צל"ח סדר קדשים קנו

שבה אוסר וכל זה מבואר בתוס' ומעתה אני אומר שפלוגתייהו הוא מן ההיפוך אל ההיפוך לגמרי דלר"ת החתיכה אוסרת אבל הטעם הבלוע בחתיכה אינו אוסר במינו במשהו שטעם לא חשיב ממש שנאמר עליו שהוא מין זה ודוקא החתיכה אוסרת ולר"א החתיכה אינה אוסרת כנ"ל רק הטעם אוסר ונ"מ אם נבלע טעם נבילה בחתיכה שאינה מינה כמו בחתיכת לחם ושוב נפל הלחם ליורה של בשר דלר"א הטעם הבלוע בלחם שהוא נבילה אוסר החתיכות כולם מפני שהוא מינו ולר"ת אף שהלחם נעשה נבילה מ"מ הלחם הוא אינו מינו עם הבשר וצריך הטעם נבילה שבלחם לאסור החתיכות ולר"ת אין הטעם אוסר ולא מטעם הר"ן שכח היתר מעורב שהרי אין כאן כח היתר שהרי לר"ת נעשה נבילה אלא שטעם לא חשיב ממשות שנאמר שהוא מין במינו ואין להביא ראיה משמעתין דקאמר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא והרי אין בבשר אלא טעם חלב ואפ"ה מקשה שיאסר החלב מטעם מין במינו יש לומר ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו לעיל (בדף צט ע"ב) בד"ה אמר רבא לא נצרכה. וכתב הרשב"(א בשם התוספות דמה דקרי אביי לבשר בחלב טעמו ולא ממשו היינו משום איסור החלב שאי אפשר שיהיה בו ממשות הבשר רק טעם בעלמא אבל בבשר יש ממשות ועיקר החלב שנכנס ונבלע בבשר עיין שם ולפי זה שפיר קאמר חלב נבילה שהחלב שבבשר לאו טעם בעלמא הוא אלא ממש ואוסר במינו במשהו:

כל זה עלה בדעתי אבל הדרנא בי דאי איתא דלר"ת אין טעם בלא ממש אוסר משום מין במינו א"כ כבר הוא דינו של ר' אפרים רבותא גדולה לאפוקי מדעת ר"ת ולמה הוצרכו התוס' לדחוק דהא דנקט רב שנתנה טעם לר"א הוא רק לדיוקא שאם נאסר רק במשהו אינו אוסר והלא לגופיה איצטריך שהטעם יאסור מין במינו אלא שזה דבר פשוט הוא גם לר"ת:

וע"פ זה קשה מה שהקשו התוס' (בדף ק ע"א) בד"ה חענ"נ וכו' וקשה לפירושו דא"כ גם הרוטב שהיה תחלה וכו' ובסמוך משמע וכו' והנה כל עובר ישתומם והרי קושיא זו אין לה מקום אלא לדעת הרשב"ם שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה אמאי מותר וכו' והרי התוס' דחו בכאן פירוש רשב"ם בשתי ידים ואיך הקשו שם בסתם על פרש"י ומנ"ל להתוס' דרש"י סובר בזה כרשב"ם ואולי גם רש"י חולק על הרשב"ם בזה וכבר רצו התלמידים לומר דמוכח שרש"י סובר כרשב"ם מדפירש שם (בדף ק ע"א) בד"ה שקדם וסילק וסילק רוטב עיין שם דמי הכריחו לומר וסילק רוטב אלא ע"כ דאם לא כן הרוטב נ"נ ואוסר אח"כ כל הרוטב וא"כ על כרחך סובר רש"י כרשב"ם וא"כ הקשו התוספות דמה בכך שסילק הרוטב והלא הרוטב המובלע בחתיכה יוצא אח"כ ואוסר שאר הרוטב. אבל זה הבל דהרי רש"י כתב זה בדברי אביי שסילק הרוטב ולאביי בלא"ה לא אמרינן רואין מינו כאילו אינו. אמנם כוונת רש''י משום דאם לא סילק הרוטב א"כ למה לי שנתן טעם בחתיכה אפילו לא נתן טעם רק ברוטב ועל כרחך כיון שנתן טעם בחתיכה נתן ג"כ טעם ברוטב והרי טעם זה עצמו שברוטב הוא טעם בשר ואוסר אח"כ כל החתיכות וכמו שהוכחתי לעיל דגם טעם בשר אוסר משום מינו לכך פירש רש"י שרב מיירי שסילק הרוטב:

והא דבאמת נקט רב שנתן טעם בחתיכה והלא אפילו לא נתן טעם רק ברוטב הרוטב אוסר וק"ו לחתיכה ולמה נקט רב בסילק הרוטב יש לומר שהיא גופה קמ"ל דוקא נתן טעם אבל במשהו לא וזה לא שמעינן מרוטב דברוטב ע"כ צריך למיתב טעם דאל"כ אינו אוסר כלל שגם הרוטב מתחלה אינו נאסר בלי נתינת טעם מפני שהבשר עם רוטב הוא מין בשאינו מינו. וא"כ אין שום הוכחה דרש"י סובר כרשב"ם ומנ"ל להתוס' להקשות:

ונלע"ד משום דהר"ן כתב דדברי רשב"ם עיקר והרחיב בביאור הדברים וזה שורש היוצא מדבריו דמדינא בין לענין חענ''נ ובין לענין אפשר לסוחטו אסור ובין לענין שיעשה נבילה גם לענין זה לאסור אח"כ במינו בכל שהו כל אלו הדברים מדין תורה אינם אלא בבשר וחלב ששניהם מין היתר ובחיבורם יחד נאסרו שניהם, אלא שחכמים השוו כל האיסורים לבב"ח משום לתא דבב"ח א"כ כי היכי דלענין חענ"נ השוו שאר איסורים לבב"ח למה לא ישוו ג"כ לענין שיאסרו אח''כ במינן בכל שהו ולכך הסכים שדברי הרשב"ם עיקר ואומר אני שבאמת דבריו נכונים שהרי כיון שגזרו בשאר איסורים חענ"נ שלכאורה אין טעם לגזרה זו אלא משום לתא דבב"ח א"כ גם לכל הדברים ראוי לגזור בשאר איסורים משום לתא דבב"ח אבל אם היינו אומרים טעם אחר למה גזרו בשאר איסורים חענ"נ א"כ אין אנו צריכין לומר כלל שחששו בשאר איסורים משום לתא דבב"ח ולפי זה אפשר לענין מין במינו לא מחשב כנבילה ואמרינן שאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר. ואומר אני הטעם שגזרו בכל האיסורים לענין חענ"נ הוא משום שאם לא תאמר כן א"כ אף אותה חתיכה מסייע לבטל כמבואר בי"ד ריש סי' ק"ו ואעפ"כ אותה חתיכה נשארת באיסורה וכמבואר שם בש"ע לפי שאין אנו יכולין לידע בודאי שיצא האיסור ממנה והר"ן האריך בזה וחששו חז"ל שאם אתה אומר שהחתיכה מסייע לבטל אף אתה תאמר שחתיכה עצמה מותרת ולכך גזרו שחענ"נ וצריך ששים כנגדה וממילא ידעו שחתיכה עצמה אסורה כדין חתיכות נבילה וחשש זה שייך לענין חענ"נ להצריך ששים כנגדה אבל לענין שתחשוב גופה של איסור להצריך אח"כ שתאסר במינה בכל שהו על זה ליכא טעם לומר כן וא"כ אין לתלות דבר זה בעיקר החומרא של חענ"נ אלא דחשש זה שייך אם טעם כעיקר דאורייתא אבל אם טעם כעיקר דרבנן א"כ עיקר איסור החתיכה הוא מדרבנן ואנן ניקו ונגזור חענ"נ משום גזרה שלא נתיר החתיכה הרי החתיכה עצמה אינה אסורה מן התורה וא"כ למ"ד טעם כעיקר דרבנן על כרחך דחענ"נ הוא רק משום לתא דבב"ח ואדרבא עיקר גזרת חענ"נ הוא לענין מין במינו בכל שהו שזהו בב"ח מדאורייתא וגזרו ג"כ בשאר איסורים וא"כ התוס' שהשיגו על רשב"ם. לשטתייהו דס"ל לעיל בשמעתין דזרוע בשלה דטעם כעיקר דאורייתא אבל רש"י דפסק שם טעם כעיקר מדרבנן ואעפ"כ פסק בסוף שמעתין דחענ"נ בכל האיסורים שהרי כתב בחלב הדבוק בחתיכה שצריך ששים בכל החתיכה א"כ ע"כ משום לתא דבב"ח הוא וק"ו לענין מין במינו שהוא מן התורה בכל שהו וא"כ רש"י סובר כרשב"ם ולכך שפיר הקשו שם (בדף ק ע"א) על רש"י לפי שטת הרשב"ם. והנה לפי מ"ש א"כ דעת התוס' דלח בלח לא נעשה נבילה ולפי מה שהקשו התוס' לעיל (דף ק) מיין למ"ד אפילו נפל קיתון מים לבסוף והקשו לשיטת ר"ת כבר נעשה נבילה ויש לומר דשם סברי עדיין שגם בלח אפשר לסחטו אסור אם גם בלח שייך אותו גזרה עצמו שביבש אבל כדמסקו דשם סבר אפשר לסחטו מותר א"כ באמת אינו מן ההכרח לומר שנאסר מתחלה בכל שהו. וכל זה ביין אבל בחתיכה אף למ"ד אפשר לסוחטו מותר מ"מ אותה חתיכה אסור לפי שאי אפשר לידע אם נסחט האיסור ממנו. ודע שממה שהקשו התוספות שם בסוף הדבור מכלי מדין האיך הגעילו יורה גדולה ג"כ משמע שגם בלח אמרינן חנ"נ אמנם הא בלא"ה אותה ראיה קום בדרבה מיניה שהרי מדאורייתא בודאי בשאר איסורים אין חנ"נ ואם נימא שמדאורייתא נ"נ בודאי אין חילוק בין חתיכה ללח בלח. וע"פ מ"ש יש ליישב קושית התוס' בשמעתין על שטת הרשב"ם דהנה הרמ"א כתב בסימן צ"ב די"א דלא אמרינן חענ"נ בלח בלח והיינו בשאר איסורים אבל לא בבשר בחלב וכתב הש"ך שם דבב"ח ע"פ הדין נעשה נבילה אפילו בלח וכדמוכח בשמעתין דאמר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. והנה בגוף החילוק בשאר איסורים בין חתיכה ובין לח לא מצאתי בכל דברי האחרונים טעם מתקבל ובפרט שלפי הפשוט עיקר טעם חענ"נ הוא משום לתא דבב"ח וא"כ הרי גם בלח יש לומר כן. ואמנם לפי מ"ש אני מסברא דידי טעם