צל"ח ברכות ע

ומן הצואה וא"כ קשה למה הזכיר שיש לו עקר והוה לי' למימר סתם אתמר ריח רע ר"ה אמר א"צ להרחיק ולקרות ור"ח אמר מרחיק ד"א ממקום שבלה הריח. ולמימר שאין לו עקר גם ר"ח מודה שא"צ להרחיק א"כ קשה לקמן בהני ציפי דבי רב דמסיק אבל בק"ש לא הוא דלא כמאן. ובשלמא להרמב"ם דגם לר"ה עכ"פ צריך להרחיק עד שכלה הריח אלא דלא בעי ד"א ממקום שכלה א"כ איכא למימר דבאין לו עקר גם ר"א מודה דא"צ ד"א ולקמן דקאמר אבל בק"ש לא היינו במקום שהריח מריח. אבל רש"י דפירש בדברי ר"ה דאף שהריח בא אליו מותר אם כן אם איתא דבאין לו עקר לא פליגי א"כ הך דלקמן דלא כמאן. וצריך לומר דלר"ח אף דגם באין לו עקר צריך להרחיק מ"מ א"צ להרחיק רק עד שיכלה הריח אבל להרחיק עוד ד"א יותר לא בעינן רק ביש לו עקר. אלא דלפי"ז קשה מנ"ל לרש"י דר"ה מתיר אפי' הריח מגיע אליו. ונראה ממה דמביא כאן ת"כ דר"ח ולא קאמר תיובתא דר"ה וצריך לומר דר"ה דייק ממשנתינו דתנן שמרחיקין מן הצואה ארבע אמות ומשמע לי' שמשום צואה א"צ להרחיק יותר מד"א (דהיינו חוץ מלפניו שאסורה מלא עיניו) ודוחק לו לאוקמי משנתינו דוקא בצואה מעט או יבשה שאין בה ריח דמסתמא איירי בכל גווני צואה ולכן דוחה ר"ה דברי הברייתא וסובר סמי ברייתא מקמי מתניתין ומעתה אם איתא דמודה ר"ה דעכ"פ אם הריח מגיע אצלו אסור אפי' חוץ לד"א א"כ אכתי קשה איך סתמה משנתינו דסגי בד"א ממקום הצואה הא איכא לפעמים שאסור אף חוץ לד"א ולכך הוכרח רש"י לפרש דלר"ה מותר אפילו הריח מגיע אצלו

שם מאי הוה עלה פירש"י דמי רגלים. ונלע"ד דבצואה לא שייך לשאול מה"ע. חדא דהרי בדרב גופי' איכא תרי לישני ובדאורייתא אזלינן לחומרה והרי צואה היא מן התורה. ועוד דאפי' הי' רב מיקל לחלוטין הרי ר' יוחנן מחמיר שהרי ר"י מפרש ה"ד כחרס וקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י. אבל במי רגלים אף שר"י מיקל ועוד שמ"ר הם מדרבנן ואזלינן לקולא מ"מ כיון ראביי אמר מה חזית וכו' משמע שאביי מחמיר והלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ואיכא למימר דגם אביי לא בא לחלוק על הדין רק לדחות הראי' דמצואה ליכא למיפשט דאיכא לישנא דחמיר בצואה ולכן בעי הגמ' מאי הוה עלה

ע"ב והרי עקבו רואה את הערוה וכו' לעיל דף כ"ד ע"ב דפליגי תנאי בישן בטליתו לא הקשה מעקבו ולכאורה אדרבה שם הי' לו להקשות דקשי' בין את"ק ובין על ר"א שהרי גם ר"א לא בעי רק חוצץ על לבו. ונלע"ד דשם קתני שאינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה א"כ איכא למימר דעקביו הם חוץ מטליתו למטה וטלית חוצץ בין לבו לעקבו אבל כאן שהוא יושב עד צוארו במים וא"כ עקבו הוא עם לבו במים פ"ש והרי עקבו

שם והרי עקבו רואה וכו'. ואף דכבר שני לי' דקסבר לבו רואה מותר ואיך שוב פריך מעקבו. ולמימר דסבר שעקבו חמיר מלבו דבעקבו שייך למיגזר רואה אטו נוגע זה לא משמע מדברי התוס' בד"ה והרי לבו שכתבו ומיהו בסמוך וכו' ע"ש ואם הי' איזה סברה להחמיר בעקבו יותר מלבו נסתר הוכחת התוס'. ולכן נראה דהמקשה הי' סבר דלבו ועקבו שוים וכפירש"י בד"ה והרי לבו וכו' דקס"ד דכל אבר וכו' ועקר קושייתו למה האריך בברייתא למתני יושב בהם עד צוארו נתני בקיצור מים צלולין יושב בהם וקורא ואי לאשמעינן דאפילו לבו תוך המים מותר קשה הרי עכ"פ עקבו ודאי תוך המים ומדשרי בעקבו ממילא גם לבו מותר זה הי' דעת המקשה. ומשני לו התרצן קסבר עקבו וכו' פירוש אי הוה תני סתם יושב בהם לא הוה ידעינן דאפי' ת"ק שרי בלבו רואה את הערוה אלא הוה אמרי' קסבר עקבו רואה מותר אבל בלבו ה"א דגם ת"ק אוסר לכך הוצרך לומר עד צוארו להתיר אפי' לבו רואה ולרבותא דת"ק קתני עד צוארו אבל תנא בתרא סבר דבכל ענין עוכרן ברגליו דאפי' לבו חוץ למים ג"כ צריך לעכור ברגליו שלא יהא עקבו רואה את הערוה. ועי"ל דמשום תבא דיש אומרי' נקיט עד צוארו דאם לבו חוץ למים דאין לבו רואה הערוה לא בעי לעכרן ברגליו דגם תנא די"א סובר דעקבו רואה הערוה מותר ולרב חיננא ברי' דרב איקא לקמן בהא פליגי אביי ורבא דאביי סבר דלרבותא דת"ק קתני עד צוארו אבל תנא די"א סובר דבכ"ע צריך עכירה ברגליו משום עקבו ופוסק כי"א ורבא סובר דגם י"א לא בעו עכירה אלא משום לבו אבל בעקיבו מודה דשרי

רש"י ד"ה והרי לבו וכו' קס"ד וכו'. הנה לעיל דף ך"ד ע"ב שמקשה ג"כ ות"ק הרי לבו רואה וכו' לא פירש רש"י כלום וכאן פירש"י דקס"ד דכל אבר וכו' והיא גופה קשי' מנ"ל לרש"י הא דקס"ד כן ודלמא רק על לבו קשה לי'. ונראה דקשי' מנ"ל להמקשה דמשנתינו מיירי אפי' בלבו תוך המים מתיר ודלמא משנתינו דקאמרה מתכסה במים היינו עד לבו ולבו נשאר למעלה מן המים דבכהאי גווני שרי אף למאן דסובר לבו רואה את הערוה אסור וכמבואר בא"ח סי' ע"ד סעיף ב' בהגה"ה. ולכן פירש"י דקס"ד דכל אבר וכו' וא"כ אף אם לבו חוץ למים והרי עכ"פ עקבו תוך המים. והוה מצי לשנויי דקסבר עקבו ראה את הערוה מותר שהרי כך הוא ההלכתא אלא דלרש"י ה"נ הוה לשנויי קסבר לבו רואה וכו' מותר דהרי לרש"י גם בלבו קיי"ל שמותר וכמו"ש התוס' והרא"ש בשם רש"י. וצ"ל דרצה לאוקמי משנתינו ככולהו תנאי אף למאן דסובר אסור ולרש"י אליבא דהאי תנא גם עקבו אסור ולהכי מוקי בעכורין. ועיין בדברינו בדברי התוס'

תוס' ד"ה והרי לבו וכו' מדפריך בפשיטות וכו'. כוונת התוס' על תחלת הסוגי' שהקשה על משנתינו והרי לבו וכו' ומנ"ל להקשות ודלמא משנתינו סובר דלבו רואה מותר א"ו שקשה לו איך יהי' סתם משנה דלא כהלכתא וכמו שהקשה לימא תנן סתמא כר"א. וגם התרצן לא משני לי' דמשנתינו סובר דלבו רואה מותר א"כ גם התרצן השכים בזה לסברת המקשה דהלכה שלבו רואה הערוה אסור ולכך ודאי שכן ההלכה. ובזה מסולק תמיהת מהרש"א עיין עליו והא דלא משני דמשנתינו מיירי בלבו חוץ למים ואף שעקבו תוך המים הרי בעקבו קיי"ל שהלכה שמותר: נלע"ד דא"כ הי' צריך להאריך ולומר דמיירי בלבו חוץ למים וגם קסבר עקבו מותר ולכן ניחא לי' יותר לשנויי בקיצור דמיירי בעכורין

בא"ד דלא פליגי הני אמוראי אלא בעקבו וכו' ואיפכא ליכא לאקשויי דע"כ לא פליגי תנאי לעיל וכאן אלא בלבו וא"כ קשה לאביי אליבא דר' חיננא שאוסר גם בעקבו עיין מ"ש בדברי הגמרא ותראה שלא קשיא מידי וכאן בפלוגתא דאמוראי ליכא למימר דפליגי בעקבו לרבותא דאביי דאוסר אפילו בעקבו דהרי כחא דהתירא עדיף וה"ל לאשמעינן רבותא דרבא מתיר אפילו בלבו ובפרט דהלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם

דף כ"ו ע"א ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו וכו'. לכאורה קשיין דיוקי אהדדי דקאמר ל"ש אלא לאחריו א"כ משמע דלצדדין אסור ומסיים אבל לפניו וכו' דמשמע דלצדדין שרי. וצ"ל דמלתא דפסיקא נקט דלאחריו בכל גוני א"צ יותר מד' אמות אפילו אפשר לו להסתלק לגמרי אינו צריך ולפניו אסור לחלוטין אפי' אי אפשר לו להסתלק לשום צד יעבור זמן ק"ש ולא יקרא נגד צואה מלא עיניו ולצדדי' יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וע"ל דף ך"ב ע"ב

שם איני והאמר רפרם וכו'. הא דלא הקשה על רפרם מהך ברייתא דלעיל דף כ"ב ע"ב דתניא מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד"א ואיך התיר רפרם אפלו נגד פניו. וקושיא זו אלימתא יותר שהיא מברייתא על רפרם אבל כאן הרי יכול לדחות קושייתו ולמימר גברא אגברא קרמית. ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דברייתא דלעיל מיירי באפשר שהרי קתני מהלך לאחוריו א"כ הרי אפשר לו להלוך לאחוריו וכן בברייתא שני' שם דתני לצדדין הרי עכ"פ אפשר לו להסתלק לצדדי' אבל היכי דאי אפשר לו להסתלק לשום צד כגון שיש מכל צד צואה אפשר דסגי בהרחק ארבע אמות והוה מוקמינן הך דרפרם מיירי באי אפסר בשום אופן כי אם שיעמוד נגד בית הכסא. אבל כאן בדברי רבא אמר רב סחורה שקשיין דיוקי אהדדי וצריך לומר דמלתא דפסיקא נקיט וא"כ לפניו מלא עיניו מלתא דפסיקא הוא אפילו היכי דלא אפשר בעינן אחר אפילו הכי מחויב להרחיק מלא עיניו או יעבור זמן ק"ש קאמר שפיר על זה איני והאמר רפרם וכו'

שם ת"ש המשמשת וראתה נדה וכו'. הנה לעיל דף ך"א ע"ב האריך בזה וקאמר למאן קתני לה וכו' וע"י זה הוכיח דר"י פליג גם במשמשת שראתה נדה אבל כאן שהביא רק הדברים כהוייתן א"כ מנ"ל להוכיח דר"י פליג גם בהא ודלמא