צל"ח סדר קדשים קפד

משום שלא כדרך הנאתן שבאלו שוב דרך הנאתן היא לשתי' כמות שהן אלא ודאי שהטעם משום זיעה. ודע שלכאורה יהי' סתירה על דברי מדברי הרמב"ם בפי"ד ממ"א שכתב אי שעירב בו דברים מרים וכו' והרי שם כבר עירב ואפ"ה פוטרו הרמב"ם משום שלא כדרך הנאתן אומר אני שזה אינו סתירה דדברים מרים שוב אינם עומדים לאכילת אדם כלל רק להנאה אחרת ולכן עדיין מקרי שלא כדרך הנאתן שגם עתה אינם עומדים לאכלם כך:

אבל קצת יש סתירה על דברי מדברי רש"י שכתב בשלמא אי אשמעינן פירי גופי' וכו' כגון שבישל אגוזים ואפרסקים ואכלן וכו' עיין שם והרי כשכבר בישלן שוב אי אפשר בהם הנאתן הראשונה אומר אני אדרבה מכאן ראי' לדברי דהרי קשה למה לו לרש"י זה ומה חסר לו לפרש שהניח פרי על גבי מכתו כמו שהזכיר ר' יוחנן שהניח חלב על גבי מכתו אלא הוא הדבר שאביי בא לחלוק על דברי ר"ז ולומר דזה לא מקרי שלא כדרך הנאתן ועל זה אמר אביי בשלמא אי הוה אשמעינן פירא גופי' וכו' וטבע לשון בשלמא היינו שאם היה נקט פירא גופי' שפיר הוה מוכח כדברי ר"ז וכיון דלר"ז אף בדבר ששוב אינו ראוי להנאתו הראשונה פטור משום שלא כדרך הנאתן א"כ צ"ל שאם היה נקט פירא גופי' הוה מוכח דבר זה ואם היה רש"י מפרש פירא גופי' שהניח על גבי מכתו א"כ אפילו הוה נקט פירא גופי' לא היה מוכח דינו של ר"ז ולכן נקט רש"י שבישל אגוזים ואפרסקים שזה שוב אי אפשר להנאתו הראשונה ובזה אי הוה נקט פטור שפיר הוה מוכח דינו של ר"ז אבל השתא דנקט משקה בזה טעמא אחרינא איכא משום דזיעה נינהו אבל לעולם דזה מקרי דרך הנאתו ולכן חייב בפרי גופי' אבל בהניח ע"ג מכתו דומיא דדינא של ר"י בזה מודה אביי דפטור:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם דנקט אסור במשקין היוצאים ופטור ממלקות דרמב"ם ס"ל כקושיית התוס' דמשקין אף דזיעה נינהו מ"מ לא גרע מטעם כעיקר וס"ל לרמב"ם כדברי הר"י מאורלייניש בתוס' (דף צט ע"ב) בד"ה רבא אמר דאף דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ אין בו מלקות שאינו רק עשה דילפינן מגיעולי גוים דכתיב תעבירו באש:

ובהכי ניחא לי מה שבפסחים סיימו התוס' ומיהו תימא וכו' והא טעם כעיקר דאורייתא וכאן לא סיימו דבר זה דכבר כתבתי דכאן קושיית התוס' ותירוצם הוא לר' זירא ודלא כמהר"מ מלובלין ולר' זירא איכא למימר דנפקא ליה טעם כעיקר מגיעולי גוים וא"כ ליכא מלקות אבל בפסחים קושיית התוספות ותירוצם הוא לאביי ואביי אמר בהדיא לעיל (דף קח ע"א) דילפינן טעם כעיקר מבשר בחלב וא"כ אפילו מלקות יש בו ולכך שפיר הקשו והא טעם כעיקר דאורייתא אמנם לפי מ"ש התוס' שם בד"ה בבשר בחלב וכו' דאביי הדר בי' וקבלו מרבא נסתר דבר זה שם שם ע"א תוס' ד"ה אלא אם חמץ כו' אע"ג דהוא איסור הנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו עכ"ל הקשה המל"מ בפ' י"ג משגגות לפי דברי התוספות הללו מאי מקשים התוספות בפסחים (דף כא ע"ב) ד"ה כל מקום א"כ הנהנה מחמץ שיהיה בכרת הא ע"כ מוכח דאין בהנאת חמץ כרת דאל"כ קשה ל"ל הנפש לרבות השותה תיפוק ליה דהוא נהנה ואף בהנאה איכא כרת אלא מדאיצטריך הנפש לרבות השותה מוכח דאין בהנאת חמץ כרת. ונראה לי ליישב דלכאורה קשה מאי מתרצים התוס' דהנאת חמץ לית ביה כרת הא תינח גבי חמץ אבל בכלאים לפי שטת התוספות לקמן בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו דעל כלאים בעי קשה הא כלאים חייב אף שלא כדרך הנאתן כמו שמפורש בפסחים (דף כד ע"ב) א"כ מהיכי תיתי לא יהי' חייב על שותה וצ"ל כסברת התוס' לקמן דאף דלא כתיב אכילה בכלאים סברא הוא שאינו חייב אלא כשהאיסור בעין וכונתם מבואר דאף דחייב בכלאים שלא כדה"נ דהא לא כתיב ביה אכילה מ"מ דוקא כשהאיסור הוא בעין אבל המחוהו לא הוה האיסור בעין ולפ"ז קשה למה צריך לומר בחמץ הא אכילה כתיב ביה בלא"ה הוי ליה להקשות הא אין האיסור בעין:

אמנם אחר העיון שלא לעשות הגאון מ"ל טועה ח"ו יש לומר דדוקא גבי חלב שייך הך סברא לומר כיון שנמוק לא הוי בעין הואיל וחלב בתולדתו הוא דבר גוש דנקרש אבל גבי חמץ לא כתבו התוס' הך סברא דהואיל וחמץ תחלת ברייתו אינו חמץ ולא נעשה חמץ רק בתערובת מים וא"כ כיון שאיסור חמץ נתהווה ע"י מים אף שנאפה ונעשה גוש אם המחוהו אח"כ ע"י מים ונעשה משקה מקרי האיסור בעין דע"י תערובות מים לא נתבטל שם חמץ וא"כ צריך הגמרא למפרך הא אכילה כתיב ביה אבל בלא"ה לא הוי מצי למיפרך דגבי חמץ ליכא למימר הך סברא דגם אם המחוהו מקרי האיסור בעין ואין זה דומה לחלב וכלאים דשם האיסור נקרא עליהם כשהיו בעין והא ראיה דהתוס' לא כתבו דבלא"ה הוי מצי למפריך כי אם אחלב ולא הזכירו חמץ אבל רבינו שמואל הזכיר גם חמץ דהיינו שמשוה חלב לחמץ אף שנימוח כיון שגוף האיסור נימח ודוק בסברא זו] וצ"ל כמו שכתבו התוס' לקמן בחלב דג"כ ה"ל להקשות בלאו הכי אלא כיון דכתיב ביה אכילה בהדיא פריך מניה כן צריכין נמי לומר גבי חמץ דבלא"ה הוי מצי למיפרך אלא דפריך הואיל וכתיב ביה אכילה בהדיא ומעתה שפיר מקשים התוספות הא אין אכילה בחמץ ע"כ לאו למעוטי שותה הוא אתי דהא כולל גם הנאה דהא חמץ בפסח אסור בהנאה ומתרצים התוספות דהאי אכילה דכתיב גבי כרת דוקא הוא דהנאת חמץ לית ביה כרת וא"כ שפיר פריך מאכילה דכתיב גבי כרת ומעתה אפילו אי הוה בהנאת חמץ כרת אפ"ה הוי צריך הנפש לרבות השותה דאף דליכא למעט שותה מאכילה דכתיב ביה הואיל וגם הנאה היא בכלל מ"מ הוי ממעטינן שותה מסברא דהואיל ואינו בעין והתורה לא אסרה החמץ אלא כשהוא בעין כמו שכתבו התוס' גבי כלאים והשתא מתורץ קושית המ"ל דשפיר מקשים התוספות בפסחים יהיה הנהנה מחמץ בפסח בכרת דהיינו כשנהנה מן החמץ כשהוא בעין ואין לומר מדאיצטריך הנפש לרבות השותה זה אינו דמ"מ צריך לרבות שותה דאי לאו הכי הוי אמינא דאינו חייב בהנאת חמץ אלא אם נהנה ממנו כל שהוא בעין שם בגמרא בשלמא הקפה את הדם ואכלו כו' לכאורה שפת יתר הוא דבלאו הך בשלמא הוי מצי להקשות אהך דהמחה את החלב וגמעו אמאי יהיה חייב הא אכילה כתיב ביה ואין לומר דרוצה לתרץ דעל הקפה את הדם למה יהיה חייב הא נשתנה מברייתו דדם הוא דבר צלול ועומד לשתיה א"כ הוי האכילה שלו שלא כדרך הנאתן זה אינו דהא הלאו שנאמר בדם בלשון אכילה נאמר לא תאכלו כל דם לכן נ"ל דבלאו הך בשלמא לא הוי מצי למיפרך על המחוהו את החלב וגמעו הא אכילה כתיב ביה דיש לדחות דע"כ הלשון אכילה אין הפירוש אכילה דוקא ויגיד עליו ריעו דהא בדם עיקרו לשתיה שהוא דבר צלול ואפ"ה נאמר אצלו לשון אכילה הרי דהתורה קראה לשתיה אכילה וא"כ לכך גם המחה את החלב דהשתיה מקרי אכילה ולכך קאמר הגמ' להקדים הקדמה זאת דבשלמא בדם אם הקפה דם ואכלו שהוא חייב וא"כ לכך נאמר בדם בלשון אכילה להורות דגם בהקפה את הדם ואכל אף שנשתנה מברייתו אפ"ה חייב דאחשיבי אחשביה וא"כ מזה לא מוכח דהתורה קראו לשתיה אכילה ושפיר פריך דהמחוהו וגמעו למה יהיה חייב הא אכילה כתיב ביה ולשון אכילה אינו כולל שתיה ואף דבדם נאמר ג"כ לשון אכילה באמת הוא מורה על אכילה ממש דהיינו בהקפה את הדם. ואין להקשות השתא מנ"ל דאם שתה את הדם שיהיה חייב דלמא אינו חייב עד שיקפה הואיל ולשון אכילה ממעט השתיה כמו שמקשה חלב הגה"ה וחוץ מזה יש ליישב קושית המ"ל דמדאצטריך נפש ליכא להוכיח דע"כ לר' יוסי אתיא הנפש לדרשא אחרינא כמ"ש התוספות ד"ה חלב לא אתי מניה ע''ש