צל"ח ברכות ו

קראי לטבול יום שפסול בתרומה חד לאוכל וחד לנוגע א"כ הה"ד להתיר למח"כ יש רבותא להתיר אפי' לאכול ומזה מוכח דהך ברייתא בהני דב"כ מיירי. ובזה נדחה גם כן השגת בעה"מ על רש"י שהקשה שאם אפשר לפרש משנתינו בהני דלאו בני כפרה א"כ גם מברייתא ליכא ראי' ולפי מ"ש ע"כ ברייתא במח"כ איירי

רש"י דיה דלמא ביאת אורו שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו וכו' דברי רש"י הללו אצלי תמוהים מאד דהרי בהאי קרא לאו טמאי טומאת הגוף בלבד כתיבי אלא גם טמאי מגע כתיבי ואדרבה סיפי' דקרא בטמאי מגע איירי ועל כלם מסיים הקרא ובא השמש וטהר ואיך נפרש האי קרא על זריחת השמש דמה ענין לטמאי מגע לזריחת השמש של מחרת טבילתם וא"כ על כרחך דהאי ובא השמש היינו הערב שמש של יום הטבילה ואני תמה על רבותינו חקרי לב בעלי התוס' ובעה"מ והרשב"א שגבבו השגות על פירוש רש"י ואיך לא הרגישו בקושיא זו שהיא לדעתי תשובה נצחת על רש"י:

ואמנם גם על גרסת התוספת ופירושם וגם על גרסת הגאונים אני תמה דהתוס' והגאונים אם הם חלוקים בגירסא מ"מ המכוון בפירוש הסוגיא הוא שקושיית המקשן אינו להקשות שיהיו אסורים עד שיביאו כפרתן אבל קושייתו היא על מה שהצריך להמתין עד צ"ה דהיינו טהר יומא דאידכי לגמרי דלמא ובא השמש היינו תחלת השקיעה וטהר לאו על היום קאי רק על האיש וטהר גברא שהוא טהור לאכול בתרומה ואני תמה דאם האי וטהר על האיש קאי הוא מיותר לגמרי שהרי כתיב ואחר יאכל וכיון שרשאי לאכול תרומה א"כ טהור הוא לתרומה בשלמא אי וטהר קאי על היום הוא פירוש על ובא השמש שלא תאמר דהיינו תחלת שקיעה קמ"ל וטהר דאידכי יומא לגמרי אבל אי וטהר קאי על האיש ע"כ דקאי על הבאת הקרבנות ביום השמיני ועוד דלפירוש התוס' והגאונים קשה מה דקאמר א"כ לימא קרא ויטהר כיון דלפירוש התוס' טהר גברא היינו ע"י הע"ש הרי שמשא ממילא ערבא ואיך שייך ויטהר שהוא לשון ציווי ועיין רש"י וכיון שפירוש רש"י הוא תמוה וגם פירושם של התוס' והגאונים הוא תמוה אומר אני לולא דמסתפינא אמינא לאחוז דברי שניהם ואלקט פירוש ממוצע ומרווח בסוגיא וזהו שהרי בפרשת אמור שם כתיבי שני מיני טמאים דהיינו טמאי הגוף צרוע וזב ואח"כ כתיבי טמאי מגע ועל כלם כתיב לבסוף ובא השמש וטהר ויש לנו לפרש דהא ובא השמש הוא ענין בפ"ע וכן וטהר הוא ענין בפני עצמו ועל טמאי מגע דכתיב בסיפי' דקרא במה דסיים פתח וקאי על זה ובא השמש דהיינו הערב שמש ותחלת שקיעה ועל מצורע וזב דכתיבי ברישא דקרא קאמר וטהר דהיינו וטהר גברא ולשון ציוי הוא שיביא קרבנותיו ויטהר ועל שניהם מסיים קרא ואחר יאכל דהיינו טמאי מגע אחר הערב שמש ומח"כ אחר הבאת קרבנותיו והכל מיירי לקדשים כמו שפירשתי הסוגיא לשטת רש"י רק מה שפירש רש"י דמה דמספקא להו בפירוש ובא השמש היינו זריחת השמש בזה אני גד מפירוש רש"י ומסכים לפירוש הגאונים והתוס' דהי' מסופק שמא ובא השמש היינו תחלת שקיעה אבל וטהר היינו הבאת קרבנות באופן שהי' רוצה להקל בטמאי מגע שמותרים בהערב שמש אפילו לקדשים שיהי' מותרים בתחלת שקיעה וכן לתרומה כל מיני טמאים יהיו מותרים בתחלת שקיעה וע"ז שפיר משני א"כ ויטהר מבעי' לי' אלא על כרחך דלאו טהרה בפני עצמו ולא על קרבנות קאי וא"כ ע"כ לאו על גברא קאי דא"כ הוא מיותר לגמרי דהרי כתיב ואחר יאכל וגו' אלא ע"כ על היום קאי דטהר יומא ואידכי יומא לגמרי דהיינו צ"ה כנלע"ד פירושא דהך סוגיא

ד"ה שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה וכו'. לשון זה של רש"י לכאורה אינו מדוקדק שאטו אנן מספקינן שהיום ממשיך גם אחר צ"ה על זה לא מספקינן כלל דודאי בצ"ה אידכי יומא לגמרי אבל הספק הוא דלמא מכי ערבא שמשא שהוא קודם צ"ה כבר הוא לילה כדמסיק וכי תימא וכו' וא"כ הי' לרש"י לפרש זכר לדבר שהיום לא כלה אלא בצ"ה ואמנם לפי מה שראיתי בח"ר דלמסקנא דמסיק דעני שיעורא לחוד וכהן שיעורא לחוד שוב מסתמא הדרינן למה דקס"ד מתחלה דעני ובני אדם חד שעורא וכיון דמסיק דעני מאוחר א"כ שעורא דב"א שאמר ר"מ הוא מאוחר לצ"ה וחכמים פליגי עלה ומשערין בצ"ה שייך שפיר למימר שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה שהרי לר"מ עדיין לא כלה אז לענין ק"ש. ומה דמסיק מאי ואומר וכ"ת אינו לשון הברייתא וסיום דברי חכמים אלא הוא לשון הגמרא ושטחיות הלשון קאי גם על סוגיא דמסכת מגילה

דזה משעה שכהנים טובלים היינו קודם בה"ש וכו' ואין לדקדק ונימא קודם בה"ש די"ל היא גופה קמ"ל דכהנים רשאים לטבול עד בה"ש דר' יוסי וכדמסיק אנא בה"ש דר"י קאמינא

תוס' ד"ה משעה שהעני וכו' תימא עני גופי' מתי יתפלל וכו'. וכתב מהרש"א אבל על מתניתן לא קשיא וכו' די"ל דה"ק משעה שכהנים וכו' היינו שמותרים וכו' וכבר כתבתי במשנתינו לדחות דבריו וכתבתי דבמשנתינו יש לומר דאכילת תרומה שהיא מצוה אינה אסורה אפילו בזמן ק"ש יע"ש. ועוד אני אומר דעל משנתינו לא קשיא להו לפ"מ שכתב המג"א בסי' רל"ה ס"ק ד' בשם הטור דדוקא לקבוע סעודה אסור אבל טעימה מותר א"כ משנתינו אתי שפיר וכהנים נכנסים לאכול אכילת עראי ואח"כ יקראו ק"ש אבל הברייתא צמצמה זמן ק"ש משעה שנכנס עד שעה שעומד לפטור מסעודתו וסעודתו משמע קבע ועוד שהרי אכילתו נמשך כל זמן ק"ש ולא כשאר לו שום זמן ואימת יקרא ק"ש ואני תמה על התוס' שכתבו שכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה וכו' דלא הוצרכו לזה דאפילו אם הי' מותר להתחיל היינו ביכול לקרוא אח"כ ק"ש אבל אם יעבור הזמן אפי' התחיל פוסק: ועכ"פ לפי מה שכתבתי יש ממשנתינו סיוע לדעת הטור ובפרט לפמ"ש לעיל בחידושינו במשנתינו דעל משנתינו לא שייך תירוץ התוס' דכאן יעויין לעיל בדברינו: ושם בסימן רל"ה כתיב המג"א דהתה"ד אוסר גם טעימה והמג"א ביאר טעמו דכיון דק"ש היא דאורייתא חמיר טפי ואולי בזה נחלק תנא דמשנתינו עם חכמים דכאן ור' יהושע דלקמן בברייתא דמשנתינו סברה כדעת הטור ולכן תנן שנכנסים לאכול והיינו אכילת עראי וחכמים ור' יהושע דברייתות סברי כדעת תה"ד וגם אכילת עראי אסורה לכן לא אמרו שנכנסין לאכול אלא שזכאין או מטוהרין לאכול אבל לא אוכלין ממש

ד"ה ג' ע"א לעולם קסבר שלש משמורות וכו'. יש לדקדק אף שכן הוא האמת דר"א סבר ג' משמורת הוו כדתניא בהדיא בברייתא אבל כאן לתרץ קושייתו לא הי' צריך לזה רק הוה לי' למימר הא קמ"ל דאיכא משמורת ברקיע ואיכא משמורת בארעא. ונלע"ד דלמ"ד ד' משמורת ליכא סימנא בארעא דחמור אינו נוער עד סוף ד' שעות ובסוף ב' שעות ליכא סימן בארעא והדק"ל נימא עד ג' שעות ולכן הוצרך לומר דר"א סבר שלש משמורות הם

שם שלש משמורות וכו'. ובש"ע א"ח סימן א' ס"ב המשכים להתחנן וכו' יכוין לשעות שמשתנות המשמורות וכו' וכתב המג"א ס"ק ד' ולתירוץ הראשון דיהיב סימנא לאמצעית דאמצעית משמע דעת רצון הוא עכ"ל ואני אומר אי מהא ליכא למשמע מיני' ואדרבה משמע מדברי הרשב"א שלא כדברי המג"א דהרשב"א כתב בשם רבינו האי ג"כ דהני משמורת דיש נ"מ שיש לישראל אז להפיל תחנונים דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמורת ומסיים הרשב"א דמה דחשיב אמצעיתא דאמצעיתא הוא נ"מ לאכילת קדשים וא"כ סובר הרשב"א דלאו לענין ע"ר דלענין עת לקום לקיים קומי רוני שם כתיב לראש אשמורות (ולקמן יתבאר) ולכך הוצרך הרשב"א לומר נ"מ לאכילת קדשים. ואמנם אני תמה הלא אף שהפוסקים הקדמונים אין להם עסק עם דברי הזוהר כי לא הי' בימיהם הספר הזה אבל מ"מ הרי ראי' מפורש דחצות לילה הוא עת רצון ביבמות דף ע"ב ע"א דקאמר הא קמ"ל דעת רצון מלתא היא

שם למנ"מ למקרי ק"ש למאן דגבי בבית אפל. מזה משמע דסוף משמר שלישי דהיינו סוף הלילה אינו עת רצון לענין להתפלל אז על החורבן ועל הגלות דאל"כ למה הוצרכו לחדש דב"מ לענין ק"ש. והטעם נלע"ד משום דבתפלה על הגלות קומי רוני לראש אשמורות כתיב ובשלמא סוף משמר ראשון הוא ראש משמר שני וסוף משמר שני הוא ראש משמר שלישי אבל סוף משמר שלישי הוא רק סוף ולא ראש ולפ"ז קשה על הש"ע