צל"ח ברכות מב

וידוי מעשר ופרשת חליצה ליתנוהו מה"ת כמבואר כאן בתוס' בד"ה בלה"ק נאמרה יע"ש ואם כן איך שייך למדרש מוהיו בהויתן בשלמא לרבנן דדרשי שמע שפיר שהוא פסוק ראשון אבל לרבי קשה ופשיטא שקשה לרב יהודה לקמן דף ך"א ע"א דכל מצות ק"ש הוא רק מדרבנן ואיך שייכי הני דרשות דדרשי רבי ורבנן ודוחק לומר דלדידי' לא דרשי רבי ורבנן הני דרשות כלל ופליגי רק מסברה איך תקינו רבנן למקרי ק"ש אם דוקא בלה"ק אם בכל לשון. שוב פקחתי עיני וראיתי שרבותינו בפלי התוס' הרגישו בזה במס' סוטה דף ל"ב ע"ב בד"ה ורבי וכו' ולא העלו שום ישוב בדבר. ונתתי לבי לזה ונראה דמה שכתבו התוס' כאן בד"ה בלה"ק וכו' פרשת זכור וכו' לא חשבו כל מה שהי' להם לחשוב כל הני דחשיב במשנה במס' סוטה בפ' אלו נאמרין ובמס' מגילה דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה כל התורה סיימו התוס' וכל הני השנויין בפרק אלו נאמרין ע"ש והנה שם במשנה חשיב ג"כ פרשת המלך והמלך הי' קורא שמע והי' אם שמוע וכו' כמפורש שם במשנה ונחלקו רבי ורבנן בפ' שמע שהי' קורא המלך אם הוא בלה"ק או בכל לשון ומעתה כאשר תקנו חכמים ק"ש כעין דאורייתא דקריאת המלך למר תיקנו בלה"ק ולמר בכל לשון אלא דקשיא לי אם קרא בפ' המלך מיירי למה איצטרך למר שמע השמע לאזניך הלא המלך הי' צריך לקרות בקול גדול להשמיע לכל ישראל כדכתיב תקרא את התורה וגו' נגד כ"י באזניהם וכתיב למען ישמעו ופשיטא דקשה לרבנן דמשני דסבירא להו כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא איך שייך זה בפרשת המלך הלא עקר מצות קריאתו הוא להשמיע לכל העם למען ישמעו וצ"ל דמיירי שהמלך נתחרש והוא מדבר ואינו שומע אף שאומר בקול רם ושומעים כ"י הוא לעצמו אינו יכול להשמיע לאזנו לרבי אינו קורא ולרבנן קורא ולפ"מ שכתבנו צריך לומר שמה ששנינו שם במס' סוטה שפרשת המלך הוא בלה"ק היינו שאר פרשיות המלך חוץ מפרשת שמע שהרי המשנה שם כרבנן דהכא אתיא שחשיב שם ק"ש שנאמרה בכל לשון. ולולא דמסתפינא אמינא שאינו נקרא פ' המלך רק פרשת אשימה עלי מלך ובמשנה שם דף מ"א ע"א דחשיב כל מה שהי' קורא וחשיב פרשת המלך ביחוד ש"מ דאינך אף שהי' קורא אותם והוא מצוה של תורה קריאת המלך איקרו אבל פרשת המלך לא מקרי רק פרשה המדבר משימת המלך וזו היתה בלה"ק והתוי"ט קאמר שם באמת שלא נתפרש שום טעם למה היא בלה"ק. אמנם מדברי רבינו הגדול הרמב"ם בסוף הל' חגיגה לא משמע כן

שם ורבנן סברי להו כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא. הקשה הרשב"א למה לא מוקי רבנן כר"מ דס"ל לקמן דף ט"ו ע"א דאפי' לכתחלה א"צ להשמיע לאזניו. ולענ"ד דלא רצה לאוקמי רבנן דכאן דהלכתא כוותייהו כר"מ שאין הלכה כמותו ועיין כאן בתוס' בד"ה וחכ"א וכו'. ומה שהקשה הרשב"א דהרי למסקנא דלקמן ר"י כרבי ס"ל דצריך להשמיע לאזניו ודריש שמע השמע לאזניך וכו' נלע"ד דמה שצריך לכתחלה היינו מדרבנן ואף דקאמר שנאמר שמע ישראל. נלע"ד דאסמכתא בעלמא קאמר דאי דרשה גמורה לא שייך במה שהוא מן התורה לחלק בין לכתחלה לדיעבד דדוקא בקדשים הוא דבעינן קרא מיוחד לעכב ולא בשאר כל התורה ועיין לקמן דף ט"ו ע"א בתוס' ד"ה להודיעך וכו' ובדברינו שם

תוספת ד"ה הי' קורא וכו' הא ברכות מעכבות. נלע"ד דעת התוספת כיון דאהבה רבה אינה פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה לחבירתה ואם כן במקדש שהיתה יחידית נתקשו הפוסקים למה אינה פותחת בברוך ועיין בתשובת הרשב"א סימן שי"ז ושי"ח בדברי השואל וקצת פוסקים יהבו טעם לפי שע"פי רוב הוא סמוכה לכן גם במקדש לאנשי משמר אף שאינה סמוכה אמרו אותה בלי פתיחה ובאמת הרשב"א לא קיבל טעם זה ואמנם היא גופה קש' מי הכניסנו בפרצ' דחוקה זו וכיון שאין הסדר מעכב הי' להם להניח גם ברכת אהבה עד אחר העבודה לומר אותה אחר יוצר אור שתהי' ברכה הסמוכה לחבירתה א"ו שאי אפשר לקרות ק"ש בלי ברכה כלל לפני' וצריך עכ"פ ברכה אחת לפני' וכאן בירושלמי משמע שיוצא בלי שום ברכה לפני' ולכך הוצרכו לחלק בין ציבור ליחיד

ד"ה עד כאן ששני פסוקים אלו וכו'. נלע"ד דהתוס' לא באו לחלוק על פירש"י דודאי לא נעלם מהם דברי הירושלמי דאמר בר קפרא שלשה פסוקים צריכין כוונה אבל התוס' באו ליתן טעם מה רבותייהו דהני פסוקים משאר כל הפרשה הוא מפני ששני פסוקים הראשונים מדברים מייחוד השם וכיון דפסוק והיו הדברים עלייהו קאי דיני' כוותייהו זה הנלע"ד דלא כמהרש"א

ע"ב איכא דמתני לה אהא דתניא וכו'. לכאורה אין שום חילוק בין הני תרי לישנא דהרי רב אחא משום ר"י היינו ממש ר"ע דלדברי שניהם פ' ראשונה כולה צריכה כוונה דפרק דאמר ר"א היינו כל פרשה ראשונה וכמו שפירש"י בד"ה בפרק ראשון וכו' וא"כ מה הפרש יש בין מאן דמתני להא דר' יוחנן על דברי ר"ע ובין מאן דמתני לי' על דברי רב אחא משום ר"י. ונראה שההפרש ביניהם דר"ע דאמר שכל הפרשה צריכה כוונה היינו צריך ואין לו תקכה ואפילו בדיעבד אינו יוצא וכדחזינן בדברי ר"מ לקמן שאמר על פסוק שמע ישראל ע"כ צריכא כוונת הלב היינו שאפילו בדיעבד לא יצא אם לא כיון לבו וכמבואר בדברי הרמב"ם פ"ב הלכה א' ובש"ע סימן ס' בסופו וסי' ס"ג סעיף ד' וא"כ גם דברי ר"ע שאמר כל הפרשה כולה צריכה כוונה היינו שאפי' דיעבד לא יצא וע"ז אמר ר"י הלכה כר"ע אבל לכתחלה אפשר דסובר ר"י דגם פרשה שני' צריכה כוונה וכת"ק דרב אחא אבל לקמן דברי ר"א משמי' דר"י דאמר שוב א"צ ודאי משמע דאפילו לכתחלה א"צ וע"ז אמר ר"י הלכה כר"א א"כ הכריע ר"י דאפי' לכתחלה אינו צריך

שם ההוא מבעי' לי' לכדר' יצחק וכו'. ואין להקשות ומאי חזית שעל לבבך שבפ' ראשונה נאמר על הכוונ' ועל לבבכם שבפ' והי' לקביעת מקום נגד הלב ואימא איפכא שעל לבבך היינו נגד הלב והרי הרמב"ם בפ"ד מתפילין מביא באמת קרא דעל לבבך שיהי' נגד הלב ואף שאין באן קושיא מסוגיא זו על הרמב"ם דהרי לשטתו שפוסק בהל' ק"ש כר"מ דגם פרשה ראשונה א"צ כוונה רק פסוק ראשון וא"כ גם על לבבך שבפ' ראשונה הוא נדרש שיהיו נגד הלב אבל עכ"פ חזינן שגם על לבבך נוכל למדרש שיהי' נגד הלב וא"כ מנין לר' זוטרא למדרש על לבבך לכוונה ועל לבבכם לנגד הלב ודלמא איפכא. ונראה דמסתמא פרשה ראשונה שהיא קבלת עול מ"ש וכמו"ש לעיל בשם הב"י דכל הפרשה היא קבלת עול מ"ש צריכה כוונה. ועוד נלע"ד דבפרשה שני' דכתיב ושמתם על לבבכם לשון שימה מתפרש יותר על התפילין. וגם בדברי ר' יאשי' דדריש ודברת בם שבפ' שמע לענין קריאה של ק"ש ולדבר בם שבפ' שכ' על דברי תורה הוא ג"כ מכח הוכחת הכתוב וכמפורש ברש"י בד"ה ה"ג וכו' כדמוכח קרא ולר"מ דסובר דגם פרשה ראשונה א"צ כוונה רק פסוק ראשון א"כ ודאי דדריש גם על לבבך שבפ' שמע לענין קביעת מקום ולבן הביא רבינו הרמב"ם קרא דעל לבבך בהל' תפילין לקביעת מקום נגד הלב

שם אמר רב נתן וכו' עד על לבבך בעמידה וכו'. כתב הרי"ף ולית הלכתא לא כר"נ ולא כר' יוחנן דקיי"ל כרבא דפסק כר"מ וכו' וכבר ראינו מי שדחה דברי ר"י מדפסק רבא כר"מ ופסק כר"נ והדין פיסקא לאו מעליא דכי היכי דדחי דברי רבא את דברי ר"י ה"כ דחו דברי ר"נ. והרא"ש כתב בשם הראב"ד דבעינן עמידה עד על לבבך משום דחשיב קריאת עראי והא דלא בעינן בכל הפרשה עמידה משום קריאת עראי היינו משום דפסוק דבתרי' כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ"ל הרא"ש בשם הראב"ד. ולענ"ד צ"ע דא"כ למה אסרו הרמיזה והקריצה בכל הפרק שהרי גם זה הוא משום עראי וכמו"ש הראב"ד עצמו ולמה לא נימא כיון שגם ההילוך חשיב עראי ואפילו הכי הכתוב התירו אחר פסוק בכל לבבך ה"נ הרמיזה והקריצה וצ"ל שהליכה שמפורש ההיתר בכתוב לא הי' יכולת ביד חכמים לאסרו משא"כ הרמיזה בעינים והקריצה בשפתים אסרו חכמים בכל הפרשה ור' יוחנן דהצריך עמידה בכל הפרש' ולא אשגח בקרא ובלכתך בדרך נלע"ד דר' יוחנן דטעמי' משום כוונה איכא למימר דודאי יש בני אדם שדעתן נכונה מאד ולא יבלבל ההילוך מחשבתו וכוונתו ובאלו קאמר קרא ובלכתך בדרך וקרא לא אתי אלא לאפוקי מב"ש לעיל דף