צל"ח סדר קדשים קעו

לך דהאי דר"א לא מתוקמי אלא כר"מ ולר"י נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו עיין בתוס' בשמעתין ולכאורה יפלא למה שתיק רב אשי מהאי דרשא דר"י דאיסור הנאה יליף מדרשא דאיתו אתה משליך וכו' ולא הביא אלא האי דר' אבוהו אליבא דר"מ והלא אנן קיי"ל להלכה כר"י דדברים ככתבן לנכרי במכירה ולגר בנתינה כמו שפסק הרמב"ם בפר' יו"ד מהל' ע"ז הל"ד וא"כ יותר הוה ליה לרב אשי לסיים דגם לר"י כל מקום שנאמר ל"ת לא יאכל גם איסור הנאה במשמע מדרשא דאותו. וליישב זה נקדים מה שיש להקשות לרב אשי דילף איסור אכילה ואיסור הנאה בבשר בחלב מקרא דלא תאכל כל תועבה קשה למה ליה לר"י במס' פסחים (דף כח ע"ב) תלתא קראי לחמץ חד לתוך זמנו וחד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו ולמה ליה קרא לאחר זמנו הא בלא"ה ידעינן דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מקרא דלא תאכל כל תועבה דהא תעבתי לך חמץ בפסח באכילה ובהנאה ובקנין ואין לך תועבה יותר מזו והוא גרע מאותו ואת בנו ושלוח הקן דפריך הש"ס לקמן שיהיו אסורים שהם בכלל ל"ת כל תועבה. ואפילו לפי רהיטא דסוגיא במסכת פסחים שם אוסר ר"י אפילו חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אפ"ה לא צריך קרא לזה דאפילו חמץ של נכרי הוא בכלל לא תאכל כל תועבה דהא כל ימי הפסח גם חמץ של נכרי היה תועבה דהא היה אסור לישראל לאכל ולהנות ולקנות גם חמץ של נכרי ולא גרע זה מבשר בחלב שבישל נכרי שג"כ אסור לר"א מקרא דלא תאכל כל תועבה כמו שמפורש ברש"י בשמעתין בד"ה הרי הוא בבל תאכל בין שבא בעבירה ובין שבא שלא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י נכרי ע"ש ברש"י ועיין ברש"י לקמן גבי שלוח הקן ע"ש ודוק. בשלמא על ר"ש דמתיר חמץ שעבר עליו הפסח ליכא להקשות שיהיה אסור מלא תאכל כ"ת דבאמת צריך לר"ש קרא להתיר חמץ לאחר פסח ויליף לה מדרשא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות ואי לאו האי הקישא באמת היה אוסר מקרא דלא תאכל כל תועבה ובזה יש לישב קושית התוס' שם במס' פסחים בד"ה א"כ שמקשים לר"ש למאי צריך ר"ש קרא דאיתקוש חמץ למצה בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דר"ש ע"ש בתוס' ולפי דרכינו איצטריך לר"ש האי הקישא להתיר חמץ לאחר זמנו דאי לאו הכי הוי אסרינן מקרא דלא תאכל כ"ת (ועיין בצל"ח שם בפסחים מה שכתב אאמ"ו הגאון זצ"ל בישוב קושית התוס') אבל עכ"פ קשה לר"י למה לי קרא לאחר זמנו ת"ל דאסור משום לא תאכל כ"ת אך יש ליישב לפי מה שהקשה בכה"ג (עיין בפרי חדש ובפרי תואר ובספר כרתי ופלתי ריש סימן פ"ז) למה מיאנו כל תנאי ואמוראי בהאי דרב אשי לאסור בב"ח משום לאו דלא תאכל כל תועבה ומתרץ דעל לאו לא תאכל כל תועבה ליכא מלקות משום דהוי לאו שבכללות ולכך צריכים לדרשות אחרות הגה"ה דאף אביי ורבא פליגי במס' פסחים (דף מא ע"ב) גבי אל תאכל ממנו נא וגו' ובמסכת נזיר (דף לח ע"ב) גבי חרצן וזג אם לוקין על לאו שבכללות ויש בזה סוגיות הפוכות מ"מ קיי"ל בכל הש"ס דאין לוקין על לאו שבכללות ועיין בזה בתשובות הרשב"א ז"ל תשובה קמא שמבאר שיש לאו שבכללות שהכל מודים בו שאין לוקין והאי לא תאכל כל תועבה מחשב לכ"ע ללאו שבכללות דכולל כל איסורים שבתורה והוא בכף הדמיון למנפף ומנשק ולאו דלא תאכלו על הדם דחשיב לכ"ע ללאו שבכללות שאין לוקין עליהן כמו שמבואר במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) ודו"ק:

לאיסור בב"ח שיהיה לוקה עליו ולפ"ז יש לומר דלכך צריך ר"י קרא לאיסור חמץ לאחר זמנו כדי שיהיה לוקה על חמץ שעבר עליו הפסח אם אכלו ומשום לאו דלא תאכל כל תועבה ליכא מלקות:

. אך לפי זה קשה איך הוכיח הגמרא לקמן דכלאי זרעים מותרים ולית בהו משום לאו דל"ת כ"ת מדאיצטריך בכלאי הכרם פן תוקדש מכלל דכלאי זרעים מותרים קשה דלמא לעולם כלאי זרעים אסורים משום לאו דל"ת כ"ת ואפ"ה צריך קרא דפן תוקדש בכלאי כרם דמשום ל"ת כ"ת לא היה לוקה כיון דכולל בב"ח וכלאי זרעים וכלאי כרם והוי לאו שבכללות שאין לוקין עליו ולכך צריך לכתוב לאו בפני עצמו בכלאי כרם כדי שיהיה יכול ללקות עליו דפן תוקדש הוא ל"ת דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ועיין ברש"י במסכת פסחים (דף כד ע"ב) בד"ה כלאי כרם ע"ש:

אמנם ראיתי בחידושי ריטב"א למס' מכות (בדף יד ע"ב) במשנה טמא שאכל את הקודש ופיגול כו' וכן שם (בדף יח ע"א) על הא דאמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש וכו' ופריך הש"ס ולילקי נמי כר"א דאמר ר"א כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו והקשה הריטב"א הא הך דר"א הוא לאו שבכללות כמו שמפורש במסכת פסחים (דף כד ע"א) דהך דר"א דאמר דקרא דלא יאכל כי קודש הוא דכל שפסולו בקודש בא הכתיב ליתן ל"ת על אכילתו הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ומתרץ הריטב"א דמה דאמרינן דאין לוקין על לאו שבכללות היינו דוקא היכא שבשום אחד מכל מה שנכלל בלאו זה ליכא לאו מיוחד בפני עצמו אבל היכא שיש באחד הנכללים לאו בפני עצמו הרי זה בא ללמד על הכלל כלו ללקות על כל מה שנכללו בלאו זה כי היכי שלוקין על לאו המפורש ודנין ביה במדה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו לא על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ע"ש בריטב"א. ומעתה מתורץ קושיות הנ"ל דשפיר מתרץ הגמרא מדאיצטריך בכלאי כרם פן תוקדש מכלל דאיסור כלאים לא נכלל בלאו דלא תאכל כ"ת. דאין לומר דצריך למכתב פן תוקדש למלקות הא גם בשביל לאו דלא תאכל כל תועבה איכא מלקות אף שהוא לאו שבכללות מ"מ הרי גם לאו דחמץ שעבר עליו הפסח נכלל בלאו דל"ת כ"ת ובחמץ לאחר זמנו נאמר לר' יהודה לאו בפני עצמו א"כ חמץ בא ללמד על הכלל כלו לכל מה שנכלל בלאו דל"ת כ"ת דאיכא מלקות א"כ בלי קרא דפן תוקדש ידעינן דלוקין על כלאי כרם ומדאיצטריך למכתב פן תוקדש מוכח דכלאים אינו נכלל בכלל הלאו דל"ת כ"ת וכלאי זרעים מותרים:

אבל לפ"ז קשיא איפכא כיון דבאמת כתיב פן תוקדש דלוקין על כלאי כרם והרי כלאי כרם תיעבתי לך והוי נמי בכלל הלאו דל"ת כל תועבה וממילא לוקין על כל מה שנכלל בכלל לאו דל"ת כ"ת דכלאי כרם יצא מכלל ללמד על כלל כולה למלקות א"כ הדרא הקושיא לדוכתא לר"י ל"ל קרא לחמץ שעבר עליו הפסח הא בלאו הכי לקי על חמץ לאחר זמנו משום ל"ת כל תועבה. ואין לומר אי לא הוי נאמר לאו בפני עצמו בחמץ לאחר זמנו לא הוי פן תוקדש מיותר דהא הוי צריך לגופא למלקות ללמד דל"ת כ"ת לא נחשב לאו שבכללות והוי אמינא דכלאי זרעים אסורים משום לא תאכל כל תועבה זה אינו דהא לפי האמת בלא"ה ידעינן דכלאי זרעים מותרים הואיל ואיתקיש לכלאי בהמה וא"כ לפי המסקנא לא צריך פן תוקדש להתיר כלאי זרעים ואתי לכלאי כרם גופא ללמד על עצמו למלקות וממילא על כל הנכלל בלאו דל"ת כ"ת לוקין כסברת הריטב"א הנ"ל וא"כ גם בחמץ לאחר זמנו ידענו מלקות מלאו דל"ת כ"ת ונשאר הקושיא ל"ל לר"י לאו בחמץ שעבר עליו הפסח ת"ל מלא תאכל כ"ת:

ומכח קושיא זו צריכין אנו לומר דמה שלמד רב אשי איסור הנאה בבב"ח מל"ת כ"ת הלימוד הזה נשען על דברי ר' אבוהו דסבר כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ודברי ר' אבוהו לא מתוקמי אלא אליבא דר"מ דסבר אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה כדמפורש בגמרא אבל לר"י דאמר דברים ככתבן באמת לא נפקא ליה דלא תאכל איסור הנאה משמע וליכא איסור הנאה בלאו דל"ת כ"ת ורב אשי לא ס"ל אליבא דר"י האי דרשא דאותו אתה משליך ומה דיליף רב אשי דבב"ח אסור בהנאה מלאו דל"ת כ"ת הוא רק אליבא דר"מ והשתא אתי ע