צל"ח ברכות קנג

בחידושינו בפסחים שם ועוד צריך אני להקדים הקדמה אחת והוא שזה שידים שניות הם וזו היא גזירת חכמים שגזרו על ידים שיהיו שניות גזירה כפולה יש בה חדא שיהיו סתם ידים שניות אפילו לא נגעו בשום טומאה אלא כיון שהסיח דעתו נעשו שניים ויש בגזירה זו עוד גזירה שאפילו לא הסיח דעתו מהם כלל אחר שבטל ידיו שמרם כראוי מכל מקום אם נגע בידיו בראשון לטומאה אף שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שידים הללו שנגעו בראשון יהיו שניות ויטמאו משקין להיות תחלה וכל זה מבואר במס' פסחים דף י"ט ע"א בתוס' בד"ה שאין טומאת ידים במקדש ועיין שם בחידושינו סימן קל"ה והנה יש הפרש בין סתם ידים ובין ידים שנגעו בראשון שאף שטומאתן שוה שנעשו שניים מ"מ סתם ידים השניות שלהם אינו צומח מאב הטומאה אלא כך נעשו שניים מתחלתן מגזירת חכמים אבל ידים שנגעו בראשון אף שגם הם אינם רק שניים מגזירת חכמים מ"מ שניות שלהם בא להם מראשון והראשון בא מאב נמצא צמיחת שניות של ידים הללו הוא מאב הטומאה. ולדעת הרמב"ם יש חילוק ביניהם לדינא שסתם ידים אף שמטמאין משקין להיות תחלה מ"מ אין משקין הללו מטמאין את הכלים אבל ידים שנעשו שני מחמת שנגעו בראשון מטמאין משקין שיטמאו שוב משקים הללו את הכלי' והנה בסוגיא שלפנינו דקאמר שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס הכה זה שיטמאו המשקין מחמת ידיו וכן מה שיטמאו המשקין את הכוס אין כאן ספק כלל דודאי ידים מטמאין משקין וכן משקין טמאים ודאי מטמאין את הכוס ובפרט לדעת הראב"ד וא"כ לשון שמא דקאמר הוא תמוה שבכל זה אין כלל ספק והספק שים כאן הוא אם יהיו משקין אחורי הכום כי שמא לא יפלו ניצוצות מן הכוס לאחורי הכוס וא"כ הוה לי' למימר שמא יהיו משקין אחורי הכוס ויטמאו המשקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס. ועוד נדקדק בשינוי הלשון שבטעמי' דב"ש אמר שמא יטמאו וכו' מחמת ידיו הרי שלא אמר מחמת ידים אבל דקדק לומר ידיו וכאשר הקשה וליטמו ידים לכוס לא דקדק לומר ידיו אבל אמר ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא הזכיר ידיו רק אמר ידים וכל זה לא במקרה ה וגם דע שוה שחילק רבינו הגדול בטומאת משקים לטמא כלים שדוקא אם אותן משקים נטמאו מטומאה שמגעת עד אב הטומאה היינו לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה מן התורה כלל מאוכל ומשקה כי אין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה ומשקים שמטמאים הכלים הוא רק גזירות חכמים והם לא גזרו רק בטומאה הצומח מאב הטומאה אבל אם הי' זה דין תורה שדבר שהוא שני יטמא הכלי אז גם שני דרבנן אפילו אם עקרו הוא שני ולא בא מאב הטומאה הי' ג"כ מטמא כלי מדרבנן שכיון ששני דאורייתא מטמא כלי מן התורה ממילא מה שהוא שני דרבנן מטמא מדרבנן יהי' מה שיהי' שחכמים לא הוצרכו לגזור לענין כלים אלא שגזרו שדבר זה יהי' שני ושוב ממילא הוא מטמא כל מה ששני מטמא ובזה כבוא לבאר הסוגיא דמפרש טעמייהו דב"ש גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי כוס מחמת ידיו ורצונו דבשלמא אם היו מתטמאים רק מחמת סתם ידים לא הי' איכפת לן בזה שהרי בזה שוב לא יטמאו את הכוס ובדעת הרמב"ם שמשקין שנטמאו מחמת ידים אינן מטמאין את הכלי אבל החשש כאן הוא שמא יקרה שזה נגע בראשון ונטמאו ידיו מראשון ועכשיו יטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ונקט ידיו בדיוק ידיו של זה שנגעו בראשון ומשקין הללו שפיר יטמאו הכוס אף לדעת הרמב"ם ולכן נקט לשון שמא כי אין זה ודאי שהמשקין יתטמאו מחמת ידיו דוקא דאטו תמיד נוגעות בראשון והלא יש ג"כ סתם ידים שבזה אינן מטמאין הכלים וכל זה ניחא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד שכל משקה ידים מטמא כלי לא שייך לשון שמא

והנה המקשה שהקשה ולטמאו ידים לכוס איהו הי' סובר שגם כל שני מטמא כלי ואולי הי' טועה אליבא דר"ה עקיבא דדריש יטמא יטמא שגם כלי יטמא וכקושיית המשקין בפסחים דף י"ח ע"ב או אינו אלא לטמא את הכלי ולפי דעתו הי' באמת כל שני דרבנן ג"כ מטמא הכלי ולכן קאמר ולטמא ידים לכוס דהיינו אפילו סתם ידים שלא נגעו בראשון ג"כ יטמאו הכוס ולכן לא דקדק לומר ולטמאו ידיו לכוס ואמר סתם ולטמאו ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא קאמר ידיו דשם אין חילוק בין ידים לידים כלל ובזה אתי' כל הסוגיא על נכון לדעת רבינו הרמב"ם. והנה תרצתי עוד דעת הרמב"ם באריכות ובאורחא חריפתא ואמנם להיות כל כוונתי כאן בחיבור הזה לעשות תועלת להתלמידים לכן אני בור בחיבורי הזה מן האריכות ועל פי מה שחילקתי לדעת הרמב"ם בידים גופייהו בין נטמאו בהיסח הדעת ובין נטמאו בראשון ניחא ג"כ סוגיא דבפסחים דף י"ו ע"ב דמוקי רבינא הא דאמר ר"י בכלי שנטמא תוכו לא נטמא גבו בנטמא במשקין הבאים מחמת ידים עיין שם ולפי מ"ש היינו מחמת ידים שנטמאו בראשון ומלבד זה ג"כ ניחא לפי מ"ש דעד כאן לא חילק הרמב"ם חילוק זה אלא לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל רבינא קאי שם אליבא דר' יהודה דמשקין מטמא כלים מדאורייתא עיין שם

תוס' ד"ה ור"י היא וכו' וא"ת מ"ש דבקידוש והבדלה וכו' ואין לתרץ דשאני בהמ"ז שהוא דאורייתא נראה דקושיית התוס' מהיכא דאכל כזית או כביצה שג"כ אינו חיוב מדאורייתא ואי משום דלא פלוג בבהמ"ז א"כ גם קידוש לפעמים הוא מן התורה היכי שלא התפלל ערבית וג"כ נימא לא פלוג ועיין בדברינו בתחלת הסוגיא

ע"ב ואמר ר' יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר"י כתבו התוס' בפרק ע"פ דף ק"ג ע"א והשתא חולק ר' יוחנן אסתם משנה וכו' ולענ"ד נראה דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה היינו היכי דהי' הברירה למתני במשנה כאיזה תנא שירצה אמרינן מדבחר לשנות משנתו כהאי מכלל שדבריו נראים לו יותר אבל אם דברי אידך לא שייכי במשנה אין כאן הכרעה שהלכה כסתם וכאן במשנתינו התחלת המשכה אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה ופלוגתא זו דכר ובשמים לר"מ שייכא לדברים שבסעודה דבמזון ובשמים פליגי איזה מהם קדים קבל לר"י אין שייכות לפלוגתייהו דב"ש וב"ה בזה לסעודה כלל דהרי בנר ובשמים פליגי ולכך הוכרח רבי לאחוז במשנתינו דברי ר"מ אבל לא מטעם שהלכה כמותו

שם מה טעם קאמר מ"ט וכו' הא ודאי דגר בלא"ה אפילו אינה במסיבה אין מברכין עלו מפני שלא שבת אבל הנ"מ במסיבה אפילו אם הי' דלוק מע"ש ושבת ממלאכת עבירה אפ"ה אין מברכין משום שסתם מסיבה הוא לע"ז וברישא דתנן אין מברכין לא על הנר וכו' אין הנר דומיא דבשמים ממש דנר משכחת לה אפילו בלא מסיבה ומטעם שלא שבת ואולי מטעם זה הפסיק התנא בבבא דנר ובשמים של מתים בין רישא לסיפא להורות דברישא איכא בנר גם טעם שאינו משום לתא דע"ז חלא משום שלא שבת

תוס' ד"ה בברא וכו' וי"ל דלשון דקרא עדיף והקשה מהרש"א דהרי אכתי לא אסיק אדעתא מלישנא דקרא דא"כ תקשי לב"ש כדפריך רב יוסף וא"כ קשה קושיית התוס' ולענ"ד דלפי ההוה אמינא דב"ש וב"ה פליגי בבורא אם משמע לשעבר א"כ בלא"ה ניחא דאמרינן בורא מטעם שכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים גבי על ביעור חמץ דלכך אמרינן המוציא לחם אף דמוציא כ"ע לא פליגי משום דיש להשמיע חידוש בברכותיו וא"כ גם כאן לפי ההוה אמינא דיש פלוגתא בבורא א"כ לכך אמרינן בורא שהוא חידוש אבל עקר קושיות התוס' למסקנא דגם בבורא ליכא פלוגתא כלל שפיר הקשו למה בחרו בבורא יותר מברא ובזה שפיר תירצו דלשון דקרא עדיף

תוס' ד"ה תכף וכו' משום דשני' במשנה וכו' הנה דבר זה לא נזכר במשנה אבל הוא בתוספתא בפ' וצ"ל להגי' גם בתוס' דשנוי בתוספתא וכו' אבל אכתי תימה דהרי הך דתכף לסמיכה שחיטה שנוי הוא במשנה בפרק י' ממנחות וחשבי' בין שלש תכיפות ואולי כוונת התוס' דתכף לנט"י סעודה שנוי הוא במכילתין בתוספתא משא"כ תכף לסמיכה הוא בסדר קדשים

דף נ"ג ע"א אי הכי כותי מכותי נמי. ודאי דעל כותי קמא נמי הוה מצי למפרך דיברך על תוספתא דהתירא אלא דזה אסיק אדעתא דגזרינן אטו עמוד ראשון אבל כותי מכותי הי' סבר דחשיב גזירה לגזירה עיין בתוס' ד"ה גזירה וכו' והתרצן השיב לו דחדא גזירה היא דאי