צל"ח סדר קדשים יב

לעצמו באמת מתרץ מתניתין כשמעתיה בישראל מומר כרב אשי ולא קשה ליה האי וכולן ששחטו אהייא כנ"ל רק לאביי אמר לדידך יש לאוקמי מתני' בכותי וישראל יוצא ונכנס הואיל ורבא לא היה סובר לאביי דהאי וכולן קאי גם אכותי הואיל ונקט לשון דיעבד ובכותי מצי שחיט לכתחלה ואיידי דחש"ו לא סבר ליה לרבא והיה סובר באמת דהאי וכולן קאי לאביי רק אחש"ו כקושית הגמ' והיה אמר לדידך מצי לאוקמי בכותי יוצא ונכנס אבל לרבא לעצמו היה מוקי מתניתין במומר ולא קשיא ליה הך וכולן ששחטו כו' כנ"ל ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א גם לרבא שלא רצה לאוקמי במומחה משום קושיא דוכולן ששחטו אהייא:

ולפ"ז אמרתי נמי לתרץ מה שיש לדקדק על דברי התוספות לקמן ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה דמתרצים דהגמרא פריך דקמייתא אבעי' ליה לאוקמי כשמעתי' ולכאורה יפלא מאי אולמא האי הלכה מהאי הלכה דלמא גם דין כותי וישראל יוצא ונכנס הוא ג"כ שמעתתי' ולמה לו להקדים הך שמעתתא דישראל מומר מהך שמעתא ועיין במהרש"א מה שמביא בשם בעל המאור והוא דחוק קצת] דכותי וישראל יוצא ונכנס ובמה כחה יפה אבל לפמ"ש א"ש דקושית הגמ' הוא דיותר היה לו לאוקמי מתניתין דהכא במומר כי היכי דיתורץ גם האי וכולן ששחטו דתני במתני' דהכא ומתניתין דלקמן דלא תני בה וכולן ששחטו ה"ל לאוקמי בכותי אבל השתא דמוקי מתניתין דהכא בכותי קשה עליו האי וכולן ששחטו אהייא והגמרא ידע דרבא מדקדק האי וכולן דאל"כ למה לא מוקי מתניתין בישראל מומר כקושית מהרש"א] ומתרץ דבאמת רבא לעצמו מתרץ מתניתין דהכא במומר ומה שמוקי בכותי לדבריו דאביי קאמר ודוק:

שם בתוס' ד"ה חולין שנעשו עטה"ק כו' האי טעמא הוי מצי למימר אף ללישנא קמא עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא להו דאי אמרינן הכא עיקר אין להשיב כלל דאף דאמרינן חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש אפ"ה י"ל דהכל שוחטין הוא טמא בחולין ולא קשה מאי למימרא די"ל איידי דבעי ושחיטתן כשרה לאשמעינן דין טמא במוקדשין דלא ישחוט לכתחלה תני נמי הכל שוחטין לדין טמא בחולין ותני טמא בחולין אגב טמא במוקדשין אבל אי אמרינן התם עיקר והכא איידי שפיר מתרץ ליה קסבר חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש וטמא בחולין הוא מלתא דפשיטא ולא שייך למימר דתני להו אגב טמא במוקדשין הא טמא במוקדשין גופא לא צריך למיתני הכא ואין מקומו כאן כי התם הוא העיקר וכל הבבא הוא מיותר. וי"ל דהתוספות מקשים שפיר דע"כ אין לומר דתני טמא בחולין איידי דטמא במוקדשין אף שהכא עיקר דע"כ סבירא להגמרא דהכא דלא אמרינן רישא איידי דסיפא דאל"כ קשה מאי פריך הגמ' לעיל לרבה ב"ע טמא בחולין מאי למימרא מאי קושיא דלמא באמת תני ליה איידי דטמא במוקדשין דהא עד השתא קודם שפריך הא מהתם נפקא בודאי הוי קיימינן דהכא עיקר אלא ודאי ע"כ צ"ל דהגמ' סובר דלא אמרינן רישא איידי דסיפא ושפיר מקשים התוס'. אמנם אעפ"כ יש לדחות דברי תוספות ולומר דהך ב' תירוצים בגמרא אי הכא עיקר או התם עיקר באמת פליגי אי חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמי או לא ולהך תירוץ דהכא עיקר באמת אמרינן גם לרבה ב"ע דחולין שנעשו עט"ק לאו כקודש דמי וטמא בחול באמת אגב נקט לה איידי דתני טמא במוקדשין ודוק:

דף דף ע"א ולאביי קשיא סיפא לכאורה קשה לפ"מ שכתבו התוס' לעיל (דף ג' ע"א) ד"ה המניח דגם לאביי י"ל דהאי דבעי חותך כזית בשר הוא רק משום כדי לברר והוא רק חומרא בעלמא אבל אם אין הכותי בפנינו מותר אף בלא כזית בשר ע"ש וא"כ קשה מאי פריך הגמרא דלמא משום הכי נקט בסיפא דברייתא בא ומצאו שחוט ולא נקט יוצא ונכנס הואיל וברייתא רוצה למנקט דבעי כזית בשר מדינא לכך נקט בא ומצאו ששחט אבל ביוצא ונכנס לא בעינן חותך כזית בשר אלא משום חומרא בעלמא כדי לברר, אמנם לפי מ"ש אאמ"ו בספרו נודע ביהודא בתחילת חלק י"ד דמה שכתבו התוספות דדין חותך כזית בשר הוא רק משום חומרא הוא דוקא אם שחט הכותי בהמת ישראל אבל אם שחט הכותי בהמתו מדינא צריך לחתוך כזית בשר א"ש דהגמרא פריך הואיל ותני כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפורין שהוא משמע שהם של כותי הואיל ותני מצא בידו בזה שפיר פריך דה"ל למיתני אפילו יוצא ונכנס ודוק. שם ע"ב בתוס' ד"ה מותר מיד וכו' ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא שהוא מדאורייתא עכ"ל. ולי נראה דפשוט היו יכולין לפרש שמרויחין גם לגבי דידהו דאם לא החליפו א"כ כשנותנין לישראל כשר חמץ שעבר עליו הפסח הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול הואיל ונותן לו דבר האסור מדאורייתא ולכך החליפו כדי שלא יעבור על לפני עור כו' ודוק:

דף ה ע''א תוס' ד"ה על פי הדיבור כו' וא"ת למאי דס"ד דלא הוי עפ"ד תקשי הא דאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור עכ"ל. ונ"ל לתרץ דהנה לקמן בד"ה עורביים מבעי ליה כתבו התוס' אע"ג דכתיב עברים מצרים כו' התם ליכא למטעי והנה י"ל דכל זה לפי האמת דאמרינן דעל פי הדיבור היה א"כ שפיר ה"ל לפרש עורביים הואיל ואיכא למטעי דעורבים ממש היו א"ו באמת הפירוש הוא עורבים ממש אבל לפי מה דקיימינן השתא קודם שמתרץ עפ"י דיבור שאני ואליהו אכל מבי טבחי דאחאב הואיל ומדינא שרי כדרב ענן דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה א"כ שפיר י"ל דעורבים הוא הפירוש תרי גברי דהיה שמן עורב על שם מקומן ואין להקשות א"כ עורביים מ"ל די"ל דתני עורבים כמו מצרים עברים הואיל וגם הכא ליכא למטעי ולומר דעורבים ממש היו א"כ היכי אכל בשר שנתעלם מן העין אלא ודאי דתרי גברי מישראל היו דליכא משום בשר שמה"ע ונקראו עורבים על שם מקומן כמו עברים מצרים וא"כ לא קשה קושית התוס' דלפי מה דקיימינן השתא דלא עפ"י הדיבור היה א"כ יש לומר דתרי גברי היו מביאין לו הבשר וליכא משום בשר שמה"ע אבל לפי האמת דמסיק ע"פ הדיבור היה א"כ שפיר צ"ל דעורבים ממש היו דאי על שם מקומן ה"ל למכתב עורביים הואיל ואיכא למטעי דעורבים ממש היו ואפ"ה ליכא משום בשר שמה"ע הואיל ובאמת עפ"י דיבור שאני ולפ"ז מאד יומתק לנפשך ההמשך בגמרא דבתר דמתרץ ליה עפ"י דיבור שאני פריך ליה מאי עורבים ונכון הוא:

בגמ' האי מומר ה"ד כו' הקשה הרשב"א אמאי לא מוקי הגמ' האי מומר דסיפא במומר לאותו דבר דאמרינן לקמן דאין מקבלין מהם ונ"ל לתרץ דהא ברייתא דדרש מכם בנדבה כתיב ובנדבה לא שייך לומר לאותו דבר דהא נדבה לא בא לכפרה וזהו כונת רש"י בד"ה מכם וגבי נדר או נדבה כתיב כו' דהא כי יקריב משמע כשירצו להקריב עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא זה בדבריו אלא שרש"י בא לתרץ קושית הרשב"א דגבי נדבה לא שייך לומר מומר לאותו דבר כיון שאינו בא על חטא אלא שמביא כשירצה ואפ"ה פריך הגמרא שפיר הא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר כו' היינו כיון שחזינן דחטאת שהוא חובה לא מקבלינן ממומר הה"ד בנדבה דעד השתא לא ידע הגמ' לחלק בין חטאת לעולה וא"כ כיון דחזינן דבמומר לאותו דבר לא מקבלינן מניה בחטאת חובה ממילא ידעינן דבמומר לכל התורה לא מקבלינן אף קרבן נדבה ועיין מה שכתבתי בסמוך ודוק:

שם ע"ב בגמ' וצריכי כו' הנה המקשה לא ידע לחלק בין חטאת לנדבה ואף שהיה יודע דבנדבה לא שייך לומר מומר לאותו דבר כמ"ש לעיל מ"מ לא ידע דטעמא דמלתא דמומר לאותו דבר דלא מקבלינן מניה משום דלאו בר כפרה הוא אלא היה סובר דאף בחטאת לא מקבלינן מניה משום דזבח רשעים תועבה וגם לפי טעמא דזבח רשעים תועבה יש לחלק בין מומר לדבר אחר לחומר לאותו דבר הואיל ובמומר לדבר אחר לא שייך למימר זבח רשעים כו' הואיל ומשום איסור אחד לא מקרי רשע כל כך אבל במומר לאותו דבר לא