צל"ח סדר קדשים קעט

ע"ז מע"ז עצמה וכיון שע"ז עצמה אינו נאסר במחובר ממילא גם תקרובות שהוא במחובר אינו נאסר אך דבר זה במחלוקת שנויה במסכת ע"ז (דף מה ע"ב) דרבנן סברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל ר"י הגלילי ור"ע סברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור וא"כ לר"י הגלילי ור"ע ליכא למילף בב"ח מק"ו מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח ואיסי ב"י סובר כרבנן שם וליכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח כנ"ל ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' לקמן בד"ה מה להלן דמקשים לר"ש דסובר בב"ח מותר בהנאה הא איכא למילף איסור הנאה מק"ו מערלה ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר די"ל דר' שמעון סובר כהני תנאי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור וא"כ ליכא למילף איסור הנאה בב"ח מערלה דאיכא למימר תקרובות ע"ז יוכיח כנ"ל ודוק:

ולפ"ז יש ליישב נמי מה דקשה על תנא דבי ר' ישמעאל ושאר תנאי דילפי איסור הנאה בבב"ח מדרשות אחרים וקשה למה להו אך דרשות הא איכא למילף איסור הנאה בק"ו מערלה כקושית התוס' על ר"ש. ואין לומר דצריך להו דרשא לאיסור הנאה למלקות ואי הוה ילפי מק"ו אין מזהירין מה"ד זה אינו דהא לרמב"ם בלאו הכי ליכא מלקות באיסור הנאה אלא אפי' אם גם באיסור הנאה איכא מלקות אפ"ה הוי להו לילף איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה ואין לומר אין מזהירין מן הדין דלפי מה שביארתי לעיל דכיון דידעינן איסור מכח לאו דל"ת כ"ת אהני הק"ו למלקות כסברת הרב המ"מ הנ"ל א"כ הקושיא במק"ע למה להו דרשות לאיסור הנאה אף למלקות הא איכא למילף מק"ו דערלה אך לפי דברי הנ"ל דלמאן דסובר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור האי ק"ו פריכא הוא דא"ל תקרובות ע"ז יוכיח אתי שפיר די"ל דלכלהו הני תנאי אית להו כן ולכך לא ילפי הך ק"ו ודוק:

ולפי היוצא מזה י"ל דהך דינא של התוס' אי תקרובות ע"ז אסור מדאורייתא בהנאה או לא תליא בהך פלוגתא אי אילן שנטעו כו' אסור או לאו דאי אמרינן דאסור ויש איסור ע"ז במחובר לקרקע א"כ מצי למילף איסור הנאה בתקרובות ע"ז מק"ו מערלה כנ"ל מאי אמרינן דאילן אינו נאסר בע"ז במחובר לקרקע ליכא למילף תקרובות ע"ז מהאי ק"ו מערלה די"ל מה לערלה שכן נאסר במחובר ואין לומר עבודה זרה עצמה יוכיח שג"כ אינו נאסר במחובר ואפ"ה אסור בהנאה משום די"ל מה לע"ז עצמה שצריכה איבוד וביעור מן העולם משא"כ תקרובות ע"ז שאינו מחויב לאבד ולבער וליכא למימר כלאי הכרם וחמץ בפסח יוכיח דגם כלאי כרם צריך שרפה דכתיב פן תקדש וגם בחמץ בפסח צריך לבער ולפ"ז יש לישב הסתירות שמביא הרב המגיה למשנה למלך בפ' ה' מהלכות יסודי תורה שהוסיף להקשות מכמה סוגיות על דברי התוספות במסכת ב"ק הנ"ל ולפי דברי דבר זה במחלוקת שנויה ואין כאן סתירה:

שם (דף קטז ע"ב) והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה כו' הקשה המהרש"א מאי אריא קיבת נבילה הא קיבת כשרה ג"כ אסור משום בב"ח דעד כאן לא כתבו התוס' לעיל במתניתין דקיבת כשרה לא גזרו היינו לאסור מספק גבינות הנכרים לא אסרו משום איסור דרבנן הואיל והוא ספק אבל להתיר להעמיד בקיבת כשרה ודאי אסור מדרבנן ונ"ל דלא קשה דלפי מה דפסקינן ביו"ד סימן פ"ז דהמעמיד בעור קיבת נבילה אפילו בכל שהוא אסור הואיל והוי דבר המעמיד דאוסר בכ"ש ולכן כל זה הוא באיסור תורה כגון קיבת נבילה וטרפה בזה פסקינן להלכתא דאין מעמידין בו סתם אפילו בדאיכא ס' נגד האיסור הואיל והוא דבר המעמיד אבל בקיבת כשרה שאין בו איסור תורה דדוקא דרך בישול אסרה תורה ואינו אלא איסור דרבנן בזה מהני ס' לבטל האיסור דבאיסור דרבנן לא גזרו להחמיר במעמיד לאסור בכ"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ל' שכתב סברא זו] ולכך נקט הגמרא הלכתא אין מעמידין כו' שהוא מלתא פסיקתא דאסור בין דאיכא ס' ובין דליכא ס' נגד האיסור אבל בעור קיבת כשרה אינו אסור אלא בדליכא ס' וק"ל:

שם בגמרא ומי אמר שמואל הכי כו' קשה לי מאי פריך הגמרא הא שפיר יש לאוקמי דשמואל וגם מתניתין דהכא לאחר חזרה דהא מתניתין מיירי מדין קיבה עצמה שהיא אסורה דאף שהיא פירשא בעלמא לשיטת הרי"ף ולשיטת רש"י הוי כחלב דעלמא המכונס בה אפ"ה אסורה מדרבנן וכמו שאמרו במשנה ע"ז (דף כט ע"ב) דקיבת עולה לא נהנין ולא מועלין דעכ"פ אסור מדרבנן לשורפה חיה וא"כ גם בקיבת נבילה דאף דשרי מדין תורה מ"מ איסור דרבנן איכא וכמו שמתרץ רב חסדא דנראה כאוכל נבילות אבל שמואל קאמר טעמא דמפני מה אסרו גבינות הנכרים צריך לומר הטעם משום חשש דמעמידין בעור קיבת נבילה שהוא איסורא דאורייתא אבל בקיבה עצמה דליכא איסורא דאורייתא לא היו אוסרין מספק כמו שכתבו התוס' במשנה בשמעתין ד"ה המעמיד בעור וכמו שהשיב לו ר' ישמעאל לר' יהושע דכיון שאמרו לא מועלין דליכא אלא איסור דרבנן לא היה לאסור בשביל כך גבינות הנכרים וצריכין אנו לומר דהמקשן לא אסיק אדעתיה האי שנויא דרב חסדא והיה סובר דשאני גבי קיבת עולה דהואיל ומעילה שייך בכל הנאה דאסור ליהנות מקדשים מעורות ומשערות קודם זריקה וא"כ כיון ששייך מעילה אף בדברים שאינן ראוים לאכילה א"כ שפיר גזרו על הקיבה של עולה אף שהוא פירשא בעלמא אטו שערה ועורה אבל גבי נבילה דליכא אלא איסור אכילה בלא"ה בדילי אינשי מניה מנבילה ולא שייך למגזור פירשא אטו בשרה ודמות ראיה הוא קצת לזה דהרי אמרו במסכת מעילה (דף ב ע"ב) דמצטרך להא דעולא אמר ר"י דאמר דקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה מדאורייתא אבל מדרבנן אית בהו מעילה דסד"א הואיל ובדילין מניה אינשי אימא אפילו מעילה מדרבנן ליכא הרי דיש לחלק בין גזרה דאיסור מעילה דעולה למעילה דנבילה מכ"ש דיש לחלק בין גזרה דפירשא לענין איסור מעילה לגזרה דפירשא לענין איסור נבילות:

אך קשה כיון דהמקשן לא אסיק אדעתיה לשנויא דרב חסדא א"כ ע"כ צריך לשנויא דר' יצחק אמר ר"י דמתניתין גופא רישא נישנית קודם חזרה וסיפא דטרפה שינקה מן הכשרה נישנית אחר חזרה א"כ מאי פריך על שמואל כיון דע"כ צריך לאוקמי משנתינו קודם חזרה דאל"כ קשיא רישא אסיפא אמנם אחר העיון קצת י"ל דלעולם האי מקשן דהקשה על שמואל לא הוי קשה ליה על המתניתין רישא אסיפא דשפיר ידע השנויא דרב חסדא דרישא דתני קיבת נכרי ושל נבילה אסור היינו מדרבנן דנראה כאוכל נבילות ושפיר י"ל דמשנתינו נשנית אחר חזרה דאף דקיבה אסור מדרבנן אפ"ה לא הוה אוסרין הגבינות מפני חשש קיבת נבילות דבשביל חשש איסור דרבנן לא הוי אוסרין הגבינות מספק כתירוץ התוס' אמנם על שמואל פריך שפיר דהואיל ושמואל קאמר חדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה ועל זה קשה קושית התוס' בד"ה חדא קתני הא שמעינן ליה מפ"ק דשחיטת נכרי הוה נבילה ולא הוה ליה למיתני אלא קיבת נכרי אסורה אלא ודאי דמתניתין אתי לאשמעינן דהקיבה גופא יש לה דין נבילה ויש בה איסור דאורייתא כנבילה גופה ואי הוי תני סתם אסורה ה"א דאינו אסור אלא מדרבנן כמו שמסיק רב חסדא ולכך תני נבילה שהקיבה היא כנבילה עצמה [אחר כתבי זאת מצאתי כעין זה בחידושי הר"ן בשמעתין ע"ש] דאסור מדאורייתא ועל זה שפיר פריך על שמואל דאומר שאסרו הגבינות מפני שמעמידין כו' הא קיבה גופה שריא ואין בו איסור דאורייתא וקשיא שמואל אדשמואל והנה לפי סברת התוס' דמפני חשש איסור דרבנן לא הוי אסרו הגבינות קשה לי לפי מה שכתבו התוס' במס' ב"ק (דף עב ע"ב) בד"ה דאי ס"ד דאורייתא צ"ל דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן דהואיל וכתיב ויאכלו מזבחי מתים לאכילה איתקיש ולא להנאה ע"ש לפ"ז קשה מאי