צל"ח סדר קדשים קנה

אפרים ולר"ת לכל מר כדאית ליה שם בתוס' בד"ה כשקדם וסילק שכל זה לא שמעינן מהך דשמעתין שהרי כאן על כרחך צריך למימר שנתנה טעם דאל"כ אין החתיכה נאסרת כלל אבל עכ"פ איפכא קשה כיון דכבר פסק שם דחנ"נ ואוסרת כל התתיכות למה לי הך דשמעתין בשלמא לשיטת ר' אפרים דשם אין החתיכה נעשה נבילה ומה שאוסר שם אין החתיכה אוסרת אלא הטעם הבלוע בחתיכה אוסר שהוא ג"כ מין במינו עם החתיכות א"כ לא שמעינן משם כלל שחנ"נ שהחתיכה תוסיף לאסור אחרות בכל שהו וכאן אי אפשר לאסור האחרות מטעם הבלוע שהרי הטעם הוא טעם חלב והוה מין בשאינו מינו ועל כרחך צריך לאסור מטעם החתיכה עצמה שנ"נ וזה לא שמעינן מהתם וצריך לומר הך דשמעתין אבל לשיטת ר"ת דגם שם חנ"נ א"כ למה לי הך דשמעתין אבל לשיטת הר"ן ניחא דאיכא למימר דשם שפיר אוסר משום מין במינו דשם לא שייך לומר אפשר לסוחטו מותר אבל בכאן הוה אמינא סוף דינא כתחלת דינא וניתר באפשר לסוחטו וממילא שאינו אוסר בכל שהוא קמ"ל. אלא דאכתי קשה הרי גם זה דאפשר לסוחטו אסור כבר אמרה רב בהדיא כדמסיק בשמעתין וא"כ אכתי הך דהכא למה ליה והנלע"ד בזה משום דהן אמת דסברת הר"ן טובה היא לענין שתחזור אותה חתיכה להתיר זה לא שייך לומר בנאסר ע"י מינו ודבר גדול אמר הר"ן בזה ואני מוסיף בו תבלין ע"פ מ"ש רש"י בשמעתין בד"ה אמאי חתיכה נעשה נבילה וכו' דליכא למימר ליסחט מזה ולבלע בזה שהרי כולן שוין וכו' עיין ברש"י וא"כ בדבר הנאסר ע"י מינו אפילו ניתוסף אח"כ לרבב"י מ"מ מעט נשאר בראשון והרי גם מתחלה נאסר בכל שהו משא"כ בבשר בחלב שנאסר ע"י נ"ט אם נתוסף נסחט ונשאר רק משהו ולכן פליגי אי חוזר להתירו או לא אבל לענין לאסור אחרים בלי רוטב נהפוך הוא דבבב"ח שייך סברת הר"ן שאוסר בלי רוטב שגם הבשר נעשה איסור מצד עצמו וא"כ אף מה שפולט בלי רוטב הוא בשר בלי שום תערובת טעם חלב מ"מ אוסר בכל שהו אבל שם חענ"נ מדרבנן בשאר איסורים ואולי בלי רוטב שמתפרש לגמרי מדבר האוסרו באמת אינו אוסר וא"כ יש חילוק לדינא בין הך דהכא להך דהתם אמנם עיקר סברת הר"ן דדבר הנאסר במשהו במינו לא שייך אפשר לסוחטו מותר אינו מוסכם מן התוס' שהרי כתבו התוס' לעיל (דף ק ע"ב) דלמ"ד במס' ע"ז אפילו נפל מיא לבסוף ס"ל אפשר לסוחטו מותר והרי שם מתחלה נאסר יין ביין שהוא מין במינו ולפי זה מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש ודלמא חידוש הוא וסיפא דמתניתין הכי פירושו שאם אנו אומרים דדבר הנאסר במשהו לא אמרינן בו אפשר לסוחטו אסור ממילא שאינו אוסר בלי רוטב שבלי רוטב הוא נסחט מן האיסור שהאיסור הבלוע אינו יוצא כלל בלי רוטב:

ועתה הוצעת המשנה כך דברישא שנאסר בנ"ט ואז חענ"נ וגם אפשר לסוחטו אסור לכן אוסר כל הקדרה אף בלי רוטב כסברת הר"ן ולכך אפילו בלי ניעור אוסר כל הקדרה אבל במשהו אינו אוסר ועל זה קתני סיפא ניעור את הקדרה אז אפילו נאסר מתחלה במשהו מ"מ אם ניער את הקדרה אם יש באותה חתיכה בנ"ט בכל הקדרה אסורה שאף שאפשר לסוחטו מותר מ"מ ע"י הרוטב גם הבלוע יוצא ואינו נסחט מאיסורו ואף שכתבו התוס' לעיל (דף ק) דדבר הנאסר במשהו אינו נ"נ לאסור אחרים. כוונתן לאסור אחרים במשהו דומיא דדברי רב שם שאותה חתיכה תאסור כל האחרים מטעם מינו אבל מ"מ יכול לאסור אחרים בנ"ט וכן כתב הט"ז בי"ד סימן צ"ב ס"ק ט"ז דעכ"פ בעינן ששים נגד החתיכה אף אם נאסרה במשהו וא"כ שפיר אתי סיפא דבניער אז אף אם נאסרה החתיכה במשהו מ"מ אם יש בחתיכה בנ"ט בקדרה אסור:

אמנם הש"ך בנה"כ חולק ומפרש כוונת התוספות דחתיכה שנאסרה במשהו אינה אוסרת כלל ואפילו בנ"ט אינה חוזרת ואוסרת וא"כ אי אפשר לפרש סיפא כך ושפיר הוכיח אביי:

ואומר אני דהט"ז והש"ך לשטתייהו דהנה באמת לפי מ"ש לדעת הט"ז דברי אביי קשיין ולדעת הש"ך לא קשיין אבל אחר היישוב נהפוך הוא ולדעת הט"ז לא קשיא דעד כאן לא קאמר הר"ן דאוסר בלי רוטב בכל שהו כל החתיכות אלא לרב דמוקי משנתינו כר"י אבל להלכה דקיי"ל כרבנן א"כ משנתינו לא איירי ברישא לאסור הקדרה רק החתיכה א"כ שפיר הקשה אביי אי חידוש הוא אפילו ליכא נותן טעם נמי אבל לדעת הש"ך קשה דהרי נוכל לפרש סיפא דמתניתין ניער אח"כ וכבר נעשית החתיכה נבילה ואוסרת החתיכה כל הקדרה אם יש בחתיכה ליתן טעם בקדרה וכן הוא גירסת הרא"ש במשנה ניער אח"כ ולדעת הש"ך דבר הנאסר ע"י משהו אינו חוזר ואוסר אח"כ אפילו בנ"ט א"כ מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש דלמא חידוש ובאמת נאסר במשהו והא דנקט במשנה אם יש בה ליתן טעם בחתיכה משום דקבעי למתני סיפא ניער שתאסר החתיכה הקדרה בנ"ט וזהו דוקא בנאסרה החתיכה מתחלה ע"י נ"ט וכן הקשה בני הרבני מוהר"ר יעקבקא. ולדעת הט"ז אין זה קושיא שהרי אפילו אם נאסרה במשהו חוזרת ואוסרת בנ"ט ומזה הוכיח הט"ז לעצמו דדוקא תרי משהו לא אמרינן לר"ת אבל ע"י נ"ט אוסר אח"כ. אמנם הש"ך לשיטתו שנחלק שם בנה"כ על מה שפסק הט"ז גם בחמץ בפסח דתרי משהו לא אמרינן והש"ך בנה"כ השיג עליו דמה בכך שאין חתיכה נעשה נבילה ע"י משהו מ"מ אותו משהו בעצמו שבחתיכה הראשונה תאסור האחרים דלעולם משהו מיהא איכא. ולא דמי למה שכתבו התוס' גבי מין במינו דהתם אותו משהו לא מחשב מינו לגבי האחרים כיון שהחתיכה לא נעשית נבילה א"כ כח היתר מעורב בו ועד כאן לא אמר ר"י מין במינו לא בטל אלא כשאין כח היתר מעורב בו וחשיב אינו מינו לגבי האחרים דהא אותן האחרים אינן מעורבין ואותו משהו הוא מעורב והביא כן בשם הר"ן להדיא עיין שם בנה"כ. ובגוף פלוגתייהו של הט"ז והנה"כ נלע"ד דודאי אף שדעת הר"ן מפורש כמו שכתב הנה"כ מ"מ דעת התוס' הוא כדעת הט"ז דמשהו לא חשיב כלל לאסור כשהוא בלוע בדבר אחר דאי ס"ד כדעת הש"ך משום דכח היתר מעורב לא מחשב מינו א"כ אם היה הדין שאין חנ"נ כלל בשאר איסורים אז אפילו אם נאסר במינו בנ"ט לא היה שוב אוסר אחרים במינו שהרי טעם זה הבלוע כח היתר מעורב בו שהרי החתיכה לא נעשית נבילה והחתיכות אחרים אינן מעורבים. ולדעת רבינו אפרים הא ליתא שהרי הוא סובר חענ"נ לא אמרינן ואפ"ה דוקא אם נאסר במשהו אינו אוסר אחרים משום דהוה האיסור כמאן דליתיה בעין אבל ע"י נתינת טעם הטעם הוא בעין ואוסר אף שכח היתר מעורב בו נמצא שיש רבותא גדולה לרבינו אפרים שאפילו אותו טעם מעורב בכח היתר אעפ"כ מחשב מין במינו וא"כ למה זה איפוא נדחקו התוספות שם באותו הדבור ורב דאתא לאפלוגי ארבה בר בר חנא לא היה צריך לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה אלא אגב אורחא אשמעינן דוקא נתנה בה טעם אבל לא נתנה בה טעם נבילה לא ועיין מהרש"א. ואכתי קשה למה נדחקו לר"א דלא הוצרך רב לומר דבר זה רק לדיוקא והרי איצטריך לגופא דאותו הטעם הבלוע בחתיכה אוסר אח"כ במינו בכל שהו ולא אמרינן שלא מחשב מינו כיון שכח אחר מעורב בו אלא ודאי דזה הוא דבר פשוט ואינו שום חידוש ורבותא כלל ומעולם לא עלה דבר זה על דעת ר"ת לומר שבשביל זה לא יהיה חשיב מינו אלא גם טעמו של ר"ת הוא עצמו כמו שכתב רבינו אפרים דמשהו חשוב כמאן דליתיה וכיון דחשיב כמאן דליתיה אין חילוק בין במינו ובין שלא במינו גבי חמץ בפסח לעולם אינו אוסר דכמאן דליתיה דמי וכדעת הט"ז:

ועפ"י סברא זו דחיתי ג"כ מה שעלה על דעתי להמציא פלוגתא חדשה בין ר"ת ובין רבינו אפרים שיהיה ר"א לחומרא ור"ת לקולא והוא דלדעת ר"ת החתיכה נעשית נבילה והחתיכה בעצמה היא שאוסרת האחרות מין במינו ולרבינו אפרים החתיכה בעצמה אינה אוסרת שלא נ"נ כלל רק הטעם