צל"ח סדר קדשים יא

שוחטין לכתחלה דהנה אי אמרינן דהתם איידי א"כ לא שייך תרוצי דגמרא שם דנקט לשון דיעבד משום טמאים הא טמאים גופא לא אצטריך שם ולא תני אלא איידי דתני שאר פסולין ואיך שייך לומר דתני בכולהו לשון דיעבד משום טמאים שהוא משנה שאינה צריכה א"ו ע"כ צ"ל להך לישנא דהתם איידי דבאמת מה שתני שם לשון דיעבד הוא משום נשים דלא ישחטו לכתחלה אבל אי אמרינן התם עיקר שפיר י"ל דתירוץ הגמרא שם דתני לשון דיעבד משום טמאים אבל נשים שוחטות אפילו לכתחילה ולפ"ז הנך שני לשונות אי התם עיקר אי הכא עיקר מחולקים בדין של א"י:

בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי כו'. עיין מה שכתבתי לקמן בדף י"ג ע"א בתוס' ד"ה ר' עקיבא כו' ע"ש:

בתוס' ד"ה שמא יגע בבשר כו'. וא"ת אמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי למשוך לפנים עכ"ל ולפי מה דמתרצים התוספות במס' זבחים בשם ר' אפרים על קושיא שניה שמקשים איך יתכן שיהיה סכין ארוכה כל כך ומתרץ שם ר"א דמיירי שטמא שוחט דרך גגין ועליות א"כ גם קושיא זו לא קשה דאם שוחט דרך גגין לא שייך למגזור דלמא אתי למשוכי דאף אם נכנס דרך גגין פטור כדאמרינן במסכת שבועות (דף יד ע"ב) ומהתימא שהתוס' לא הביאו בכאן הך תירוץ של ר' אפרים ועיין מה שכתבתי לעיל על הגמ' האי טמא במוקדשין כו'] וגם לפי תירוץ שכתבו כאן במס' חולין שמיירי בבמה ג"כ לא שייך למגזר דאתי למשוך לפנים אמנם אפשר לומר דאף בבמה אסור לטמא לכנוס ואף אם הבמה עומד תחת הרקיע ולא תחת שום אוהל אפ"ה יש לגזור שמא אתי למשוך ויעמוד עצמו על הבמה ואפשר הוא בכלל ולא יטמא את מחניהם אך בהדיא איתא בגמרא דאין שילוח מתנות בבמה:

אמנם לפי מה שכתב המשנה למלך בפ"ג מה' ביאת מקדש הל' י"ט דאף נכנס דרך גגין אפ"ה אם שהה שם חייב שפיר מקשים התוס' דאף אם ישחוט דרך גגין אפ"ה יש לגזור שמא יכנוס וישהה שם ודוק:

בא"ד וי"ל דלמאי דפירש ר"ת בעלמא דלא גזר היכא דנטמא בפנים עכ"ל. ר"ל דנטמא בפנים בעזרת נשים דהואיל ומן התורה טמאים אינן אסורים לכנוס אלא למחנה שכינה דהיינו מפתח עזרה ולפנים אבל בעזרת נשים ליכא איסור תורה אלא דרבנן גזרו שלא לכנוס גם לעזרת נשים וא"כ היכא שנטמא בפנים בעזרת נשים לא גזרו וצ"ל דעומד בפנים בעזרת נשים סמוך לפתח עזרה וקדשים מונחים סמוך לעזרה והוא שוחט אבל אם נטמא בעזרת אנשים אי אפשר לו לשחוט הואיל ואסור לו לשהות שמה. אבל אין לומר דכוונת התוס' הוא שנטמא בפנים ממש וכגון ששוחט דרך הליכתו בלי עיכוב או שאינו צריך לשהות בשחיטה בכדי שיעור שהייה שהוא שיעור השתחויה אפים ארצה כדמפורש במס' שבועות וברמב"ם שם דלשון לא גזור לא משמע כן וכן מוכח מתוס' בפ' כל הפסולין שכתבו דאף לפי' ר"ת אי אמרינן מרחק צפון צ"ל שהסכין הוא ארוך כ"ב אמה הרי מפורש דאף לר"ת אינו מיירי שנטמא בעזרת ישראל דה ג ע"כ בתוס' ד"ה בודק סכין ונותן לו כו' דחיישינן דלמא מתשלי ואכיל כמ"ש ר"ת לעיל עכ"ל עיין במהר"ם מלובלין שהקשה למה לא פירשו גם הכא כתירוץ ר"ת דהיינו מפני הרואים שיראו שנותן לו לשחוט בלי בדיקה יסברו שמותר לאכול משחיטתו בלי בדיקה ובאמת הר"ן מתרץ כן מפני חשש הרואים ונ"ל דהתוס' לא חשו הכא מפני תקלת הרואים די"ל דהתוס' סוברים כדעת ר"י והגאונים שמביא הש"ך סימן ב' ס"ק ד' דגבי מומר אף אם הישראל כשר בדק הסכין קודם שחיטה אפ"ה צריך לבדוק גם לאחר שחיטה דחיישינן שמא בעור נפגמה ולפ"ז י"ל דסבירא להתוספות דלא חיישינן להרואים דלא אתי למטעי ולומר מדלא בדק הסכין קודם שחיטה מכלל דשחיטתו כשרה בלי בדיקה לזה אין לחוש דכיון דהדין הוא שצריך למיבדק גם אחר השחיטה לא אתי למטעי דידעי שהוא סומך על הבדיקה שלאחר השחיטה ולכך לא בדק קודם שחיטה ולכך מתרצים התוס' דחיישינן לשמא מתשיל ואכל דהיינו שמא יאבד הסכין לאחר שחיטה ויתשיל ויאכל בלי בדיקה כלל ולכך צריך למבדיק קודם שחיטה דאף אם יאבד הסכין אחר שחיטה לית לן בה דכיון שבדק קודם שחיטה האי בדיקה שלאחר שחיטה אינו מעכב אם אבד הסכין כמ"ש הש"ע שם אמנם אעפ"כ היה להתוס' לומר חשש מפני הרואים אשר לא ידעו כלל שהוא מומר ויסברו שהוא ישראל כשר וק"ל:

רש"י ד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקה עכ"ל. והקשה המהרש"א וט"ז בסימן א' ס"ק ג' על שיטת רש"י ובעל העיטור דסברי דהאי רוב מצוין כו' מהני רק בדיעבד דלא צריך למבדקיה אבל לכתחלה לא סמכינן ארוב וצריך לידע אם הוא מומחה לפ"ז אכתי קשה דה"ל לאביי ורבא ור"א לאוקמי מתניתין בהכי הכל מומחין שוחטין לכתחלה בד"א ביודעין בו שהוא מומחה אבל אם לא יודעין לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשרה. וא"ל דלא הוי מצי לאוקמי בהכי משום דקשה וכולן ששחטו אהייא הא לאביי ורבא ור"א עדיין קשה האי וכולן וכו' אהייא ע"כ קושיתם. ואמרתי ליישב דודאי לאביי ורבא ור"א לעצמם לא היה קשה האי וכולן וכל אחד היה יודע ליישב האי וכולן אהייא לפי אוקימתו רק סתם גמ' לא היה רוצה לאוקמי כותייהו ולכך הניחו בקושיא דהנה בהגהת אשר"י מביא בשם ר"ב הואיל והקשה הגמרא לרבינא אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי ומדלא פריך אפילו לכתחלה נמי ש"מ דלכתחלה אין להניחו לשחוט אפילו באחרים ר"א והקשה בספר תבואת שור דלמא משום הכי לא פריך הגמרא אפילו לכתחלה נמי משום דיש להשיב ולומר דנקט לשון דיעבד הואיל וקאי גם אחש"ו דלא ישחטו לכתחלה אף אם אחרים ר"א ומתרץ דא"כ מאי פריך הגמרא לעיל לאביי ואי בכותי הא אמרת בישראל עע"ג שחיט אפילו לכתחלה הא איכא למימר דנקט דיעבד משום חש"ו וא"כ לפ"ז אני אומר דהגמ' דקאי בקושיא לאביי דלא ניחא להגמ' לומר דנקט במתני' דיעבד משום חש"ו אבל לאביי בעצמו לא היה קשה קושית הגמרא דאביי היה סובר דנקט דיעבד במתני' משום חש"ו הואיל וקאי גם אחש"ו, ולפ"ז מתורץ קושית המהרש"א וט"ז על אביי דאביי לא רצה לאוקמי מתניתין במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה הואיל והיה לעצמו תירוץ בעל ת"ש. והנה גם לר"א נמי לא היה קשה האי וכולן ששחטו אהייא דהנה התוס' בד"ה בודק סכין ונותן לו כתבו דבמומר לא מהני יוצא ונכנס דאינו מרתת דאיננו סובר שיבדוק הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו לישראל לכל דבריו עכ"ל התוס' ולפ"ז יש לומר דרב אשי היה סובר דאם אחרים ר"א בשעת שחיטה ולא הניחו לשחוט לו לבדו בודאי הוא מרתת דהא הוא רואה דישראל כשר אינו מאמינו ורואין עליו כשהוא שוחט וכיון שהוא רואה שהוא מוחזק אצלם למומר בודאי הוא מרתת שמא יבדקו אחריו הסכין והשתא לא קשה קושית הגמרא לר"א אי ליכא לסכין כי אחרים ר"א מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחיט דר"א סובר כיון שאחרים ר"א הוא מרתת ובודאי לא שחיט בסכין פגום. אמנם הגמרא דהניחו בקושיא לא היה סובר הך סברא דהוא מרתת כשאחרים ר"א ולכך הניחו בקושיא אבל לר"א לעצמו לא היה קשה קושית הגמ' הואיל ואית ליה הך סברא ולפ"ז גם לר"א לא קשה קושית המהרש"א דר"א לא רצה לאוקמי במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה כנ"ל. אמנם על רבא עדין קשה קושית המהרש"א דהא רבא מוקי מתניתין בכותי וישראל יוצא ונכנס ולדידיה ע"כ האי וכולן ששחטו קאי רק אחש"ו לחוד דאי אכותי אפילו ביוצא ונכנס שחיט אפילו לכתחלה [ובזה בודאי לא שייך לומר איידי דחש"ו הואיל ודין אחרים ר"א לא שייך כלל בכותי] וע"כ האי וכולן קאי רק אחש"ו וא"כ קשה קושית המהרש"א אמאי לא מוקי מתניתין במומחין:

אבל באמת גם לרבא לא קשה דהא אליבא דאמת רבא לא אמר אלא אליבא דאביי וליה לא סבירא ליה והוא