צל"ח ברכות צב

ניתקן על הכוס וגם בתפלה שהרי ברכה אמצעית שבתפלה היא קדוש היום. והטשפם שקבעו קידוש תיכף על הכוס אף שהיו עניים היינו משום שאף העני בישראל צריך להיות לו פת לסעודת שבת וממילא אם אין לו יין יוכל לקדש על הפת שהפת הוא במקום היין. ואפילו לדעת ר"ת בפ' ערבי פסחים דף ק"ו ע"ב שאין מקדשין על הפת אעפ"כ התקינו קידוש על היין אפילו בשעת עלייתם מן הגולה שהיו עניים. דקידוש אפילו אם אינו מן התורה על היין מ"מ אסמכתא יש לו בתורה דכתיב זכור וזכירה מצינו ביין דכתיב וזכרו כיין לבנון כמו"ש התוס' שם דף ק"ו ע"א בד"ה זכרהו ע"ש לכך קבעוהו על הכוס. ולדעת הרמב"ם שגם הבדלה היא נכללת במצות עשה של זכור את יום השבת שיזכרהו בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה כמבואר בדבריו בריש פ' ך"ט מהל' שבת ועיין במ"מ שם. מ"מ להרמב"ם ההפרש בין קידוש להבדלה בטעם הראשון שכתבתי דהרי להרמב"ם מקדשין על הפת ואין מבדילין על הפת כמבואר בפרק ההוא. ואמנם אי קשיא לי הא קשיא לי מדוע בקידוש אף שתקנוהו תיכף על הכוס אפ"ה לא הוה סגי להו בזה לחוד ותקנוהו ג"כ בתפלה. ובהבדלה כשהעשירו תיקנוהו על הכוס והי' סגי להו בכוס לחוד ועקרוהו מהתפלה עד שראו שחזרו והענו. ונראה משום דלא רצו להטריח הציבור בשבת בתפלת ש"ע והיו צריכין לתקן ברכה אחת שיהיו שבעה ברכות שהם נגד שבעה קולות כמבואר לעיל דף ך"ט ע"א התקינו הברכה מעין קדושת היום לשבת קדושת שבת ולימים טובים ולר"ה וליוה"כ כל אחד מעין קדושת היום

שם אמר רבה ומותבינן אשמעתין. ויש לדקדק הלא רבה ורב יוסף תרוייהו אמרו שמעתא זו ומדוע רבה לחוד איתיב אשמעתי' ור"י לא הוה קשיא. ונראה דבפסחים דף ק"ו ע"ב פליגי רבה ור"י דר"י אמר טעם אינו מבדיל ורבה אמר טעם מבדיל. ולפי"ז לר"י מתפרשה הך ברייתא כהוגן דתני הבדלה בח"ה אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס ולדיוקא קאמר דדוקא היכי שיכול לאמרה על הכוס הוא דאין מחזירין אותו אבל אם אינו יכול לאמרה על הכוס דהיינו שכבר טעם מחזירין אותו. אבל רבה דס"ל טעם מבדיל לא שייך דיוק הוה דהרי תמיד יכול לאמרה על הכום וגם חיוב לאמרה על הכוס ושפיר אותיב דה ל למיתני מפני שאומרה על הכוס. ואף דאפילו לדידן דקיימ"ל טעם מבדיל ואפ"ה מסקינן לקמן דטעה בזו ובזו חוזר לראש ועיין ברבינו יונה וברבינו אשר דהאי טעה בזה ובזה היינו שטעם מ"מ אי אפשר להעמיס זה בלשון הברייתא למימר לדיוקא דדוקא היכי שיכול שהרי תמיד יכול הוא עכ"פ להבדיל על הכוס

ע"ב האומר על קן צפור וכו'. לשון הרמב"ם בפירוש המשנה ענין מה שאמרו על ק"צ וכו' שיאמר כמו שחמלת על קן צפור וכו' כן רחם עלינו. וכן פירש הברטנורה וכבר ראיתי מי שתמה הלא סיום דבר זה לא נזכר במשנה אבל טעות הוא בידם שהתנא קמ"ל שאין מניחין אותו לסיים דבריו ומשתקין אותו תיכף בתחלת דבריו

והרמב"ם בפ"ט מהל' תפלה הל' ז' כתב מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן צפור וכו'. או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום א' ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזירות הכתוב הן וכו' הנה הוסיף הרמב"ם מצות אותו וא"ב שאינו שכוי במשנה ואמנם הוא בירושלמי כאן. אך אף שאין להקשות על תנא דמשנתינו שלא הביא גם מצות אותו וא"ב דאטו כי רוכלא לחשוב. אבל הא קשיא למה נקיט התנא קן צפור שהוא במשנה תורה ולא נקיט אותו וא"ב שהוא בפ' אמור. ונראה משום דבמצות ק"צ כתיב למען ייטב לך והארכת ימים והי' הוה אמינא לפרש שהכתוב אומר שכשם שאתה מרחם על ק"צ כך ירחם הק"בה עליך וא"כ פתח לנו הכתוב פתח לעורר רחמים בעליונים ע"י קיום מצוה זו ששרשה הוא הרחמנות. לכך אשמעינן התנא שלא כן הוא וגם מצוה זו גזירת המלך היא והשכר למען ייטב וגומר הוא על קיום גזירת המלך מלכו של עולם

שם ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי. הדבר יפלא מה חידוד שייך בדבר המפורש במשנה. ובילדותי שמעתי מהרב המאה"ג החסיד המפורסם מוהר"ר מרדכי זצ"ל חתן ר' הירשל דנצקר מבראד לפי שבמשנה לא נזכר הסיום כן תרחם עלינו ואיכא למימר דדוקא קאמרה המשנה שבדרך זה הוא דבר שאינו נכון אבל אם מסיים דרך בקשה לעורר רחמים עלינו שרי. וזה כיון רבה כמה ידע האי לרצויי למרי' שמעורר הרצון עלינו. והקשה לו אביי והרי משתקין אותו תנן א"כ עדיין לא שמענו מה רצונו לסיים. ואעפי"כ משתקין אותו מכלל שבכל ענין אסור. ועיין מ"ש על דברי הרמב"ם בפה"מ וזהו החידוד של אביי ודברי פי חכם חן: ואמנם אכתי דבריו חסרים תבלין דלמה הי' ה"א לומר דדוקא שלא דרך בקשה אסיר אבל דרך תפל' ובקש' יהי' נכון ואנן ראינו שבאמת נהפוך הוא וכמו"ש התיו"ט במשנתינו דדוקא דרך תפלה ובקשה משתקין אותו. והרב החסיד הנ"ל הטעים דבריו ע"פי תיקוני הזוהר. ואנו אין לנו עסק בנסתרות. ואמרתי להטעים דבריו ע"פי מה שראיתי בסוגיא זו בירושלמי על משנתינו וז"ל הירושלמי על משנתינו ר' יצחק בשם ר' סימון כקורא תגר על מדותיו של הק"בה על קן צפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך עיין בירושלמי. ונמצא משנתינו יש לפרש בסיים דרך בתמי' שעל צפור רחמת ועלי לא רחמת וזה ודאי ראוי לגעור בו אבל באומר דרך בקשה כמו האי דנחית קמי' דרבה שסיים חוס ורחם עלינו שפיר דמי. וזהו שכיון רבה שאמר כמה ידע וכו' ואביי הקשה אותו שהרי משתקין אותו תנן וכדברי הרב החסיד הנ"ל

שם ואמר ר"ח הכל בידי שמים וכו' שנאמר וכו' שואל מעמך וגו'. אפשר ליתן בזה טעם על לשון הכתוב דנקט לשון שואל והי' יכול לכתוב מבקש מעמך דכבר ארז"ל בפסוק מי הקדמני ואשלם שאין שום אדם עושה דבר שיקדים הוא טובה להק"בה אבל נהפוך היא שהק"בה הקדים לו הטוב כי כלים אדם מקיים מצות מילה אם לא נתן לו הק"בה בן כלום עושה ציצית אם לא נתן לו הק"בה בגד. וכן צדקות ומעשרות ורוב המצות בכלם הקדים הק"בה טובה להאדם ואין האדם עושה דבר טוב בשלו כי אם בשל הק"בה. וכמו ששנינו בפ"ג מאבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו. באופן שאין לשום אדם שום חוב אצל הק"בה עבור מעשיו הטובים כי כבר הקדים לו הק"בה אך הק"בה ברוב חסדו משלם שכר להאדם כאלו האדם עשה משלו. ואמנם ביראת שמים זה מסר הק"בה ביד האדם ולא הקדים לו הק"בה שום דבר לזה והברירה חפשית לגמרי ביד האדם אם האדם מקיים מצות יראת שמים כראוי הק"בה כביכול חייב לשלם לו שכרו ובזה האדם הקדים כביכול להלוות להשם יתברך וזהו שרמז הכתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך שהק"בה יהי' השואל ואתה תהי' המשאיל זה אינו בשום מצוה כי אם ליראה בזה שפיר הק"בה השואל מעמך ואתה המשאיל. ואמנם אמרו לשון שאלה ולא לשון הלואה כי שאלה הוא דבר החוזר בעין כמות שהוא והלואה הוא הניתן להוצאה ומשלם תמורתו כמו אם כסף תלוה שלהוצאה ניתנו ופורע מעות אחרים. ובאמת שכר מצוה היא המצוה בעצמה כמות שקיימה כי העוה"ב אין בו אכילה ושתי' רק ליהנות מזיו השכינה ולזכות להשיב השגה נפלאה וזהו עצמו קיום המצית בעוה"ז בכל מצית מתדבק בשכינה אלא שבעוה"ז עיני בשר לנו ואין אנו יכולים להשיב הדביקות הזה ולעתיד לבוא נזכה לחזות למפרע הדביקות שעשינו בעת קיום המצוה וזהו כוונת רז"ל ששכר מצוה מצוה. נמצא שייך בזה לשון שאלה שהוא חוזר בעין

שם א"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא כיון לבו וכו'. הא דלא הקשה כן על משנתינו דלמה משתקין אותו באמרו מודים מודים ודלמא מעיקרא לא כיון לבו. ואולי דמודים אם לא כיון לבו א"צ לחזור לאמרו משא"כ בפסוק שמע כמבואר דף י"ג ע"ב וכן הוא בש"ע סימן ס' סעיף ה'. ועוד נלע"ד לתרץ דלא על המשנה ולא על ר' זירא דאמר האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי הי' יכול להקשות לפי שהמשנה וכן ר"ז שאמרו משתקין אותו מיירי באומר פסוקא פסוקא ותני לי' וכפירש"י ואי ס"ד מה שאומר שנית הוא משום דלא כיון לבו א"כ תכף כשאמר הדיבור הראשון בלי כוונה תיכף הי' לו לחזור ולומר הדבור שנית תיכף בכוונה ולמה המתין עד כלותו כל הפסוק וזה דוחק לומר שלא נזכר ליתן לב שלא כיון