צל"ח ברכות קכט

סעודה לאחר הסעודה ואולי יש לכוין קצת בזה לשון ולכאורה שכתבו התוס': בא"ד ולית הלכתא כוותי' שהרי מפת אין הלכה כמותו עיין מהרש"א שפירש כוונתן דלא תימא דאי אפשר לדחות דברי ר' חייא מהלכה כיון שהוא תנא ולכן הביאו התוס' ראי' שהרי מפת דחינן דבריו מהלכה אף שהיא תנא ולענ"ד אין מזה ראי' דהא דדחינן דברי התנא שפת הוא משום דיש לנו תנא כנגדו שהרי שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת סעודה וכו' ועל זה השיבם הואיל ופת פוטרתן הרי דוקא הבאים מחמת סעודה פוטר הפת ולא כל מיני מאכל אבל ביין שלא מצינו חולק למה יודחה דבריו מהלכה והנלע"ד כשנדקדק ג"כ מה קשר יש לדבריהם שהקדימו מתחלה דר"ח מירי ביין בלא סעודה ונראה דכיון שהקדימו דיין על כרחך מיירי בלא סעודה דבסעודה תיפוק לי' דפת פוטר א"כ פת פוטר אוכלין ומשקין ויין אינו פוטר אלא משקין לחוד א"כ חזינן דפת אלים כחו יותר לפטור דברים אחרים מיין וכיון שבפת אין הלכה כמותן ואין כחו של פת לפטור ק"ו שאין כחו של יין לפטור ומדלקמן בתוס' בד"ה אי הכי משמע מדבריהם דיין פוטר יבואר בדברינו שם

ד"ה הלכתא וכו' פירוש הקונ' ללפת בהן הפת וכו' ולא נהירא דא"כ מתניתין היא וכו' עיין מה שכתבנו בדברי רש"י ליישב קושיית התוס' ועוד נלע"ד דשם במשנה מיירי שכל מה שאוכל מן הטפל הוא טפל כמו מליח ופת עמו שכל הפת שאוכל הוא להפיג חריפות המליח אבל בדברים הבאים ללפת הפת חשיבות הפת הוא שאפילו באמצע אכילתו אוכל מהם בלא פת אפילו הכי כיון שללפתן הובאו ואכל מהם תחלה עם הפת מקרי שוב טפל וכמו שפסק הרא"ש והביא ראי' מהירושלמי וכן פסק השלחן ערוך בסימן קע"ז סעיף א' ודוק בלשונו הזהב של רש"י בד"ה אין טעונין ברכה וכו' הלכך כל מידי וכו' שהביאו ללפתן וכו' הרי שלא כתב רש"י שמלפת בהן אבל כתב שהובאו ללפתן לומר שאפילו אוכל מהם גם בלא פת אפ"ה חשיבי טפלה לגבי פת שוב מצאתי שגם תר"י כתבו לתרץ דברי דברי רש"י כן והנאני שכוונתי לדעתם ואולי גם מה דקאמר אי הכי יין נמי נפטרי' פת ג"כ מיירי בכה"ג שתחילה שרה פתו ביין ושוב שותהו בלא פת בזה לדעת רש"י צריך לברך על היין ששותה

דף מ"ב ע"א רב הונא אכל וכו' ולא בירך עיין ברש"י פירושו וגם פירושו של בעה"ג ולשון ולא בירך לא אתי שפיר דהרי עכ"פ ברכה מעין שלש הי' לו לברך ולולי פירושם הי' נלע"ד שרב הונא הי' אז בעל קרי ושננו בעל קרי וכו' ועל המזון מברך לאחריו והטעם משום שהוא דאורייתא ורב הונא שלא הי' שבע מהם א"כ הי' סבור שאין כאן חיוב ברכת המזון רק מדרבנן ובעל קרי אינו מברך ועיין לעיל בחידושינו בדף כ"ב ע"א דגם ר' יהודה דעשאן כהלכות דרך ארץ היינו ברכה שלפניהן אבל ברכה שלאחריהן גם לר"י הטעם משום שהוא מן התורה ולכך לא בירך רב הונא ור"נ השיב לו כל שאחרים קובעים עליו הוא חיוב דאורייתא לכל אדם כן הייתי מפרש ומה אעשה ורש"י ורבותיו לא פירשו כן ובטלה דעתי בזה

שם כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא. זהו פשוט שכיון שהם החזיקו זה ללחם הי' צריכין נט"י ולברך ענט"י והי' לו לרב יהודה למחות בהם תכף על ברכת נט"י וצריך לומר שלא בא שם עד שבירכו המוציא וגם צריך לומר שלא הביאו לפניהם רק מעט ולא הי' במה שהביאו כד' קביעת סעודה דאל"כ קשה למה תמה עליהם ודלמא דעתם לאכול כדי קביעת סעודה

שם אי הלכה כר"מ איתמר כתב מהרש"א ולא ניחא לאוקמא ברייתא דר"מ בקבע עלייהו סעודתא וכו' מהרש"א לא פירש לנו הטעם למה לא ניחא לי' והנלע"ד דבקבע עלייהו סעודה ליכא מאן דפליג וכ"ע מודו דמברך המוציא ולא שייך למימר הלכה כר"מ ואמנם לפי מה דמשני אין הלכה כר"מ אתמר תסוב הקושיא על שמואל דמנ"ל לשמואל דר"מ איירי בלא קבע סעודתא ודלמא איירי בקבע סעודה ולכך מברך המוציא ואפשר שזהו כוונת מהרש"א שכתב ולא ניחא לי' היינו לשמואל לא הוה ניחא לאוקמי ברייתא דר"מ בקבע סעודה ואמנם על זה הדק"ל למה לא ניחא לי' והרי שמואל עצמו אמר בלחמניות דמברך עלייהו המוציא הרי דקאמר סתם מברך המוציא ואפ"ה כוונתו היינו בקבע סעודתו עלייהו ואם כן הוא כדברי אמורא שדרכו לפרש דבריו למה לא ניחא לי' לפרש דברי הברייתא דר"מ בכך ונראה דבשלמא שמואל דאיהו אמר אין הלכה כר"מ א"כ שוב מה שאמר לחמניות מברך עלייהו המוציא על כרחך צריך לומר דכאן דאמר מברך המוציא איירי בקבע סעודתייהו דאל"כ תקשי דידי' אדידי' ולכך לא הי' צריך לפרש בפירוש בקובע סעודתו אבל רב מונא דקאמר סתם פת הבא בכסנין מברכין עליו המוציא בודאי בכל ענין קאמר דאל"כ הי' לו לפרש דוקא בקבע סעודה עליו

רש"י ד"ה רב הונא וכו' ולא בירך אחריו. הא ודאי דהאי לא בירך אין הכונה שלא בירך לגמרי אלא רצונו שלא בירך ברכת המזון והא ודאי שגם ברכת המוציא לפניו לא בירך רק בורא מ"מ ואמנם כוונת רש"י שעל ברכת המוציא לא הי' רב נחמן אומר עדי כפנא דאולי בשעת ברכה לא הי' בדעתו לאכול כל כך אבל על ברכת המזון שכבר אכל תמה ר"נ ואמר עדי כפנא וכמו שכתב הרא"ש שאף שמתחלה לא הי' דעתו לאכול כדי קביעת סעודה ובירך בורא מ"מ אם לבסוף אכל כשיעור קביעות מברך שלש ברכות וכן הוא בש"ע סימן קס"ח סעיף ו'. ואמנם מה שתמי' לי על רש"י דאיך שייך ולא בירך לאחריו הרי עכ"פ בירך אחריו ברכה אחרונה אלא שלא בירך ברכת המזון ואם נימא דאפילו ברכה אחת מעין שלש לא בירך אחריו ורק בכ"ר זהו ניחא לתרץ לשון הגמרא דקאמר ולא בירך שהכוונה שלא בירך מברכות החשובות וכיוצא בזה מצינו לעיל דף ל"ז דקאמר על אורז ודוחן ולבסוף ולא כלום והיינו שאינו מברך לא שלש ברכות ולא ברכה אחת מעין שלש רק בנ"ר אבל רש"י פרשן הוא והי' לו לפרש ולא בירך אחריו מעין שלש ופוק חזי לעיל דף ל"ז על דברי הברייתא דתני ולבסוף ולא כלום פירש רש"י שם ולא כלום כלומר איכן טעון מברכת פירות א"י ולא כלום חלא בנ"ר וכו' הרי שנשמר רש"י שלא נטעה בדברי הברייתא וכאן לא נשמר בדברי עצמו והנלע"ד דשפיר קאמר רש"י כאן שהאמת שייך לומר שלא בירך לאחריו והיינו לפי מה שפירשתי בעמוד הקודם בדברי רש"י בד"ה פת הבא בכיסנין שלענין ברכה אחרונה הפת טפל לגבי תבלין ונפטר בברכה אחרונה שמברך על התבלין בכ"ר ובאמת ברכת בנ"ר לא שייך כלל על פת שבתוכו רק על התבלין ושייך שפיר שלא בירך לאחריו שעל הפת לא בירד אחריו כלום ואעפ"כ שפיר אמר לי' רב נחמן עדי כפנא שגם לעיל פירש רש"י שמאכלה מועט וכתבתי לעיל שאם הי' אוכל הרבה עד שיש בו כדי שביעה לא הי' טפל שאי ראוי להיות ברכה דאורייתא טפלה לגבי ברכה דרבנן

ד"ה אמר ר"נ וכו' רבותינו פירשו וכו' וכך פירש רבי יהודאי בה"ג ואינו נ"ל דלית לי' לרב הונא והן החמירו וכו' ולענ"ד נראה דבה"ג מפרש ולא בירך שר"ה לא רצה לברך להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שוב מצאתי שגם הפ"י מפרש כוונת בה"ג כן אלא שכתב דלא הי' לו לבעה"ג לסתום אלא לפרש ולענ"ד כיון שבה"ג פסק הביאו רש"י לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה עד שיאכל וכו' ובה"ג פסק דדוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותי' אבל אכלו ושבעו לא מפיק וכו' עיין שם א"כ הרי הוא מפורש כדברי ור"נ השיב דכל שאכל כדרך שאחרים קובעים סעודה מתחייב מן התורה ומה שכתב ואכלת ושבעת היינו מה שדרך רוב בני אדם לשבוע ממנו

ד"ה אסור מלאכול עד שיברך בהמ"ז דעת רש"י שאפילו ירצה לברך לפניו אפ"ה אסור ומחויב לברך תחלה ברכת המזון על מה שכבר אכל ונראה דלישנא דאסור הכי משמע ואמנם אחר זה בד"ה שמן מעכבו פירש רש"י לענין ברכה שאפילו גמר וסילק וכו' ואוכל בלא ברכה נראה שרש"י פירש בכל דבור מה שהוא יותר רבותא ולכן במאמר האיסור קמ"ל רש"י דאפילו ירצה לברך קודם אפ"ה אסור עד שיברך בהמ"ז ובמאמר ההיתר קמ"ל רש"י לא זו שמותר לאכול אלא גם זו שאפילו ברכה אינו צריך לברך עליו ואמנם היא גופה קשיא דמנ"ל לרש"י דשמן מעכבי אפילו לענין שא"צ לברך ודלמא מעכבו רק לענין ברכת המזון שא"צ לברך בהמ"ז קודם אבל