צל"ח סדר קדשים קעז

שפיר דר' יהודה צריך קרא לחמץ שעבר עליו הפסח לאיסור הנאה דמלא תאכל כל תועבה לא שמעינן אלא איסור אכילה ולפ"ז מתורץ הקושיא דלעיל דשפיר לא נזכיר בסוגיא דהכא במסכת חולין מהאי דרשא דאותו אתה משליך אבל אי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה כיון דלרב אשי ע"כ לא דרש ר"י האי דרשא דאותו הגה"ה ואף דגבי חמץ כתיב רק חד לא יאכל לתוך זמנו ולאחר זמנו לא כתיב אלא לא תאכל מ"מ שפיר נפקא ליה מניה גם איסור הנאה כיון דלאכילה ל"צ קרא דכבר ידענו איסור אכילה מל"ת כ"ת ועוד כיון דחד מהני תלתא קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם כמו שכתבו התוספות לאסור בהנאה כשאר איסורין דאל"כ תשוב הקושיא על ר' יהודה ל"ל קרא לאסור חמץ שעבר עליו הפסח מלא תאכל כל תועבה ולפ"ז יש ליישב מה שיש להקשות לפי מה שמקשים התוס' במסכת פסחים (דף כב ע"א) בד"ה ור"ש וא"ת תיקשה לחזקיה מר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה במשמע מדאסר גיד הנשה בהנאה ומתרצים כיון דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייך ביה אכילה א"נ חזקיה לא סבר כר"ש אלא כר"י דלכאורה נמי חזקיה לא אתיא כר"מ עכ"ל התוספות ע"ש. והנה הרבה יש לתמוה על תירוץ השני של תוס' כיון דר"ש ודאי ס"ל דלא תאכל איסור הנאה משמע מנ"ל לחזקיה לומר דר' יהודה פליג בזה על ר"ש וסובר דלא תאכל איסור אכילה משמע ולא איסור הנאה ומנ"ל לחזקיה לעשות פלוגתא בין התנאים במה דלא מפורש ואף שר' יהודה סובר דגיד הנשה מותר בהנאה היינו משום דסבר יש בגידין בנ"ט וכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה אבל בזה איכא למימר בכל איסורים דליכא ללמוד היתר הנאה אסור בהנאה דלא תאכל גם איסור הנאה משמע כמו שסובר ר"ש. וא"ל דחזקיה סבר דטעמא דר"ש דסבר כר"מ דגר ונכרי בין בנתינה ובין במכירה מנ"ל דלמא דרש ר"ש ור"י אותו אתה משליך ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה לאיסור הנאה ומנ"ל לחזקיה להרבות בפלוגתא. אמנם לפי דברי הנ"ל מוכח שפיר דלר"י לא תאכל איסור אכילה משמע ולא איסיר הנאה מדאיצטריך חד לא יאכל לחמץ שעבר עליו הפסח ות"ל משום ל"ת כל תועבה כנ"ל:

היוצא מכל אלה הדברים דלרב אשי לא דרשינן כלל האי דרשא דאותו אתה משליך וכו' לאיסור הנאה בכל איסורין שבתורה ולר"י באמת ליכא איסור הנאה בבשר בחלב והנה יש בזה מבוכה גדולה דלפי דברי הנ"ל מוכח דלרב אשי לא מתוקמי האי דר' אבוהו אלא אליבא דר"מ דסבר אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה ובין במכירה אבל לר"י דסבר דברים ככתבן מודה ר' אבוהו לחזקיה דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל אין איסור הנאה משמע והנה התוס' במס' פסחים (דף כב ע"ב) בד"ה ור"ש כתבו להוכיח דחזקיה לא אתיא כר"מ דלר"מ פשיטא לן מדאיצטריך למשרי נבילה כל איסורין שבתורה אסור בהנאה ע"ש בתוס' ולפ"ז ליכא שום פלוגתא בין חזקיה ור' אבוהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ר' אבוהו אמר שמעתתיה אליבא דר"מ וחזקיה אמר שמעתתיה אליבא דר"י אבל לדברי שניהם אליבא דר"מ כל איסורין שבתורה אסורים בהנאה ואליבא דר"י כל איסורין שבתורה מותרים בהנאה וזה תמוה דבפירוש אמרינן בסוגיא דמסכת פסחים דחזקיה פליג על ר' אבוהו ועוד דמשמעות הדברים נראים דיש ביניהם איזה נפקותא לדינא. ומגודל הדחק צריכין אנו לומר דרב אשי סבר דר' אבוהו וחזקיה פליגי אי הלכה כר"מ או אי הלכה כר"י ופלוגתא חזקיה ור' אבוהו בפסק הלכה אם הלכה כר"מ או כר"י ופליגי בשני תירוצי התוס' במס' פסחים ודף כב ע"א) בד"ה ורבי שמעון חזקיה סבר דטעמא דר"ש שאוסר גיד הנשה בהנאה הוא משום דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אוסר אסור גם בהנאה דלא שייך ביה אכילה במסכת פסחים (דף כח ע"ב) בד"ה וחד לפני ע"ש:

כתירוץ ראשון של תוס' א"כ ליכא תנא דקאי כוותיה דר"מ לכך הלכתא כר"י דר"מ ור"י הלכתא כר"י אבל ר"א סובר כתירוץ שני של התוס' דטעמא דר"ש דאוסר גיד הנשה בהנאה משום דס"ל כר"מ ולכך פסק ר' אבוהו כר"מ הואיל ור"ש קאי כוותיה דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל גם איסור הנאה משמע. אך על זה יש לדקדק למה קאמר הש"ס נפקותא בפלוגתא דחזקיה ור' אבוהו בחש"ב שהוא הלכתא למשיחא שאינו נוהג בזמן הזה אמאי לא קאמר הש"ס נפקא מיניה אם בשר בחלב מותר בהנאה דלר' אבוהו דפסק כר"מ וכל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל גם איסור הנאה משמע א"כ גם לא תאכל כל תועבה הוא לאיסור הנאה וא"כ בשר בחלב אסור בהנאה וחזקיה דפסק הלכתא כר"י דל"ת לאו איסור הנאה משמע וליכא בלאו דל"ת כ"ת איסור הנאה וגם בשר בחלב מותר בהנאה מזה מוכח דסתמא דתלמודא ס"ל דאיסור הנאה בבשר בחלב לא נפקא לן מלא תאכל כ"ת ואיסור הנאה בשר בחלב נלמד מדרשי דתנאי ואמוראי לקמן הרי מוכח דסתמא דתלמודא סובר דאיסור הנאת בשר בחלב לא נפקא לן מקרא דל"ת כ"ת ולכך לא הביא הרמב"ם והטור הא דר"א ודו"ק:

ודע שאין להקשות לשאר תנאי ואמוראי ולסתמא דתלמודא דלא דרשי ל"ת כ"ת לבשר בחלב מאי דרשי בהאי לא תאכל כל תועבה הנה זה הלאו דלא תאכל כל תועבה אינו מיותר והש"ס במס' ע"ז (דף סו ע"א) דרשו מניה לענין שכל האיסורין מצטרפין זה עם זה ע"ש ושם ר"י בשם ר' מאיר דרש מנין שכל איסורין מצטרפין זע"ז שנאמר ל"ת כ"ת ודוק:

שם קטו ע"א ברש"י ד"ה הני לא כ"ש אבל בב"ח לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב ל"ת כ"ת ומסתברא דאיסורא דקרא כו'. הנה לפי מ"ש לעיל דחמץ שעבר עליו הפסח אליבא דר' יהודה ג"כ הוא בכלל ל"ת כ"ת א"כ קשה אמאי לא נילף גם בב"ח מק"ו דמעשה שבת שיהיה בב"ח מותר באכילה וקרא דל"ת כ"ת מוקמינן במסתבר אחמץ בפסח שהוא מסתבר טפי דחמץ יש בו כרת בתוך זמנו וחמיר איסורו וי"ל דע"כ לא קאי אחמץ לחוד האי לאו דל"ת כ"ת דהא ידעינן לי' מלאו דלא תאכל הנאמר בחמץ על אחר זמנו וא"כ ל"ת כ"ת למה לי ולעבור בשני לאוין לא שייך לומר דמוקמי בלאו יתירי לא מוקמינן אלא ודאי דהאי לא תאכל כ"ת נאמר על עוד תועבה אחרת וע"כ על בב"ח קאי שהוא מסתבר יותר כמ"ש רש"י ודוק:

שם תוס' ד"ה היא קודש כו' תימא לר"י ל"ל למימר מקודש דמעשה שבת אסירי ת"ל מכל שתיעבתי לך עכ"ל הקשה המהרש"א לר"י איכא לאקשויי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה איתסרי דליכא למילף מק"ו משבת דשבת גופיה אסור באכילה עכ"ל. ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דהיינו קושית התוספות מתורצת בקושית המהרש"א דלכך כתב קודש לאסור מעשה שבת לגלות דמשום כל שתיעבתי לך לא היה שבת נאסר דלאו תועבה גופה היא כמ"ש התוס' ד"ה חורש ע"ש ונפקא לן מניה דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נמי לא מתסר מכל שתיעבתי לך דג"כ לאו תועבה גופה היא והשתא גם לר"י יש למילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מק"ו משבת דמה שבת דחמירא לא היה מעשיה אסורים אי לאו דכתיב קודש מכ"ש חוסם פי פרה וחורש בשו"ח דקיל פשיטא דמעשיה מותרים וק"ל שם בגמרא אמר ריש לקיש מנין לבשר בחלב שאסור כו' הנה ר"ל נקט סתם מנין שבב"ח אסור שכולל כל איסור בין באכילה ובין בהנאה ורב אשי לעיל נקט מתחלה מנין לבב"ח שאסור באכילה לפי שר"א יליף מל"ת כל תועבה וא"כ מתחלה נקט איסור אכילה שהוא לכ"ע ואח"כ נקט איסור הנאה שהוא רק לר' אבוהו אבל לא לחזקיה וכמו שכתבתי לעיל דרב אשי לית ליה דרשא דאותו לאסור שאר איסורין בהנאה אבל ר"ל יליף מלא תאכל ממנו נא גם איסור הנאה