צל"ח ברכות סט

שמואל קאי ואי מיירי שלא בכובע איך קאמר ואפילו אשתו עמו והא בעינן כלי בת"כ. אלא דהא קשיא לי ודלמא ר"י דבעי שלא כנגד ראשו היינו על סוף דברי שמואל דמתיר אפי' באשתו עמו ור' חייא דמתיר אפי' כנגד ראשו מיירי באין אשתו עמו. ואולי ר"י שהוא אמורא הי' צריך לפרש דבריו דמיירי דוקא באשתו עמו. ועוד דמדברי שמואל דקאמר ואפי' אשתו עמו משמע שאין שום חילוק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו לענין הנחתן מראשותיו ואף שודאי יש חילוק לענין כלי בת"כ זהו אחז להנחתן תחת מראשותיו דבכל החדר כלו בענין לתשמיש כלי בתוך כלי

רש"י ד"ה הכא גבי שנים וכו' דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי. לכאורה יפלא הלא באשתו גם רב יוסף מתיר. ונראה דדעת רש"י דבהא דפליגי שמואל ור"י בסברה אם אשתו קילא מאחר או חמירא מאחר בודאי הלכה כשמואל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב יוסף תלמידו של רב יהודה תלמידו של שמואל והיכי דאיכא תרי ברייתא דפליגא ואמורא סבר כחד ברייתא בודאי אין אחר הכרעת האמורא כלום ואמנם היכי דהאמורא פליג על ברייתא ואין לו סייעתא מברייתא אחרת עיין ברבינו אשר בשמעתין ומעתה בשנים זרים הישנים יחד סובר רש"י דודאי מותר שהרי מצינו ברייתא המתרת אבל באשתו שמצינו ברייתא האוסרת ולא מצינו שום ברייתא שתתיר בפירוש אפילו באשתו בהא מספקא לי' אם הלכה כשמואל ודעת רש"י הוא להיפך מדעת הרי"ף שלהרי"ף עם אשתו מותר ואחר אסור ולדעת רש"י עם אחר מותר ועם אשתו אסור

ד"ה שוק באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לק"ש. ולכאורה יפלא אי להסתכל מאי ארי' שוק אפי' באצבע קטנה נמי אסור וכדמקשה לעיל. ובשלמא לאשתו לק"ש אף דאמרי' לעיל טפח באשה ערוה. יש לומר דשוק אפי' פחות מטפח מקרי ערוה. אבל לענין להסתכל בא"א קשה מאי ארי' שוק. ונראה דס"ל לרש"י דהא דאמר רב ששת דכל המסתכל באצבע קטנה וכו' היינו במסתכל ומתכוין כדי ליהנות ממנה. וכן משמע לשון הרמב"ם פרק ך"א מא"ב הל' ב' שכ' והמסתכל באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כאלו המסתכל במקום התורפה עכ"ל הרי שלא הקפיד אלא במתכוין להסתכל כדי ליהנות אבל באינו מתכוין ליהנות ליכא איסור וס"ל לרש"י דבמקום המגולה ואינו מתכוין ליהנות לא שייך לחלק בין טפח לפחות מטפח ולכן לעיל דקאמר טפח באשה ערוה אי מיירי לאסתכולי בה על כרחך מיירי במתכוין ליהנות לכן הקשה שפיר מאי ארי' טפח אפי' באצבע קטנה אסור אבל שוק שנקרא ערוה אסור אפילו אינו מתכוין ליהנות. ורבינו הגדול בפ' ך"א מא"ב לא הזכיר שוק אבל הביא איסור שמיעת קול וראיית שער. ובהל' ק"ש פ"ג הל' ט"ז כתב ואם הי' טפח מגולה ממנה לא יקרא כנגדה ולא הזכיר שם לא שוק ולא שער ולא קול וכתב הכסף משנה מה שלא הזכיר רבינו קול ושער משום דסובר לא לענין ק"ש כאמרו אלא לענין איסור ערוה. ואני בער ולא אדע מה יענה הרב כ"מ בשוק שלא הזכירו רבינו לא בהל' ק"ש ולא בא"ב שם וכעת צ"ע

תוס' ד"ה והא תני ר"ח וכו' ומ"מ קשי' לישני דמיירי באשתו עמו וכו'. ולדעת הרמב"ם דכר וכסת לא מצרפינן לכלי בת"כ א"כ ודאי דלא מיירי באשתו עמו דמה מועיל כובע לחוד בשלמא שמואל דקאמר אפי' אשתו עמו היינו שלא הזכיר כלי כלל וסמך עצמו על הברייתא לקמן דף ך"ה ע"ב דאפי' אינן במטה כלל בעינן לתשמיש כלי בת"כ אבל ר"ח אם הי' כוונתו משום תשמיש מה מועיל כובע לחוד

ד"ה והתניא וכו' משמע דברייתא אחרת היא. ולענ"ד גם לרש"י ברייתא אחרת דבברייתא לעיל דמסיים ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ודאי לא קאי ב"ב על אשתו דאיך שייך באשתו שאינה מתאוה לה לתשמיש והכל יודעים למה נכנסה לחופה אבל בברייתא שמביא באמר לך שמואל לא מסיים הך סיומא שאם היו קטנים שפיר מפרשינן דבני ביתו היינו אשתו דאל"כ מה לי בניו ומה לי בני ביתו ובשלמא ברייתא דלעיל איכא למימר בניו היינו זכרים וב"ב היינו נקיבות ותרוייהו צריכי דבנים הוא רבותא לצד האיסור שאפי' עם זכרים אסור וב"ב הוא רבותא לצד ההיתר שאם היו קטנים אפילו עם נקיבות מותר. אבל בברייתא שבי' ששנינו דק צד האיסור א"כ אם עם זכרים אסור ק"ו עם נקיבות א"ו דב"ב היינו אשתו ויש בה מקום להקל כדברי רב יוסף ויש בה מקום להחמיר כסברת שמואל ולכך תרוייהו צריכי

ע"ב וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. דברי הגמרא ודברי רש"י ודברי התוס' כלם נאחזים בסבך. דדברי הגמ' לא די שהם כפולים דכיון שמסיים ומתחיל ממקום שפסק למה הוצרך לומר וחוזר ומתפלל. ולא עוד שהדברים סותרים זא"ז שמתחלה אמר וחוזר לתפלתו ואומר רבש"ע וכו' משמע שתחלה חוזר לתפלתו ואח"כ כשסיים תפלתו אומר רבש"ע ושוב אמר ומתחיל ממקום שפסק הרי שתוך התפלה אמר הך רבש"ע. ורש"י כתב בד"ה ואומר בתוך התפלה דהא מופסקת היא וכו' ג"כ קשה מה בעי רש"י בזה והלא הדבר מפורש בגמ' שאומר זה בתוך התפלה דהרי קאמר אח"כ ומתחיל ממקום שפסק. ואם כוונת רש"י ליתן טעם למה רשאי להפסיק הי' לו לפרש רק הטעם אבל מה שפירש בתוך התפלה הוא ללא צורך. והתוס' בד"ה ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל למקום שפסק תמוהים ביותר שלא חידשו כלום לא על דברי הגמ' ולא על דברי רש"י. ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי אסור להפסיק בתפלתו בחנם אפילו הפסק קטן שאינו בכדי לגמור כל התפלה ומ"מ אם הפסיק, אינו נקרא הפסק לספק בזה אם צריך לחזור לראש שכיון שלא שהה כדי לגמור את כלה ודאי א"צ לחזור לראש אבל אם שהה כדי לגמור כולה אז יש מחלוקת אם צריך לחזור לראש וגם יש חילוק אם ההפסק הי' מחמת אונס או לא וכמבואר כ"ז לעיל דף ך"ב ע"ב בתוס' ד"ה אלא לכ"ע ע"ש ומעתה אם שהה בשעת יציאת הרוח עד שכלה הרוח פחות מכדי לגמור את כלה ואם יאמר גם הרבש"ע יצטרף ויעלה כדי שיגמור את כלה הנה בזה יש לדין לפי הטעם שנתן רש"י שרשאי להפסיק ולומר הרבון כיון שהתפלה כבר מופסקת ע"י הרוח וכאן ההפסק שהי' ע"י הרוח לחוד לא מחשב הפסק ואם יאמר גם הרבון אז יהי' הפסק אולי אינו רשאי לומר הרבון תוך התפלה אלא יגמור תפלתו ואחר גמר תפלתו יאמר הרבון ודוקא אם גם עם הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז יאמר תוך התפלה או אם גם ע"י הרוח עם הזמן שצריך להמתין עד שיכלה הרוח כבר שהה כדי לגמור כלה להך דיעה דס"ל דגם בשהה ע"י אונס כדי לגמור כלה א"צ לחזור לראש אז יוכל לומר הרבון תוך התפלה כיון שאין מתחדש שום הפסק חדש על ידי הרבון מה שלא הי' כבר ע"י הרוח. ומעתה לפי פירש"י הגמרא לצדדין קתני וחוזר ומתפלל היינו אם מתחלה לא שהה כדי לגמור כלה וע"י הרבון יפסיק כדי לגמור כלה אז חוזר ומתפלל ואינו מפסיק לומר הרבון באמצע התפלה ואם גם ע"י הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז אומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. וזהו כוונת רש"י שהגמ' דקאמר ואומר בתוך התפלה הוא מטעם דהא מופסקת וכו' אבל אם עדיין אינה מופסקת לא יאמרנו אז. ועוד נלע"ד לפרש דברי הגמ' על כוונה אחרת וזהו לפי דעת הפוסקים שיש חילוק בין שהה מחמת אונס אז נלע"ד דאם הי' החיוב מצד תקנת חז"ל שמחויב לומר הרבון דוקא תכף שכלה הרוח קודם שחוזר לתפלתו אז גם השהי' של אמירת הרבון מחשב מחמת אונס ואז אם בצירוף שהיית הרוח עם שהיית אמירת הרבון הוא כדי לגמור כלה צריך לחזור לראש אבל אם חז"ל נתנו הברירה בידו אם ירצה לאמרו תכף תוך התפלה הברירה בידו ואם ירצה לאמרו אחר התפלה ג"כ הברירה בידו ואז אפילו אמרו תוך התפלה והשלים בזה שעור שהי' כדי לגמור כלה אפ"ה אינו חוזר אלא למקום שפסק שהרי סוף השהי' שהשלים השעור לא הי' מחמת אונס שהרי אם הי' רוצה לא הי' צריך לשהות עוד. ולפי פירוש זה הגמרא קאמר וחוזר ומתפלל היינו שהברירה בידו לחזור להתפלל קודם אמירת הרבון. ושוב אמר ואומר וכו' היינו שהברירה בידו לאמרו גם אז אם ירצה ולפי שהברירה בידו לכך אפילו אמרו בתוך התפלה מתחיל ממקום שפסק שהרי לא שהה מחמת אונס. וזהו דעת התוספת שכתבו ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו פירוש שיכול לאמרו מיד ואף על פי כן אח"כ מתחיל ממקום שפסק

דף כ"ה ע"א אתמר ריח רע שיש לו עקר וכו'. הא ודאי דמה דצריך עכ"פ להרחיק ד' אמות מן העקר הוא מימרא שא"ב דמשנתינו הוא וכמה ירחיק מהם