צל"ח ברכות קיז

ואפילו עושה כדי לחלק חייב בחלה ואף שאנן פוסקי' כהרמב"ם מ"מ הרי בזה אם התנור מצרף ג"כ איכא פלוגתא דרבוותא והרא"ש פסק דהתנור מצרף כמו"ש הלחם חמודות ס' ל"ז והרשב"א ג"כ מספקא לי' ועיין בכ"מ פ"ו מהל' בכורים הלכה ט"ז וא"כ איכא ס"ס לחיוב שמא קיי"ל כראב"ד וא"תל כרמב"ם שמא התנור מצרף ושפיר מברך על הפרשת חלה ועוד אני אומר מה שמנהג הנשים שהביא הטורי זהב בי"ד סוף סי' קע"ח להניח החלות אחר שהוציאם מהתנור על השלחן והט"ז כתב שהוא לכבוד שבת ואני אומר שהטעם כדי שיצטרפו ע"י השלחן דהיינו צירוף סל ואף שקי"ל שאם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז אין מצטרפין וכן פסק הש"ע בסי' שכ"ה היינו משום שהוא בעיא דלא איפשטא במס' פסחים דף מ"ח ע"ב ועכ"פ ספק הוא ובצירוף ספיקות הנ"ל הוא כודאי לענין ברכה ואף שהם מברכין תכף בעודה עיסה היינו שזה לא מקרי כלל דעתו לחלק דזה מיירי שיחלקם ואין דעתו לצרפם עוד אבל היכי שדעתו לצרפם לא מקרי גם עתה דעתו לחלק והם תכף חייבים בחלה כן נלע"ד ללמד זכות על מנהג ישראל ועוד נלע"ד לקיים דברי הלבוש והש"ך דר' יוחנן בירושלמי מיירי דוקא בעושה עיסה לחלקה בבצק לאנשים הרבה ואעפ"כ יבואו דברי רבינו יחיאל על נכון כי אומר אני שההפרש בין מחלק לאנשים הרבה למחלק לעצמו כי החילוק לאנשים הרבה הוא כריתות ששוב לא יבואו לצרף משא"כ המחלק עיסתו לעצמו כיון שאפשר שיבואו גם אח"כ להצטרף יחד אפילו הוא מחלקם לאפותם בתנורים הרבה הלא אפשר להם גם אחר האפי' לבוא לצירוף סל לכן גם עתה אין החילוק מוצאים מידי חיוב חלה אבל אלו הוירמשייש שמבשלם בשתי קדירות ועקר חיובים בשעת שהם עיסה וכמו שכתבו התוס' שחלה עקר בשעת עיסה ואף שעושה אותם אח"כ סופגנין לא איכפת לן לענין חלה אבל זה שעושה וירמשייש ודעתו לחלקם וא"כ אין ראוי שיתחייבו עתה אלא מכח שגם לסוף יכולים להצטרף בסל ואלו שלבסוף כבר הם סופגנין אם לא נתחייבו עתה לא נצטרפו בסוף ולכן הדין בזה כמו העושה לחלק לאנשים הרבה

דף ל"ח ע"א כמאן כהאי תנא וכו' והא דנקט מר בר רב אשי דוקא דובשא דתמרי ולא קאמר סתם כל מי פירות מברך עליהן שהנ"ב נראה דלרבותא קאמר דובשא דתמרי דלא תימא דבש דכתיב בקרא היינו דובשא דתמרי ועיין בח"ר וברא"ש ולפירוש בה"ג יבואר בדברי התוס'

שם דתנן דבש תמרים וכו' אף שזה הוא פלוגתא דר"א ור"י והי' יכול להביא סתם משנה דאין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן זיתים וענבים ואין מביאין ביכורים משקים אלא על היוצא מן הזיתים וענבים מ"מ ניחא לי' להביא מפלוגתא דר"א ור"י שהוא שגוי שם תחלה שזה הוא משנה ב' בפי"א מתרומות והך דאין סופגין היא במשנה ג' שם. ועוד נלע"ד דמערלה אין ראי' שזיעה בעלמא הוא כי נוכל לפרש הטעם משום שלא כדרך הנאתן וכדבעי ר' זירא לומר כן בפסחים דף ך"ד ע"ב ומביכורים ג"כ אין ראי' דנוכל לפרש כוונת המשנה דאין מביאים ביכורים משקין שאינן כתובים בפירוש בכתוב כי אם על היוצא מזיתים וענבים דביכורים ילפינן ארץ ארץ משבעת המינין כמפורש במס' מנחות דף פ"ד ע"ב ובשבעת המינין כתיב וגפן וזית אפ"ה מביאין משקין היוצאין מהם משא"כ תאנה ורמון אבל תמרים לא הוצרך תנא דמתניתן להזכיר דהרי תמרים לא כתיבי דבש כתיב בקרא וכמו שכתב הרשב"א והרא"ש לענין ברכה לכך הביא משנה דתרומות ושם אין הטעם משום שלא כדרך הנאתן לפי מה שמסתפק בעל משנה למלך בפ"ה מיסודי התורה וזה לשונו יש לחקור בהא דקיי"ל בכל איסורין אין לוקין עליהם שלא כד"ה אם כאמר ג"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל אם אכלן שלא כד"ה אם יוצא י"ח וכו' ע"ש ואומר אני דספק זה אני מסתפק בזר האוכל תרומה שלכד"ה אם חייב בחומש דשם ג"כ כי יאכל כתיב והנה במס' יומא דף פ' ע"ב זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק אר"י אר"י זר שכסס שעורין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק והנה מדאמרו פרט למזיק מכלל שאם אינו מזיקו אף שאינו דרך הנאתו חייב אך רש"י פי' פרט למזיק את התרומה וא"כ הוכרח לומר כן דאל"כ מה בכך שהוא אין לו הנאה עכ"פ הפסיד והזיק את התרומה ולכן הוכרח לומר פרט למזיק אך הרמב"ם בפרק י' מהל' תרומות כתב בהלכה ח' הי' שבע וקץ במזונו והוסף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנאמר כי יאכל לא שיזיק את עצמו וכן הכוסס את השעורין פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו עכ"ל רבינו הגדול ומדיהיב טעמא שהזיק את עצמו מכלל שאם לא הזיק עצמו אף שלא נהנה כלל וק"ו אם נהנה שכד"ה כיון שעכ"פ לא הזיק עצמו מקרי אכילה וחייב חומש וא"כ ר' יהושע דפוטר מחומש על כרחך שהטעם משום זיעה לכך הביא כאן מפלוגתא דר"א ור"י ולא הביא מסתם משנה דאין סופגין

ואמנם התוס' בד"ה האי דובשא וכו' כתבו וכן משקין מכל מיני פירות מתירוש ויצהר כדאמרינן בערלה וכו' הרי חזינן דשבקו התוס' המשנה דבש תמרים ויין תפוחים וכו' שהובא כאן בגמרא שמפרש בהדיא ושאר מי פירות ונקטו לראי' כדאמרינן בערלה ונראה דדעת התוס' דלענין דובשא דתמרי אין ראי' מערלה דאיכא למימר דלא מיעטה המשנה אלא היוצא מן הפרי אבל דובשא דתמרי הוא עצמו הפרי כדכתיב ודבש לכן הוכרח להביא מפלוגתא דר"א ור"י בתרומה שמפורש דבש תמרים אבל התוס' שמביאין ראי' על שאר מי פירות בחרו יותר להביא מערלה שהוא סתם משנה

שם רכה לרפואה קא עבדי לה ויש לדקדק לפי מ"ש התוס' בד"ה האי דובשא וכו' דשכר שעורים אינו מברך אלא שהכל כיון שהוא לשתי' ובשתי' אומר שהכל א"כ נימא טעמא דרב דרכה לשתי' הוא לכך מברך שהכל ועיין ברבינו יונה שבאמת הפירוש משום שהוא לשתי ומה דקאמר לרפוא' עבדי לסימנא נקט שהיא רכה כדרך שעושין אותה לרפואה עיין שם ואמנם אנן חזינן דאפילו באמת עקר כוונתו לרפואה אפ"ה בעי ברוכי כדמסיק אבל הכא כיון דלכתחלה לרפואה מכוין וכו' ולכאורה מנ"ל לגמרא דרב מיירי בהכי דשמא רב מיירי במכוין להנאותו והא דמברך רק שהכל היינו משום שהוא לשתי' ונראה דעל כרחך רב גם הא קמ"ל דאף דמכוין לרפואה בעי ברכה דאל"כ לשמעינן רב בשכר דמברך שהכל אלא ודאי דרב תרתי אשמעינן חדא דאף שכוונתו לרפואה אפ"ה בעי ברוכי ואידך כיון שהיא רכה אינו מברך במ"מ רק שהכל. אלא דאכתי קשה ודלמא לא מיירי רב במכוין לרפואה ושהכל מברך לפי שהוא לשתיה ותא דלא נקט רב שכר היינו משום דשכר יש בו עוד גריעותא שאין בו ממשות שעורים רק טעמא כמו"ש התוס' והוה אמינא דמשום הכי אין מברכין על השכר בומ"מ אבל שתיתא שיש בו ממשות הקמח יברך בומ"מ אף על השתי' להכי קאמר רב שתיתא דאף שיש בו ממשות מן הקמח אפ"ה כיון שהוא לשתי' אינו מברך רק שהנ"ב ולעולם דוקא במכוין לאכילה אבל אם מכוין לכתחלה לרפואה לא יברך כלל ונראה דודאי שכר אף שאין בו ממשות מכל מקום כיון שיש בו כל כך עד שיש כזית בא"פ כמו"ש התוס' עדיף משתיתא אף שיש בו ממשות הקמח כיון שאין בו כזית בא"פ ותדע דתערובת איסור אפילו נתערב גופו מין בשא"מ ויש בו טעם איסור אם אין בו כזית בא"פ יש פלוגתא אם טעם כעקר דאורייתא וכזית בא"פ אפילו אין בו ממשות כלל לכ"ע דאורייתא אפילו לענין חיוב כרת ואמנם ביש בו בכא"פ וגופו מעורב אני מסופק אם אפילו הוא לשתי' אם אין עקרו לרפואה אם יברך עליו בומ"מ ולשון רבינו יונה משמע שבשתיתא רכה נותנין בה רק מעט קמח

שם וצריכא דרב ושמואל ויש לדקדק פשיטא דאיצטרך מימרא דרב דלא נימא שמברך בומ"מ ועוד שמואל מה ענינו להא דתנן כל האוכלין וכו' הרי שמואל בעבה מיירי ועבה אינו לרפואה דעבה לאכילה עבדי לה ועקר החידוש דאשמועינן שמואל הוא שמברך עליו בומ"מ. ואמנם אם שמואל בעבה מיירי א"כ קשה תרתי למה לי והרי לעיל כבר אמרו רב ושמואל תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מ"מ ואף שגם מימרא דרב ברכה שעקר החידוש דלא נימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך ג"כ שמעינן לעיל ממימרא דשמואל ור' יוחנן דשמן מברך בפה"ע ומוקמינן לי' לעיל באניגרין ובחושש בגרונו ושותה לרפואה ואפ"ה מברך עליו הא