צל"ח סדר קדשים קיט

כרחך בעזרה נשחטו ושפיר קאמר דאי אית ליה תקנתא בחזרה דבעזרה מחשב שדה ומהני ליה חזרה ובזה נוכל לומר דר"י ורשב"ל לשטתייהו דלר' יוחנן מיירי בקדשים דאל"כ במה הוכשר דליכא לאוקמי לרבנן כר"ש דשחיטה מכשרת דאי אפשר לאוקמי לרבנן דלא כהלכתא וכיון דמיירי בקדשים א"כ איכא למימר דלכך מטהרי בעובר משום דאית ליה תקנתא בחזרה משא"כ באבר דבהמה אבל רשב"ל לשיטתו דסובר לקמן חד גופא ומוכשר בדמא דאמיה ומיירי רבנן אפילו בחולין ומגע טרפה שחוטה היינו שאם יגע בו אח"כ קודש יקבל ממנו טומאה וא"כ לית ליה תקנתא בחזרה וא"כ אין חילוק בין אבר דבהמה לעובר ולכן אמר בין בזה ובין בזה פליגי ולמסקנא דס"ל לר"י איפכא דהאבר דבהמה לכ"ע אין שחיטה עושה ניפול ג"כ נוכל לומר דר"י ורשב"ל לשטתייהו דהא ודאי מלתא דרשב"ל צריך טעם דכיון דמצינו דר"מ אמר בפירוש אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מנ"ל לרשב"ל דלדבריהם דרבנן קאמר הכי ואיהו לא ס"ל ונלע"ד משום דיש לדקדק כפי מה שכתבתי בתחלת דברי דלמה פליגי במגע ולמה לא פליגי באבר עצמו דר"מ ס"ל דאבר מטמא במשא וחכמים ס"ל שהוא רק טרפה שחוטה ונראה דאי הוה פליגי באבר לא הוה ידעינן כלל דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול אפילו באבר דעובר אלא הוה מוקמינן ליה בבן ט' חי ור"מ לשיטתו דאינו ניתר בשחיטת אמו כלל ולכן אבר הנחתך הוה אבר מן החי ורבנן סבירא ליה כשטתייהו דמותר בשחיטת אמו ולכן ס"ל שהוא טהור וא"ת א"כ כבר איפליגי ביה חדא זימנא בבן ט' חי אם ניתר בשחיטת אמו ולמה פלוגתא דכאן. יש לומר דאצטריך ללמדנו דאין שחיטה עושה ניפול דאי עושה ניפול למה מטהרי רבנן ולכך תנן הבשר מגע נבילה ואי ס"ד דבן ט' חי הוא ור"מ לשיטתו שאינו ניתר עם אמו א"כ חי לגמרי הוא ואיך יקבל טומאה אלא ודאי דמיירי במת או בבן ח' וטעמיה דר"מ משום ניפול. אבל אם נימא כדברי הרז"ה לקמן (דף עה) במה דאמרינן טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא דכתב הרז"ה אף דס"ל לר"מ אף בבן ט' חי שאינו ניתר בשחיטת אמו באכילה מ"מ הועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי נבילה שאפילו מת אח"כ טהור מלטמא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ונפלגו באבר עצמו ואף דמוקמת בבן ט' חי אכתי מוכח לר"מ דשחיטה עושה ניפול דאל"כ כבר נטהר בשחיטת אמו. אלא דדברי הרז"ה קשיין דהרי לא מצינו לר"מ שיהא טהור משום נבילה ולא יהיה מותר באכילה דאל"כ מאי מקשה לרבנן א"כ תתירנו באכילה ונמרי' לנפשיה אבל אם נימא שמודה ר"מ באבר דבהמה והואיל והיא גופה ולא נחלק אלא באבר דעובר שאינו גופה והנה עד כאן לא מקרי העובר אינו גופה אלא מה שיצא לחוץ אבל מה שבפנים נחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש דלר"י דסובר לקמן (דף עד) מונין בו ראשון ושני אף זה מקרי אינו גופה אבל לרשב"ל חד גופה ונמצא לרשב"ל אי הוה מודה ר"מ באבר דבהמה אז בודאי היה מודה גם בבן ט' חי שעכ"פ אף שאינו מתיר באכילה מטהר מידי נבילה כדברי הרז"ה וא"כ קשה למה פליגי במגע ולא פליגי באבר עצמו ואעפ"כ הוה מוכח דסבר ר"מ שחיטה עושה ניפול וכנ"ל אלא על כרחך דר"מ פליג גם באבר דבהמה דכל שאינו מתיר באכילה אינו מטהר מידי נבילה אם אינו מחובר ממש אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל תרי גופי נינהו ואף דמודה באבר דבהמה היינו משום שהוא חד גופא אבל בעובר אף שכלו בפנים כל שאינו מתירו באכילה אינו מטהר מידי נבילה וליתיה לדברי הרז"ה ולכך לא פליגי באבר עצמו משום דא"כ לא הוה ידעינן דשחיטה עושה ניפול:

עוד נראה לענ"ד דרשב"ל הוכיח דר"מ לדבריהם קאמר ולי' לא ס"ל דאי ס"ד דמודה ר"מ באבר דבהמה א"כ למה הוצרכו חכמים לומר טרפה יוכיח ולמה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח אלא ודאי דבאמת פליג ר"מ גם באבר דבהמה ואיך יכריעו חכמים מדבר שנחלק בו ולכך הוצרכו להכריע מטרפה שמודה ר"מ שמטהר מידי נבילה. אמנם ר' יוחנן לשיטתו דס"ל אין בו אלא מצות פרוש וא"כ אפילו למי שהיה רוצה להחמיר בו אין בו טעם להחמיר מן התורה רק מדברי סופרים וכמו שכתבו התוספות בד"ה מ"ט דר"י אליבא דר"מ ע"ש וא"כ לא היה אפשר לחכמים להכריע מדבר המותר מן התורה על אבר האסור מן התורה. אבל רשב"ל אפשר דס"ל דבשר בשדה טרפה לאו אסמכתא הוא אלא איסור לאו ממש וא"כ קשיא למה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח אלא ודאי דבאמת נחלק ר"מ גם באבר דבהמה ולפי זה מוכח דר' יוחנן דאמר מצות פרוש היינו רק מדרבנן ולא כדעת הרב המגיד דס"ל גם לר' יוחנן היינו פרוש מן התורה ולפי זה קשה למה רבא דאמר חסורי מחסרא וכו' שינה מלשון הברייתא ואמר אם טהרה שחיטת טרפה אותה ולא אמר אבר המדולדל בה בשלמא לריש לקיש דאמר לדבריהם דרבנן אבל ליה לר"מ לא ס"ל א"כ אחז רבא מה ששייך אליבא דר"מ ממש אבל כיון דלר' יוחנן גם ריש לקיש ס"ל הכי והרי רבא עצמו אמר הלכה כרשב"ל בתלת וא"כ בהא הלכה כר' יוחנן א"כ למה שינה רבא מלשון הברייתא בשלמא בלא זה הוה אמינא לתרץ דבלא זה הוה אמינא דגם ר' יוחנן מודה שאסור מן התורה כדברי הרב המגיד והנה לר' יוחנן ודאי דלר"מ שחיטת טרפה אינה מטהר את העובר אפילו הוא כולו בפנים דהרי ר' יוחנן ס"ל דעובר ובהמה תרי גופי נינהו והרי ר"מ אמר אם טהרה שחיטת טרפה מפני שהיא גופה א"כ העובר שאינה גופה אפילו כולו בפנים אין שחיטת טרפה מטהרתו. ולפי זה ק"ו הדברים שאין שחיטת טרפה מטהר אבר המדולדל בה ק"ו הדברים ומה עובר שבפנים ששחיטת כשרה מתירתו אפילו באכילה אין שחיטת טרפה מטהרתו אפי' מידי נבילה אבר המדולדל שאין שחיטת כשרה מטהרתו באכילה לדעת הרב המגיד ק"ו שאין שחיטת טרפה מטהרתו מידי נבילה ואם כן על כרחך לא נחלקו ר' יוחנן ורשב"ל אלא בשחיטת כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר"מ שחיטה עושה ניפול וא"כ גם אליבא דר' יוחנן הא דאמר ר"מ אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל לדבריהם קאמר אבל ליה לא ס"ל וא"כ שפיר עביד רבא דדילג את האבר המדולדל ודברי ר"מ וגם אפילו אי הוה פליג ר"י בהא עם רשב"ל אם היה פלוגתייהו רק אליבא דר"מ א"כ אין בו נ"מ לדינא א"כ איכא למימר דרבא סבירא ליה כרשב"ל ועד כאן לא קאמר רבא הלכה כרשב"ל רק בתלת רק במה שנוגע לדין:

אבל לפי מ"ש לעיל דרשב"ל לשיטתו דס"ל שהוא אסור מן התורה ור' יוחנן ס"ל שאסור מדרבנן א"כ יש בפלוגתייהו נ"מ לדינא וגם אליבא דר' יוחנן ר"מ אליבא דנפשיה אמר א"כ למה אחז רבא שיטת ריש לקיש ולא שיטת ר' יוחנן:

ועוד קשה דלפי הנ"ל מוכח דפליגי בשחיטה כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר"מ עושה ניפול א"כ קשה מה דאמר שחיטה תנינא למה הקשה מסיפא ולא מרישא דתנן התם האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר ופירש רש"י דליכא למימר שסופו לטמא טומאה חמורה ואין צריך הכשר דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול ואם כן ממילא מוכח דאין שחיטה עושה ניפול:

בשלמא לשטת הרז"ה דס"ל דלר"מ בן ט' חי אף שטעון שחיטה מ"מ שחיטת אמו כבר טהרתו מידי נבילה והנה אני מוסיף בו דברים שאם טהרתו מידי נבילה שאפילו ימות אינו מטמא רק שחיטה צריך להתירו באכילה א"כ ק"ו שטהרתו מידי טרפה ואין הטרפה פוסל בו ולפי זה מרישא לא היה יכול לפשוט דהוה מוקמינן ליה בבן ט' חי הנמצא בבהמה שאין סופו לבוא לידי טומאה חמורה כלל שכבר נטהר מידי, נבלה אבל ממציעתא פשיט שפיר דהרי קשה למה צריך לר"מ הכשר דם הא ר"מ ס"ל שחיטה מכשרת כקושיית התוספות אלא ודאי דמיירי בשחיטת טרפה ואי ס"ד בבן פקוע הא אפילו לר"מ אין טרפות פוסל בו ועוד אפילו נימא דלא קאמר הרז"ה אלא שמטהרתו מידי נבילה ולא מידי טרפה מ"מ איך אמר ר"ש