צל"ח ברכות צא

העולות הקריב משה רבינו שהוא שימש בכל ימי המילואים לכן הם יותר לזכרון משאר כל הקרבנות

שם אמרה לפניו הואיל ואין שכחה לפניך שמא לא תשכח לי מעשה העגל. ויש לדקדק ובתחלה מאי קסבר הכנסת ישראל שהתחילה להתרעם עזבתני ושכחתני וע"פי המשל שהמשילו שאינו זוכר מעשה הראשונה למה לא דאגה שאם לא ישכח מעשי' לא ישכח גם מעשה העגל. והנראה דודאי ידעה שזה דרכו של הק"בה לזכור הטובות ולא בשביל זה יזכור גם המעשים רעים אבל כשראו שהבטיח שלא ישכח עולות אילים. ולפ"מ שביארתי דהיינו הקרבנות שהקריבו בשבעת ימי המילואים הי' קשה להם למה דוקא אלו ולא כל הקרבנות שהקריבו במדבר כל ארבעים שנה א"ו שהקרבנות שהקריבו משנבחר אהרן אינם כל כך רצוים לפניו בשביל העגל שעשה אהרן לכן דאגו עכשיו שמא לא תשכח מעשה עגל והבטיחם הק"בה מעשה העגל כבר נשכח ואעפי"כ הקרבנות שהקריב משה חביבים ביותר. וע"ז השיבה פן תשכח גם מעשה סיני כיון שבשעת העגל נשברו הלוחות ואף שמחל חטא העגל מ"מ כבר פסק מעשה סיני בשבירת הלוחות והבטיחם ואנכי לא אשכחך

שם אלא מקצר ועולה. עין בש"ע סי' ק"ד ס"א דהיינו שיאמר תחלת כל ברכה וסופה. והנה לעיל דף ך"ט פליגי רב ושמואל מהו מעין י"ח ורב סבר מעין כל ברכה ושמואל אמר הביננו ושם פסקו כל הפוסקים כשמואל וכ"פ בש"ע סי' ק"י וצ"ל דלשון יקצר לא משמע הביננו. ואמנם הנלע"ד לדינא בזה דברייתא כאן דתני יקצר לפי שמיירי שבאמצע תפלתו ראה אנס או קרון בא כנגדו ואם כבר אמר ברכת אתה חונן כולה שוב אי אפשר לומר הביננו דשמנה לא תיקנו כדאמרינן לעיל דף ך"ט ע"א לענין הבדלה עם הביננו ולכך כיון ששוב א"א לומר הביננו לכן יקצר כל ברכה וברבה מאמצעית מאותה ברכה שבה ראה אנס או קרון והלאה אבל אם קודם שסיים אתה חונן ראה אנס או קרון נלע"ד דיאמר הביננו. וכן נלע"ד דמה דאמרי' לעיל דף ך"ט ע"א דמוצאי שבת או ימות הגשמים היינו שהביננו אינו יכול לומר אבל אכתי לר' יהושע מתפלל מעין י"ח דהיינו מעין כל ברכה וכדברי רב דגם שמואל מודה דיכול לעשות כן אלא שסובר שאינו צריך לעשות כן ויכול לכלול כלם כאחד בהביננו. ובזה מתורץ קושיית אחד מהתלמידים שהבאתי שם

שם מעשה בחסיד וכו'. ולכאורה תמוה הוא על החסיד הזה איך סמך עצמו על הנס והכניס עצמו בסכנה. והט"ז בסי' ס"ו ס"ק א' האריך בזה. ולענד"נ כיון שראה החסיד שהשר הקדים לו שלום כבר ידע שיש בשר הזה מדת ענוה ולכך בטח בו שלא ימהר להרגו עד שישמע טענתו ובטח באמתלא זו שאמר לו אחר כך

דף ל"ג ע"א מיתיבי נפל לגוב וכו'. הא דלא הקשה אמשנתינו ששנינו אפי' נחש כרוך וכו'. ורציתי לומר דמשנתינו איכא למימר דאפילו במקום סכנה לא יפסיק. ואל תתמה שהרי הביא לעיל ברייתא דראה אנס וכו' לא יפסיק והרי המקשה לא אסיק אדעתי' לחלק בין אפשר לקצר או לא והי' סבור דבשום ענין לא יפסיק ולכן לא הקשה על משנתינו. אבל רב ששת דאמר ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק א"כ הטעם בכחש לפי שאינו מזיק הקשה שפיר מנפל לחפירה מלאה נחשים וכו'. אלא דאכתי הי' לו להקשות לעיל על דברי רב יוסף דאמר דלמלכי אומות פוסק וג"כ מוכח דטעמי' דמתניתין בנחש משום שאינו מזיק וה"ל להקשות מברייתא דנפל לחפירה וכו'. ולכן לתרץ דבר זה שמתי לב לדברי התוס' כאן בד"ה אבל עקרב וכו' שהביאו ירושלמי דקאמר דאם הי' נחש מרתיע לבוא כנגדו פוסק ופירשו התוס' הטעם לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו. והנה לכאורה קשה דדבר זה הוה להתוס' להביא במשנתינו על גוף הדין שבמשנה שאפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. ולמה הביאו התוס' דברי הירושלמי על דברי רב ששת דאמר אבל עקרב פוסק. והנלע"ד בזה משום דזה הטעם שפירשו התוס' לפי שבא בכעס וכו' אינו מפורש בירושלמי ולשון הירושלמי הוא כך לא אמרו אלא כרוך אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתי' ויש לפרש החילוק הזה. דכל נחש דרכו מן הסתם להזיק כדכתיב ואתה תשופנו עקב. ואמנם אם הוא כבר כרוך על עקיבו ולא הזיקו שוב לא יזיק שהרי חזינן שזה אין דרכו להזיק מדלא הזיקו תיכף. וכך הם פירוש דברי הירושלמי ל"ש אלא כרוך פירוש שכבר הוא כרוך ולא הזיקו לכך שוב לא חיישי' שיזיק אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו שעדיין לא הגיע לעקיבו אלא שבא עכשיו כנגדו חיישי' שמסתמא כשיגיע אליו יזיק לכך פוסק. אבל לפי דברי רב ששת ע"כ אין הטעם כן דא"כ גם בבי עקרב נימא דאם הוא כרוך על עקיבו ולא הזיקו שוב לא יזיק כיון שאפילו במי שדרכו להזיק סמכינן אם חזינן שעתה אינו מזיק שוב לא יזיק וא"כ מה בין עקרב לנחש. אלא על כרחך דבמי שדרכו להזיק אין זה ראי' מה שכרוך עלו ולא היזק ואמרינן שאעפי"כ יזיק עוד. וע"כ דטעמי' דמתני' גבי נחש הוא משום שנחש אינו כ"כ מועד להזיק ולכן צריכין אנו לפרש טעם הירושלמי דהרתיע היינו היינו שבא בכעס. ולכן פרשו התוס' טעם זה בדברי רב ששת. ומעתה ממילא ניחא שעל המשנה לא הי' קשה לו מברייתא דנפל לחפירה דהיה מפרשינן טעם המשנה משום שכבר הוא כרוך ולא היזק. ולכן הקשה דוקא על רב ששת

שם מזכירין ג"ג מ"ט אר"י מתוך ששקולה כתח"ה וכו'. כאן סתומים דברי המקשה ודברי המתרץ כי המקשה לא פירש קושייתו שאם קושייתו רק על קביעת המקום של גשמים מ"ט קבעוהו בברכה זו א"כ עקר חסר מן הספר שהרי לא קאמר בתח"ה מ"ט רק אמר מזכירין ג"ג מיט. גם רב יוסף לא הודיע לנו באיזה ענין שקול גשמים כתח"ה. וכבר הרגיש בסתימת דברי המקשה הגאון מוהררנ"ך בספרו ובריש מס' תענית הקשה הגמ' וליתני מאימתי מזכירין על הגשמים מאי ג"ג אר"י מתוך שיורדין בגבורה וכו' והתוס' שם בד"ה ולתני וכו' כתבו ותימה דהתם בברכות קתני כי הכא מזכירין ג"ג אמאי לא מקשה כי הכי ולתני גשמים מאי גבורות וכו'. ונדחקו בזה ע"ש ואני אומר שזו היא באמת קושיות המקשן כאן ג"ג מ"ט וכולל בקושייתו תרתי עצם קריאת השם דמ"ט קראוהו גבורות גשמים ה"ל למיתני גשמים וגם קביעת המקום. ורב יוסף תירץ לו שניהם דהא ודאי דתח"ה בגבורה של הק"בה הוא ואין לך כח וגבורה גדול מזה להחיות פגרים ואנשי כנה"ג יעידו ע"ז שקבעו נוסח הברכה אתה גבור וכו' מחיה מתים אתה מכלל שידעו שתח"ה גבורה הוא וקאמר ר"י מתוך ששקולה כתח"ה דכמו שתח"ה הוא גבורה כך גשמים יורדים בגבורתו של הק"בה לכך קבעוהו בתח"ה נמצא ר"י נתן טעם על השם עצמו למה נקראו ג"ג ועל קביעת המקום. נמצא קושי' המקשן כאן היא באמת הקושי' שבמס' תענית ודברי ר"י כאן נכלל בהם דברי ר' יוחנן בתענית. וממילא מסולק תמיהת התוספת שם

שם אלא מעתה גדולה נקמה וכו'. לכאורה יפלא איך סברת המקשה וסברת התרצן הפוכות מקצה אל קצה. שהמקשה אותיב אלא מעתה וכו' דמשמע שבנקמ' אין שום סבר' לומר שבאמת היא גדולה. והתרצן השיב לו שודאי כן הוא. גם מה דאמר והיינו דאמר עולה לכאורה אין לו ענין לזה. ונראה דכוונת ר' אמי במה שאמר גדולה דיעה וכו' וכן כוונת ר"א במה גדול מקדש לומר שצריך זכות גדול ורחמים גדולים מהק"בה שיחנינו דיעה וכן צריכין זכות גדול ורחמי' גדולים לזכות למקום מקדש שישר' הק"בה שכינתו שם. ולזה ניתנו בין שתי אותיות ששניהם מי"ג מדות הרחמים כמ"ש ה' ה' אל רחום וגו'. וע"ז הקשה והרי נקמ' ששורשה ודאי הוא ממדה"ד ולא ממדת הרחמים ואעפי"כ ניתנה בין שתי אותיות. ומשני אין במלתא מיהא גדולה שאף שהיא מדה"ד לזה שנעשה בו הנקמה מ"מ היא ממדת הרחמים לזה שרואה נקמה בשונאיו. ודוק בהאי קרא דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע שהנקמה שהוזכרה תחלה ניתנה בין שתי אותיות. אבל השני' לא ניתנה בין שתי אותיות לפי שאחת היא לטובה גמורה נגד ישראל כי חזו נקם וגם ויתר להם ממונם ואחת היא לרעה כלפי שונאי השם שסירבו בקבלת התורה ושפר שייך דברי עולא לכאן. וגם ניחא בזה דברי ר' אמי שאמר כל מי שאין בו דיעה אסור לרחם עלין לפי שהדיעה ממדת הרחמים באה

שם בתחלה קבעוהו בתפלה וכו'. שטחית הסוגיא דכל אלו השנוים היו בהבדלה אבל קידוש תיכף מתחלתו