צל"ח ברכות מג

י"א ע"א אבל רוב ב"א ההילוך מבלבל כוונתן ושפיר אסרו חכמים ההילוך בכל אדם משום לא פלוג אבל מטעם עראי אין חילוק וכל ב"א שוים בזה וכיון שהתירו הכתוב בפירוש התירו לכל אדם מפסוק שאחר על לבבך ואי אפשר לחכמים לאסרו

שם אלא מפני הכבוד היינו דר"י. הקשה מהרש"א ודלמא לר"מ גם באמצע משיב שלום לכ"א ואהא פליג ר"י דאינו משיב רק מפני הכבוד. ונלע"ד דא"כ לא הוה לי' לר"י למימר רק באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולמה הזכיר ר"י בין הפרקים כלל כיון דלא נחלק על ר"מ בבין הפרקים כלל ועיין מ"ש במשנתינו

שם חסורי מחסרי וכו' הא דהוצרך למימר ח"מ ולא משני סתם זו ואצ"ל זו קתני והרי מצינו כמה פעמים בש"ס דתני תרי מילי שהם זו ואצ"ל זו ועיין בספר קול הרמ"ז ונלע"ד דודאי היכי דליכא למיטעי בבתרייתא רק שהוא מיותר דשמעינן לה מקמייתא שייך למימר זו ואצ"ל זו קתני וע"ד שאמרו ג"כ במלתא דכתיבא באורייתא דמלתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא אבל היכי דע"י הך יתורא אתי למיטעי לא ה"ל למתני דבר הגורם למטעי והרי כאן איכא למטעי דמשיב היינו מדרגה יותר משאלה וכמו שהי' סובר המקשה אלא שהי' קשה לו דא"כ היינו ר"י והיינו שאנן אי אפשר לן לפרש כן דא"כ היינו ר"י אבל עכ"פ ר"מ עצמו איך נתן מקום לטעות בדבריו ולומר דר"מ סמך עצמו על דברי ר"י בר פלוגתי' שמדבריו נלמד כוונתו של ר"מ הוא דוחק ולכן הוצרך לומר חסורי מחסרא ור"מ בעצמו פירש דבריו היטב

תוס' ד"ה שואל וכו' אבל באמצע שמנה עשרה אסור דמשמע לקמן וכו'. יל"ד למה הוצרכו להביא ממרחק ולמילף ק"ו מבין גאולה לתפלה והלא הוא מימרא מפורשת בדף ך"א ע"ב דהאמר דכ"ע מיהו מפסיק לא פסיק ואפשר לומר דהיינו לכתחלה שאין לו להתחיל להתפלל על דעת שכישמע קדושה יפסיק אבל אם הוא מתפלל לפי דרכו ופתאום באמצע תפלתו שמע ש"ץ אומר קדושה אפשר שמפסיק ואומר קדושה ולכן הוצרכו להביא מפרק אין עומדין שאינו מפסיק בין גאולה לתפלה וק"ו באמצע התפלה. ואף דאמרינן שם בדף ך"א מ"ס יחיד אומר קדושה וכו' וא"כ ממילא מוכח דגם אם התחיל ושומע הש"ץ אומר קדושה אינו מפסיק דאל"כ מה בכך שסובר שיחיד אומר קדושה אכתי צריך להמתין מלהתחיל להתפלל דאם יתחיל יצטרך להפסיק באמצע תפלתו לומר קדושה איכא למימר דזה תלוי בזה שאם יחיד אומר קדושה אז אינו רשאי להפסיק באמצע תפלתו שהרי הוא אומר ביחיד ולכך אינו מפסיק לומר עם הש"ץ אבל לדידן שאין יחיד אומר קדושה אפשר שבדיעבד אם כבר התחיל להתפלל מפסיק לומר קדושה עם הציבור ולכך הוצרכו להביא ראי' מפרק א"ע

דף י"ד ע"א תנ"ה וכו' ופגע בו רבו או גדול הימנו וכו'. הרשב"א בחידושיו הביא מברייתא זו ראי' לסתור דעת הרמב"ם ורש"י דס"ל דמפני היראה היינו שירא שיהרגנו והרי לא נזכר בברייתא זו אדם שירא ממנו שיהרגנו א"ו דמפני היראה היינו מי שמוזהר על מוראו דהיינו אביו ורבו וא"כ חשבה ברייתא רבו היינו מפני היראה ומי שגדול ממנו היינו מפני הכבוד. ואני אומר הרי גם מי שאינו בכלל יראה ולא בכלל כבוד דהיינו כל אדם ג"כ פליגי בי' ר"מ ור"י ולא נזכר בברייתא זו ה"נ מי שמתיירא שיהרגנו לא נזכר בברייתא ואולי שכל אדם הוא דבר הידוע לא הוצרך לפרטו אבל מפני היראה לדעת רש"י והרמב"ם הי' לו לפרטו בברייתא. ואעפי"כ אמינא ללמד זכות על רש"י והרמב"ם דהברייתא חשבה לפרש במי שפליגי בו ר"מ ור"י ובמפני היראה ליכא פלוגתא דבין לר"מ ובין לר"י שואל ומשיב מפני היראה אפילו באמצע הפרק אבל במפני הכבוד פליגי דלר"מ באמצע אינו שואל ולא משיב ולר"י משיב אפילו באמצע ובאה הברייתא לפרש היכי דמי מפני הכבוד ואף דגם לכל אדם פליגי ולא נזכר בברייתא כבר כתבתי לתרץ לדעת הרשב"א והכי נמי נתרץ לרש"י והרמב"ם

שם בעי מיני' אחי תנא דר"ח וכו' הלל דרבנן מבעי' א"ד פרסומי ניסא עדיף הנה ע"כ לא מספקא לי' אלא אם הלל ומגילה חמירי מק"ש אבל ודאי דלא קילי מק"ש והיא גופה טעמא בעי למה לא מספקא לי' לאידך גיסא דלמא הלל דרבנן פוסק אפילו במה שאינו פוסק לק"ש. ונראה דהרי ברכות ק"ש המה ב"כ דרבנן ואפ"ה אינו מפסיק רק מפני הכבוד והיראה לכל מר כדאית לי' והה"ד בהלל דלא גרע עכ"פ מברכות של ק"ש לדעת בעל הבעי' ור' חייא שהשיב לו פוסק ואין בכך כלום ורמז לו באמרו ואין בכך כלום היינו שאפי' קיל מק"ש וברכותי' ועיין במ"ש בנודע ביהודה חלק א"ח סי' מ"א נלע"ד דברכות ק"ש לא מיבעיא הראשונה שפותחת ומסיימת בברוך פשיטא שיש קפידא בהפסקה אלא אפי' שאר ברכות כיון דכולהו המה ברכה הסמוכה לחבירתה מישך שייכי לברכה ראשונה ומחשבי כולהו כאלו פותחין ומסיימין בברכות משא"כ ברכה שאחר מגילה והלל לא שייכי לברכה ראשונה וע"ש בחיבורי נ"ב והארכתי בדין הפסק במגילה

שם ב"מ אשיאן דבי ר"א וכו' השרוי בתענית מהו שיטעום וכו'. יש לשום לב מה ענין לבעיא זו במס' ברכות ובמס' תענית הי' למסדרי הש"ס לקבעה וכאשר באמת הרי"ף הביאה שם ואי משום דמייתי עלה לענין ברכה וכדמסיק תנ"ה מטעמת א"צ ברכה ג"כ אין מקומה כאן דעדיין בברכת ק"ש ותפלה עסקינן אבל ברכת הנהנין התחלתם בפ' כ"מ ואי משום דגם בעיא זו איפשטא לקולא כמו בעיא דאחי תנא דבי ר"ח א"כ כל בעיות שבש"ס דאיפשטא לקולא יוקבעם כאן ואי משום ששניהם בלשון אין בכך כלום נאמרה לכן סמכינהו אהדדי הא תינח אם בהך סיומא דאין בכך כלום הי' איזה חידוש דין אבל לכאורה אין בהך סיום כלום שום נפקותא והיא גופה קשיא לן למה האריך בלשון זה ולעיל בבעי' דאחי הי' לו להשיב בקיצור פוסק וכן כאן בבעיא דאשיאן הי' לו להשיב טועם. ונלע"ד דסמיכות הני תרי בעיות הוא משום דהושוו שהפשטן השיב לו סברה שלישית לא כשני צדדי הספק של בעל הבעי' וזה רמוז לו באמרו אין בכך כלום ולעיל בבעי' דאחי כבר כתבתי לעיל שהבעל הבעיא לא נסתפק כלל שיהי' הלל קיל לענין הפסקה מק"ש אבל נסתפק אם הלל משום פרסומי ניסא חמיר טפי או עכ"פ כיון דמדרבנן הוא אינו חמור מק"ש והפשטן ישיב לו שקיל טפי מק"ש ולכך אמר לו פוסק ואין בכך כלום דלא איכפת לן כלום בהפסקה בהלל אפילו היכי דאסור בק"ש וברכותי' וכמוש"ל וכאן בבעיא דאשיאן גם כן הוא דבשיורי כנה"ג א"ח סי' תקס"ז בהגהת הב"י מביא תשובה אחת בשם אחיו וז"ל בפ' הי' קורא ב"מ אשיאן וכו' א"ל טועם וא"ב כלום תכ"ה וכו' ונראה דעדיין בדברים אילו לא ברירא לן מסקנא דגמרא היכי הוה אם גם הנאה קיבל או רק אכילה ושתי' דתשובה זו שהשיב טועם וא"ב כלום תשובה של היולי היא זו וסובל שני פירושים אם שהשיב דאכילה ושתי דוקא קיבל והנאה לא קיבל ולכך טועם אע"ג דאית הנאה בטעימה אין בכך כלום או שהשיב שאפילו אם גם הנאה קיבל עליו אעפ"כ טועם ואין בכך כלום שהטעימה אפי' הנאה לית בה והכריע בפירוש השני מדהביא עלה תנ"ה מטעמת א"צ ברכה והשרוי בתענית טועם וכו' ובשלמא אי פשיט לי' דמטעמת לית בה הנאה שפיר דמטעמת א"צ ברכה דלית בה הנאה אבל אי פשיט לי' דטועם משום דהנאה לא קיבל ומינה שאם הי' מקבל הנאה היתה מטעמת אסורה דחשיבה הנאה א"כ אמאי א"צ ברכה ומ"ש מכל שאר ברכת הנהנין ע"ש בכנה"ג ולענ"ד נראה דזה רמיז לו דתשובתו באמרו טועם וא"ב כלום שאפילו יהיבנא לך שקיבל גם הנאה אין בכך כלום שאין כאן הנאה ולפי"ז שפיר היא תשובה של רב אמי כמו תשובת ר' חייא ששניהם השליכו שני הצדדים של ספיקו של בעל הבעיא מנגד ופשטו להם סברה שלישית ויש נ"מ בזה במה דפשיט לי' שלית בטעימה הנאה דאפי' בתענית הכתוב דלא תליא בקבלתו ג"כ מותר דאלו לספיקו של אשיאן לא נסתפק אלא בתענית יחיד וכמו"ש התוס' בד"ה א"ד ור"א השיב לו דאפי' בתענית הכתוב ג"כ טועם ואין בכך כלום

שם ר"א ור"א טעמי עד שיעור רביעתא. נלע"ד דהיינו עד ולא עד בכלל ולא שאני אומר שבודאי הוא כן אלא שאני אומר כיון שלשון עד יש לפרשו להכי ולהכי לכן אין לנו להקל כי אם עד רביעית ולא עד בכלל וכדאמרי' בנדה דף נ"ח ע"ב דהכא והכא לחומרה ואף דספק ברכות להקל מ"מ אין להכניס עצמו בספק והדבר מפורש לדעתי בדברי הפוסקים