צל"ח סדר קדשים קיח

אלא שעדיין אני אומר דלמה לחכמים להזכיר ענין הטרפה בכאן וסתם הוה להו למימר וחכמים מטהרים ומה שכתבתי דהוה אמינא שטעמייהו של חכמים משום שלא הוכשר בדמו דאמיה תינח בשר העובר אבל בשר הבהמה למה טהור והרי מה שאמר ר"מ הבשר מגע נבילה כולל העובר והבהמה וכן פירש רש"י לעיל (דף סה ע"ב) וא"כ כיון שעל זה קאי וחכמים מטהרים גם על בשר הבהמה והרי הבהמה שפיר הוכשרה וממילא נדע שטעמייהו שהשחיטה מטהרת את האבר אלא שבאמת דברי רש"י הנ"ל סתרי למה שכתב רש"י במתניתין שהרי דברי רש"י הנ"ל הוא שכל העובר והבהמה נגעו באבר ובמשנתינו פירש רש"י הבשר מגע נבילה בשר העובר. ונראה דהעובר ודאי נוגע באבר אבל הבהמה אינה נוגעת רק במקום חתך ונוכל לומר דאפילו לר"מ דסובר שחיטה עושה ניפול והאבר מטמא משום אמה מ"מ מקום חתך אינו מטמא משום אמ"ה רק הרי הוא ככל העובר וטומאת מגע יש בו. אלא שצריך לומר מה חילוק יש בין מקום חתך לשאר האבר הלא מקום חתך אסור באכילה כמו האבר אמנם ההפרש הוא שזה יש לו תקנה בחזרה אבל האבר אין לו תקנה בחזרה וכל זה למסקנא דלעיל דמאן דסבר שאבר עצמו מותר בחזרה איתותב וקאי בתיובתא (דף סח ע"ב) אבל לפי אהוה אמינא שגם אבר מותר בחזרה ואפילו הכי שחיטה עושה ניפול לר"מ א"כ הה"ד מקום חתך עושה ניפול וזהו כוונת רש"י דלעיל (דף סח) שם קאי רש"י על התא שמע שרצה לפשוט מהך ברייתא קתני מיהא רישא הוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט אמו מותר שהאבר מותר דמהני ליה חזרה א"כ לפי זה אין הפרש בין האבר למקום חתך ושפיר פירש רש"י הבשר מגע נבילה הבהמה וכל העובר נגעו באבר שגם הבהמה נוגעת במקום חתך אבל משנתינו פירש רש"י אליבא דהילכתא דאבר עצמו לא מהני חזרה וא"כ מקום חתך אפשר דאין שחיטה עושה ניפול לכך פירש"י הבשר מגע נבילה בשר העובר לחוד. וא"כ למסקנא שפיר רק בשר העובר הוא מגע נבילה או מגע טרפה לכל מר כדאית ליה אבל בשר בהמה אינו נוגע כלל באבר היוצא א"כ שפיר הוצרכו רבנן לומר מגע טרפה שאם אמרו סתם וחכמים מטהרים הוה אמינא שגם לחכמים שחיטה עושה ניפול אלא שמטהרין לפי שמחוסר הכשר דס"ל דלא כר"ש ושחיטה אינה מכשרת וכל זה לר' יוחנן דסבר לקמן (דף עד ע"ב) דתרי גופי נינהו אבל לרשב"ל דסבר חד גופה והולד מוכשר בדם שחיטה א"כ קשיא לתני סתם וחכמים מטהרין ונלע"ד דלרשב"ל בלאו הכי לא קשה משום דאיכא למימר דלכך תנן מגע טרפה שחוטה ומדהוא מגע טרפה מכלל דבהמה כשרה היא דאל"כ הרי הבהמה והולד כלם טרפה נינהו מצד עצמם בלי מגע האבר ובא להורות בזה דוקא שחיטה של בהמה כשרה הוא דמטהר האבר לרבנן אבל שחיטת בהמה טרפה עושה ניפול ואף שהבהמה עצמה הועילה השחיטה לטהר מידי נבילה אבל לאבר היוצא שחוטת טרפה אינה מועיל אפילו לרבנן והא דאמרינן לקמן (דף עה) השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי שאם מת טהור מלטמא היינו לעובר שבפנים אבל לאבר היוצא לא מהני ומכל שכן שניחא לגרסת הרז"ה דגריס לקמן השוחט את הבהמה ולא גריס הטרפה. אלא דלר' יוחנן ללישנא קמא לא שייך תירוץ זה דהא צריך ליתן לב ללישנא קמא דאמר ר' יוחנן אבל באבר דבהמה כ"ע שחיטה עושה ניפול מנ"ל הא דרבנן מודו בזה וצריך לומר לפי שמצד הסברא ס"ל לר' יוחנן דיותר מצלת על שאינו גופה וכו' וא"כ קשה למה פליגי באבר דעובר הוה ליה לפלוגי באבר המדולדל להודיע כחייהו דרבנן אלא ודאי דבהא מודו רבנן אלא דאכתי קשה ודלמא פליגי גם באבר המדולדל אלא דנקט אבר העובר להורות דאפילו באבר דעובר דוקא בכשרה מטהרי רבנן אבל בטרפה מודו נמצא דגם בזה הוא כחייהו דרבנן וכחו דר"מ אבל אי הוה נקט באבר המדולדל הוה רק כחייהו דרבנן ולא כחו דר"מ כלל אלא ודאי דלר' יוחנן לא כיוונו רבנן כלל להורות דוקא שחיטת כשרה אלא נקטו מגע טרפה משום דאי הוה קתני סתם מטהרין הוה אמינא שטעמייהו משום שלא הוכשר אלא דאכתי קשה תינח העובר אבל בשר הבהמה למה טהור ואי משום שאין בשר הבהמה נוגע באבר הרי נוגע במקום חתך וצריך לומר דאכתי הוה אמינא דרבנן מטמאין האבר דשחיטה עושה ניפול אלא דמקום חתך מטהרין ולכך אין בהמה נוגעת באבר היוצא ומאי טעמא הוה אמרינן לרבנן בזה שיטמאו האבר משום ניפול ויטהרו מקום חתך ועל זה קאמר האי אית ליה תקנתא בחזרה פירוש מקום חתך והאי לית ליה תקנתא בחזרה פירוש אבר היוצא ומתורץ קושיית הרשב"א על הרי"ף שפירש לעיל (דף סח ע"ב) במערבא מתנו וכו' דלר' יוחנן ג"כ אבר עצמו אסור א"כ איך קאמר כאן לר' יוחנן האי אית ליה תקנתא בחזרה ולדידי ניחא דעל מקום חתך קאי:

עוד נראה לענ"ד לתרץ קושית הרשב"א דהרי לכאורה בלא"ה גם לפירוש רש"י לעיל דלר"י גם לפי דמתנו במערבא אבר עצמו מותר מ"מ מי הכריח להגמ' כאן לומר דאית ליה תקנתא בחזרה שהוא עכ"פ נגד הדין דהרי איתותב ר' יוחנן ורב ושמואל פליגי עליו ויותר הוה ליה למימר אית ליה תקנתא בלידה שאם יולד כלו יש לו היתר בשחיטת עצמו אלא דהא ליתא דהא על כרחך פלוגתא דר"מ ורבנן או במת מיירי או בבן ח' חי דבן ט' חי אינו ניתר לר"מ בשחיטת אמו כלל רק בשחיטת עצמו וכמו שכתבו התוספות בשמעתין בד"ה מחלוקת וא"כ אין לו היתר בשחיטת עצמו אמנם יש לו היתר שאם לא יצא כלו וישאר במעי אמו עד שיולד כלו אחר שיכלה חדשיו הרי יש לו היתר וזה כוונת הגמרא זה יש לו תקנה בחזרה שיחזיר האבר לפנים וישהה עד שיכלו חדשיו ויהיה ניתר בשחיטת עצמו ואולי אם לא יחזיר האבר אפילו ישהה במעי אמו עד שיכלו חדשיו לא מהני דאבר זה לא נגמרו חדשיו ואפילו אם נימא דמהני מ"מ אורחא דמלתא שאם אינו מחזיר האבר אין דרכו לשהות זמן ארוך עד שיכלה חדשיו וא"כ אין כאן קושיא על הרי"ף כלל:

הן אמת לפי מה שכתב הבית הלל שכל עובר בן ט' חי שהוציא ידו אף שנולד אח"כ ולא היה לו שחיטת האם כלל אפילו הכי האבר שיצא נשאר באיסורו והפרי חדש השיג עליו ולפי דעת הבית הלל א"כ פשוט לתרץ קושיית הרשב"א האי אית ליה תקנתא בחזרה להתירו בשחיטת עצמו אלא שכבר הוכחתי דלא איירי בבן ט' חי וגם כבר הכה הפר"ח על קדקדו של הב"ה ובאמת דברי הב"ה אין להם שחר דלמה יהיה האבר היוצא אסור בשחיטת עצמו וגם התבואות שור הוכיח מדאמרינן (בדף סט) אי לר' מאיר איסור יוצא ליכא ואם איתא להך דינא דבית הלל א"כ גם לר"מ משכחת איסור יוצא:

אמנם דינא דידי שכתבתי שאם הוציא ידו קודם שכלו חדשיו ולא החזירו ושוב נולד כשכלו חדשיו האבר נשאר באיסורו נלע"ד נכון ואף שהתבואת שור לא פסק כן. וטעמא דידי שאבר זה לא נתבטל במעי אמו והרי אבר זה כנפל ואין להקשות גם לדידי משכחת לר"מ איסור יוצא וא"כ איך אמרינן דלר"מ ליכא איסור יוצא יש לומר דשם קאי בגמרא לענין אי אמרינן אבר מוליד אבר והא ודאי שנבילה אינו מוליד ולדידי שאיסור אבר זה משום נפל והא ודאי שנפל אינו מוליד וא"כ לא שייך לומר באבר זה לא אבר מוליד אבר ולא מבלבל זרעים:

עוד נראה לע"ד לתרץ קושיית הרשב"א על הרי''ף ע''פ מ"ש הרז"ה לקמן (דף עד ע"ב) דמוקי ר' יוחנן לר"מ כר"ש דשחיטה מכשיר וכתב הרז"ה אבל מדברי רבנן דאמרי מגע טרפה שחוטה בלאו הכי לא קשיא במה הוכשר דהרי רבנן בקדשים מיירי דחבת הקודש מכשיר והנה לעיל (דף סט ע"א) דבעי רב חנינא הוציא עובר ידו בעזרה וכו' אם נפרש דלא מבעיא ליה כלל שיהיה מותר בלי חזרה שהרי עכ"פ לא קרינן ביה בבהמה תאכלו אלא עיקר הבעיא דלא שייך ביה בשר בשדה ומהני ליה חזרה וא"כ נוכל לומר דלהך לישנא דס"ל לר' יוחנן דבאבר דבהמה לכ"ע שחיטה עושה ניפול באמת ס"ל למפשט בעיא דרב חנניא לקולא וכיון דרבנן בקדשים מיירי על