צל"ח ברכות קנב

ראשונה ודאי צריך לברך ומיירי שנזכר באמצע האכילה והשתי' וכגון שלא הי' יכול לסלקינהו לצד אחד ועיין ברא"ש שפוסק שמה שאמרו במשקין בלען היינו שמברך אחר שבלען שכיון שנזכר קודם שבלען מקרי קצת עובר לעשייתן עיין שם ומיכה דהה"ד באוכלין היכי שאי אפשר לסלקינהו ובעו מר"ח אם יחזור ויברך גם ברכה אחרונה וזהו עצמו הספק שנסתפקו המג"א בסימן קע"ב ס"ק ב' ועל זה השיב רב חסדא מי שאכל שום וכו' שלא יברך ברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה יברך כיון שנזכר בעודן בפיו ועל זה שייך שפיר הלכך של רבינא

שם אמר רבי חנן ובחי אמר רב ששת ובברכת הארץ עיין מהרש"א שכתב שהלשון דחוק ולענ"ד על דאמר שם דרב חסדא מעטר לי' בנטלי קאמר רבי חנן שבאותן הכוסות יהי' יין חי ורב ששת אומר שבבה"א אז יעטרהו בנטלי או בתלמידי' לרב יהוד': בעזה"י סליק פרק שלשה שאכלו ונתחיל פרק אלו דברים פרק שמיני

דף נ"א ע"ב שהיין גורם לקדושה שתאמר וכו' הא ודאי שקידוש היום הוא דבר תורה אמנם מה שאין קידוש אלא על היין נסתפקו התוס' בפסחים דף ק"ו ע"א בד"ה זכרהו וכו' אם הוא דבר תורה ושטת רוב הפוסקים שאינו דבר תורה וא"כ מי שהוא במדבר ואין לו שום כוס וצא פת הא ודאי שעכ"פ מוטל עליו חובת הקידוש של תורה ומחויב לקדש בלי כוס וא"כ איך קאמרי ב"ה שהיין גורם לקדושה שתאמר והרי אפילו אם ליכא יין צריכא הקדושה שתאמר. וגם על טעם השני דקאמרי ב"ה שהיין תדיר והרי בזבחים ריש פרק התדיר מבעיא להו בתדיר ומקודש איזה עדיף ולפום רהיטא מה שהוא דאורייתא מקרי מקודש נגד מה שהוא מדרבנן וא"כ אם היין יש לו מעלת תדיר נגד זה יש לקידוש מעלת מקודש. אמנם ידי חובת קידוש דאורייתא כבר יצאו בתפלה של ערבית וא"כ שפיר קאמרי ב"ה בתרי טעמי דידהו ולפי זה יצא לנו דבר חדש שנשים שאין דרכם להתפלל ערבית ובקדוש היום הם חייבות דבר תורה כדלעיל דף כ' ע"ב אם האשה מקדשת לעצמה גם ב"ה מודו שתברך על היום ואח"כ תברך על היין כדברי ב"ש ועיין בדברינו לקמן בתוס' בד"ה ור"י היא

שם מאי דבר אחר וכו' ואע"ג דב"ש נמי תרי טעמי קאמרי שהיום גורם וכו' וכבר קידש היום וכו' ולמה לא קשיא לי' על ב"ש למה לי' תרי טעמי נראה דב"ש אמר תרי טעמי דתרווייהו צריכי דטעם שהיום גורם שייך רק במקדש על היין אבל במקדש על הפת ואטו חובת קידוש גורם לפת והלא חיוב פת הוא בשלש סעודות וכולהו כתיבי בתלתא היום שבפ' המן ולכן הוצרך למיהב טעמא שכבר קידש היום וכו' וטעם שכבר קידש היום לחוד שייך במקדש בלילה אבל המקדים לקדש מבעוד יום לא שייך טעם זה וכאשר באמת הקשה הרשב"א בחידושיו ולכן הוצרך ליתן טעם שהיום גורם וכו' ואולי במקדש אריפתא ומבעוד יום מודו ב"ש דמברך על הפת תחלה ואח"כ על היום ולכן לא קשיא לי' על ב"ש רק על ב"ה שפיר הקשה מאי דבר אחר דהרי סגי לי' בטעם שהיין גורם ואין לומר דג"כ לפעמים לא שייך שהיין גורם והיינו בלא התפלל ערבית שאז עכ"פ חובת הקידוש הוא מן התורה אף בלא יין וכנ"ל דא"כ גם טעם תדיר לא מהני בזה שהרי אז הקידוש שהוא מן התורה נקרא מקודש וכנ"ל ומשני דשפיר הוצרך לתרי טעמי דכי תימא התם תרתי דהרי לפעמים שייכו שני הטעמים של ב"ש דהיינו במקדש בלילה ועל היין ואפ"ה גם בזה סברי ב"ה דמברך על היין תחלה משום דהכי נמי תרתי נינהו ואולי זה טעמו של הברטנורא שבדברי ב"ש הזכיר שני הטעמים היינו משום דשייך זה ולא שייך זה ובדברי ב"ה הזכר טעם הראשון משום דלא משכחת שלא יהי' שייך טעם הראשון והי' שייך טעם השני וכנ"ל

רש"י ד"ה נר ומזון מי שאין לו אלא כוס אחד וכו' נראה פשוט דכוונת רש"י בזה דאל"כ לא משכחת לב"ה מזון והבדלה על כוס אחד אבל לב"ש אין בהמ"ז טעונה כוס ועיין מהרש"א ואמנם דברי רש"י הם תמוהים אצלי ואטו אם יש לו כוסות הרבה מחויב ליקח כוס מיוחד לבהמ"ז וכוס מיוחד להבדלה דהא דאמרינן לקמן בברייתא הנכנס לביתו במו"ש וכו' ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון וכו' התם בנכנס לביתו במו"ש ועדיין לא אכל דאסור לו לאכול קודם הבדלה אלא א"כ אין לו אלא כוס אחד התירו לו האכילה קודם ועיין שם בתוס' בד"ה ומניחו עד לאחר וכו' אבל משנתינו איכא לאוקמי בכבר אכל מבעוד יום והגיע זמן הבדלה וכבר גמר אכילתו שאז יכול לעשות שתיהן על כוס אחד

דף נ"ב ע"א מברך על היין ושותהו וכו' וטעמא דב"ש בהא דלכאורה אף דסברי שאין ברכת המזון טעונה כוס מ"מ מפני מה ישתה הכוס ויברך עליו קודם ברכת המזון ומה הפסד יש אם יניחנו עד אחר ברכת המזון ויברך עליו וישתה ובפרט לפי מ"ש הרשב"א דאפילו למאן דסבר אינה טעונה כוס מ"מ יפה לברך על הכוס והנלע"ד דב"ש סברי ואכלת ושבעת דכתיב בתורה ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כדדריש ר"מ לעיל דף מ"ט ע"ב אלא דר"מ דריש לי' רק לאסמכתא עיין לעיל בתוס' בד"ה ר"מ סבר וכו' וב"ש דריש לי' לדרשה גמורה וכיון שאין שם אלא אותו הכוס מוטב לו לשתותו קודם ברכת המזון כדי שיתחייב מן התורה בברכת המזון ויקיים מצות עשה של תורה ואעפ"כ הוכרח לומר תרי תנאי ואליבא דב"ש משום דגם דברייתא דלעיל דהנכנס לביתו במו"ש ג"כ מיירי באין לו אלא אותו הכוס ואעפ"כ סברי ב"ש דברכת המזון טעונה כוס ומברך ברכת המזון אע"פי שלא שתה באמצע האכילה כלל. ונראה עוד להמתיק הדבר דהך ברייתא ר' יהודה אליבא דב"ש היא ור"י לשטתו דאיהו פליג לעיל על ר"מ ודריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ושתי' לא נזכר בקרא ולכך ברכת המזון טעונה כוס

שם ויחזרו ויטמאו את הכוס מסוגיא זו הביא הראב"ד לסתור דברי הרמב"ם בפ"ז מאה"ט הל' ב' וז"ל רבינו שם אין לך ולד הטומאה שיטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד וכו' והוא שיהיו אותן המשקים טמאים מחמת אב מאבות הטומאה וכו' וכתב על זה הראב"ד בהשגות א"א ריבה דברים וכו' וסוף דבר אפילו במשקים הבאים מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים משמעתא דאלו דברים עכ"ל הראב"ד וכוונתו דהרי קאמר שמא יטמאו משקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס הרי מפורש שמשקין שנטמאו מחמת ידים מטמאין הכום ואני אומר לא די שאין כאן סתירה לדעת הרמב"ם אלא אדרבה מסוגיא זו מוכח דעת הרמב"ם ומתחלה צריך אני לפרש כוונת הרמב"ם באמרו שיהי' המשקים טמאי' מחמת אב וכו' שאין כוונתו למעט משקים שנטמאו בראשון או בשני כגון אוכל שנטמא בכלי שנטמא בשרץ שהמשקין שנטמאו בכלי ההוא שהוא ראשון או באוכל ההוא שהוא שני שלא יטמאו משקין הללו את הכלים לא כן היא ובזה מודה הרמב"ם שמשקין הללו מטמאין כלים כיון שתחלת הטומאה בא מאב הטומאה אף שמשקין הללו לא נטמאו מהאב עצמו כיון שנטמאו מתולדותיו הרי עקר טומאתן הגיע מהאב זהו כוונתו שיהיו המשקין טמאי' מחמת אב וכן הוא מפורש בדבריו בהקדמתו לפירוש משניות של סדר טהרות וכבר מבואר זה בחידושינו במס' פסחים בשטת רחסה"כ סימן מ"ג יעויין שם בדברינו ולא בא רבינו הגדול למעט בזה רק משקין שנטמאו מחמת ידים שידים הללו אף שהם שניות מ"מ אין הטומאה שלהם צומח משום אב רק חכמים גזרו על הידים שיהיו שניות לטומאה ועיין שם