צל"ח ביצה מב

יחיד ורבים הלכה כרבים:

רש"י ד''ה ולא מבעי' קאמר לא גרסינן וכו' טעמו של רש"י לפי שרבא זה לא מדיוקא דמשנתינו מדייק כן אלא רבא מנפשי' אמר זה דהתנא לא איצטרך לאשמעינן זה ומתוך דברי רש"י הללו מוכח דזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה הוא מצד הסברא אסור אפילו אם לא הוה שמעינן דבר זה ממשנתינו רק אידך גיסא דזימן בעליונ' ולא זימן בתחתונה דנימא סרוכי סריך הוצרכנו ללמוד ממשנתינו ועבור זה השיג הפר"ח בסי' תצ"ז על הב"י שרצ' ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו כלל הך דשני קינין זו למעלה מזו וכתב הב"י כיון שכל מה שהוצרכו אביי ורבא לשינויי כל אחד לפי תירוצו אביי מתרץ בדף ורבא מתרץ בשני קינין היינו דלא יהי' סייעתא ממשנתינו לרב חנינא וכיון דאנן קיי"ל כר"ת תו מתוקמ' משנתינו כפשט' ומשום רוב אסרינן להו ולא צריכנא כלל להנך אוקימתא ואם כן אין ממשנתינו ראי' לאסור בשני קינין שזו למעלה מזו וסברי הנך פוסקים שמותרים והשיג הפר"ח תינח שלא הביאו לאסור בזימן בעליונ' ולא זימן בתחתונה אבל בזימן בתחתונה ולא בעליונה שזה פשוט להבא דאמרינן אישתרובי אישתרבוב ולא ממשנתינו הוצרך ללמוד כן א"כ איך דחו הפוסקים דבר שפשוט לרבא לאיסור. ואמנם לפ"ע שבארנו בדברי הגמרא לקיים גרסא זו ושני החששו' דהיינו חששא דאשתרבוב למטה וחששא דסריך למעלה הכל למד ממשנתינו חד מבבא דריש' וחד מבבא דסיפא שפיר תירץ הב"י דכיון דקיי"ל כר"ח ומטעם רובא לחוד אסרינן וכבר כתבתי בשטת הגמרא. דמטעם רובא איצטרכו שני בבות חד היכי דאיכא חד רובא וחד היכי דאיכא תרי רובי מכפל הבבות למדנו דגם חד רובא עדיף מקורבא ממילא אין שום ראי' דהיכי דליכא רובא כלל רק יש כאן שני קינין עליונה ותחתונה דחיישינן כלל לאשתרבובי וק"ו שאין ראיה לחוש לסרוכי:

ד"ה לא חיישינן לאמלוכי בתמי' וכו' עיין מהרש"א וכפי הנראה גרסת רש"י הוא קמ"ל לא חיישינן לאמלוכי והתניא וכו' ולכך היה מקום לפרש דהך לא חיישינן וכו' אסוקי מלתא דקמ"ל הוא דקמ"ל אביי גוף הדין דלא חיישינן לאמלוכי שהי' ה"א דגם ב"ה אף דשרו בעלי מ"מ בת"ג חדתא אסרי דיותר חייס על ת"ג חדתא מדחייס על עלי ישן ופירוש זה נוח מאד שהרווחנו בזה דלא איצטרך למימר דנקט עלי לרבותא אבל נקט עלי בדוקא דבת"ג חדתא גם ב"ה אסרו ובת"ג ישן גם ב"ש שרו ולא משכחת פלוגתייהו בת"ג כלל רק בעלי ואמנם מיאן רש"י בפירוש הזה משום דלב"ה ודאי לא איצטרך דהשתא במדוך ובהמה לא חיישי לאמלוכי אף דיש חידוש דנשבוק האי בהמה ומייתינא דשמינה מינה וכן במדוך נשבוק האי קדירה ק"ו דלא חיישי בת"ג כיון דשחטה לתבירא קיימא כדמסיק:

תוס' ד"ה אין נוטלין תימא הא בצריך לגופא וכו' לכאורה דבריהן תמוהין דהרי ב"ה באמת התירו ואם קושייתן הוא לב"ה מאי אריא לקצב עליו בשר הלא גם לשאר צורך גופו מותר וכן הקשו באמת במסכת שבת דף קכ"ג ע"ב בד"ה ה"נ וכו' הלא תירצו שם דנקט לקצב עליו לאשמועינן דאפי' בהא פליגי ב"ש דלא שרי משום שי"ט ואולי לא ניחא להו כאן בזה משום דא"כ קשה קושיית הגמ' על אביי פשיטא עלי תנן וליכא לשנויי מ"ד הה"ד ת"ג ונקט עלי להודיעך כחא דב"ה דהרי חזינן דהתנא מהדר אכחא דב"ש מדנקט לקצב עליו בשר. ואמנם באמת נוכל לומר דנקט לקצב משום דממשנתינו ג"כ מוכח דאחר שקצב עליו אסור להחזירו מדלא תנן וב"ה מתירין אף להחזיר וכמו שהבאתי לעיל דף ט' ע"א במשנ' דסולם בשם הרב המאירי וקמ"ל משנתינו שאף שנטלו לצורך שמחת י"ט אפ"ה אסור להחזירו ולא התירו סופן משום תחלתן ועיין מ"ש בדברי הגמ' דמקשה פשיטא:

בא"ד וכל כלי וכו' או למקומו וכו' לצורך מקומו בכלי שמלאכתו לאיסור אינו מוסכם דבזה פליגי רבה ורבא בר"פ כל הכלים דלרבה אסור ולרבא מותר וצ"ל דכאן קושייתם לצדדים קאמרי דלרבה עכ"פ לצורך גופו מותר ולרבא אפי' לצורך מקומו ואמנם באמת לרבא לצורך מקומו יותר מותר מלצורך גופו דלרבא לר"נ לצורך גופו לתשמיש שאינו מיוחד לו אסור ולצורך מקומו גם לר"נ שרי ע"ש דף קכ"ד ע"א ברש"י ד"ה אמר ליה רבא:

ע"ב משנה בש"א וכו' וב"ה מתירין אף להחזיר מלשון אף להחזיר משמע שיש רבותא בלהחזיר יותר מבנטיל' ובשלמא אם הטעם משום שי"ט שפיר שיש רבותא אף שכבר נעשה צורך י"ט אפ"ה התירו סופן משום תחלתן אבל אם משנתינו מיירי בתריסי בתים ומשום דאין בנין וסתירה בכלים א"כ אין שום רבותא בהיתר החזירה יותר מבנטילה א"כ מאי אף דקאמרי ב"ה ולפי"ז קשה קושיית הגמרא מאי קמ"ל עולא הלא ממשנתינו עצמה מוכח שעיקר ההיתר הוא משום שי"ט ונראה דשפיר יש לפרש משום אין בנין וכו' ואעפ"כ שייך לשון אף דלא מבעיא סילוק דלא שייך למגזר שמא יתקע ודאי דמותר אלא אפי' להחזיר דאיכא למגזר שמא יתקע אפ"ה מותר ולעולם שהטעם משום אין בנין וסתירה בכלים ואפי' דבתים נמי קמ"ל עולא שהיתר החזירה הוא רק משום סופן משום תחלתן ודוקא דחניות אבל דבתים לא והיינו דהחזירה אסור בשל בתים אבל הסילוק מותר אפילו בשל בתים דכיון דב"ה ודאי סברי דאין בנין וסתירה בכלים כדלקמן דף ך"ב ע"א יעו"ש ואף דגזרו שמא יתקע היינו בלהחזיר אבל בסילוק לא שייך שיתקע:

שם בגמרא קמ"ל התירן סופן וכו' כהן דבר עבודה אין וכו' ולפ"ז קשה למה תנן שמה במשנה אבל לא במדינה נפליג במקדש גופי' וכך ה"ל למימר מחזירין רטיה במקדש אבל לא כהן שאינו בר עבודה ונראה דהא דקאמ' אבל לא במדינ' היינו אפי' הסיר הרטי' לצורך עבודה אפ"ה אינו מותר להחזירה אלא במקדש אבל אם יצא מן המקדש ורוצה להחזירה בחוץ אסור דגם לטעם היתר סופו משום תחלתו בעינן גם כן צירוף דאין שבות במקדש ובזה יובנו דברי רבינו הגדול בפ' ך"א מהל' שבת הלכה כ"ז דכתב הטעם משום דאין שבות במקדש והוא לכאורה נגד סוגיא דכאן ולפמ"ש ניחא:

ומה שהקשה מהרש"א איך אפשר למטעי שהטעם משום דאין שבות במקדש א"כ למה תנן אבל בתחלה כאן וכאן אסור נלע"ד דהוה מפרשינן הא דתנן אם בתחלה היינו לעשות הרטיה למשוח עליה וזה ודאי מלאכה דאורייתא היא שזהו ממרח וא"ת א"כ למה שנינו מחזירין רטיה במקדש ה"ל למתני נותנין רטיה במקדש י"ל דתני מחזירין משום אבל לא במדינה שבמדינ' אפי' להחזיר אסו' ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם לפי הגירסא שהיתה לפני הראב"ד ומניחין רטי' ע"ג המכה במקדש שאין שבות במקדש וכתב עליו הראב"ד זהו שיבוש אבל מחזירין וכו' והרב המגיד הגיה דברי הרמב"ם ובאמת פליאת הראב"ד היא פליאה אפי' בלי סוגיא דכאן הלא במשנה עצמה שנינו מחזירין וכו' ואם בתחלה כאן וכאן אסור ולפמ"ש שפיר יש ליישב המשנה כדברי רבינו הגדול ואמנם הסוגיא דכאן היא סתירה לדברי הרמב"ם לפי גרסא הנ"ל שהרי בפירוש קאמר עולא שהתירו סופן משום תחלתן ונראה כאשר נדקדק כאן דקאמר מ"ד טעמא וכו' ואפי' כהן דלאו ב"ע קמ"ל וכו' דלאו ב"ע לא ולכאורה קשה מה לנו אם הוא בר עבודה אם לא היתה לצורך עבודה והכי ה"ל למימ' מ"ד וכו' ואפי' שלא לצורך עבודה קמ"ל וכו' לצורך עבודה אין שלא לצורך עבודה לא ונלע"ד כיון דבמדינה חזרת רטיה כשנפלה ע"ג קרקע אסורה כמו הנחה בתחלה והא ודאי שלא גזרו על חזרת רטיה גזירה בפני עצמה אבל היא בכלל הנחה בתחלה וגם לא מצינו שיאמרו התירו שבות במקדש אבל אמרו אין שבות במקדש שמתחלה כשגזרו על השבותים לא גזרו שיהיו נוהגים במקדש וא"כ לא גזרו כלל על הנחת רטיה במקדש שכיון שלא היה אפשר לאסור החזרה ממילא לא נאסרה גם ההנחה בתחלה שזה הכל גזירה אחת ואמנם היינו בכהן דבר עבודה דמשכחת שהסירה לצורך עבודה והוצרך שיהיה מותר משום תחלתו שלא ירצה להסירה וימנע מהעבודה ולכך מותר גם ההנחה מתחלה ואף שתחלת ההנחה לא משכחת שתהיה לצורך עבודה אע"פ כן מותרת ולכן לא היה יכול למימר קמ"ל לצורך עבודה אין שלא לצורך עבוד' לא שהרי גם שלא לצורך לא נאסרה והכל תחלתו משום סופו וכנ"ל ולכן אמר קמ"ל כהן דב"ע אין שבכהן הזה משכחת עכ"פ ההחזרה לצורך עבוד' דהיינו סופה משום תחלתה לכן הותרה לגמרי גם ההנחה מתחלה אף שאין בה צורך אבל כהן דלאו ב"ע לא ולכהן הזה אסורה ההנחה וגם ההחזרה ונמצאו דברי הרמב"ם לפי הגירסא שהיתה לפני הראב"ד עולה כהוגן גם לפי סוגיא ז' ואין אנו צריכין להגיה כלל ואף שבפירוש המשנ' בשלהי עירובין משמע לכאור' שהרמב"ם אוסר ליתן בתחל' אף במקדש אמנם בדקדוק לשונו שם אדרבה הוא סייעתא למה שהעליתי דעתו בחבורו וז"ל שם בפה"מ רטיה היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותו על המכה וכשנפלה מן המכה או שפירשה שה בידו ונתנה ע"ג כלי מותר לו להחזירה כל זמן שלא נפלה ע"ג קרקע אבל כשנפלה ע"ג קרקע אסור להחזירה אלא לכהן במקדש ונתינת משיח' על המכה לכתחלה אסור בין במקדש בין במדינ' עכ"ל רבינו הגדול בפה"מ. והנה מ"ש ונתינת משיחה וכו' הוא קושי ההבנה שהרי מדין הרטי' אנו עסוקים והוה ליה למימר ונתינה רטיה על המכה לכתחל' אסור אלא ודאי הוא הדבר שפירשתי שנתינת הרטי' במקדש אפי' לכתחל' מותר ומה ששנינו במשנה אם בתחל' אין פירושו תחלת נתינת הרטי' אבל פירושו תחלת עשיית הרטי' שנותנין המשיחה ופושטין אותו על הרטי' זהו אסו' אפי' במקדש אבל מתחלת נתינת הרטי' לא דיברה המשנה ובאמת הוא מותר והמשנה נקטה מחזירין לפי שאמרה אבל לא במדינה שבמדינה אפי' להחזיר אסור הכל כאשר פירשתי דברי רבינו הגדול בחבורו:

שם מ"ד טומאת ע"ה וכו' ואע"ג דלא התחיל וכו':

ויש לתמוה איך אפשר לפרש טעמי' דר' יהוד' כן אם כן למה מעבירין על טהרת הרגל לר"י והרי ר"י עצמו שם בחגיג' במשנ' שאחרים קאמר שאם עבר הרגל ביום חמישי לא היו מעבירין בו ביום מפני שאין הכהנים פנויים והתוי"ט שם במשנ' הקודמת דר' יהוד' אומר יגמור כתב פירש הרע"ב סבר אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל הכי מפרשינן בפ"ק דביצה ומש"ה בטהרת העזרה מודה ר"י שמטהרין שהרי לא פליג אלא בחמישי עכ"ל התוי"ט וא"כ תמוה מאוד מאי קמ"ל רחב"א תנינא ועיינתי בירושלמי שם שלהי חגיג' וראיתי שאם עבר הרגל בע"ש מלבד שאין טובלין הכלים הכלים בו ביום אלא אף השבת שאחריו דינו כרגל ויכול לאכול יחד חבר וע"ה ונ"ל טעמו כיון שהכהנים טרודים לא היו יכולים להזהיר שלא יגעו עוד בכלים שלא נגעו עדיין ושלא יגעו בהם האנשים לכך הניחו אותם בטהרתן כמו ברגל עד אחר השבת ולפי"ז אפי' אי הוה ר"י סובר דטומאת ע"ה טהרה היא ברגל ואין הכלים צריכים טבילה כלל אפ"ה יש נ"מ שאין מעבירין על טהרת הרגל בחל מוצאי הרגל בחמישי שאין מזהירין אותן על שמירת הנגיע' גם אז עד אחר שבת וכל מה שנוגעים גם בע"ש ובשבת שאחריו טהורי' ושפיר הוצרך רשב"א להשמיענו שר"י רק סופן משום תחלתן התיר לגמור אבל מודה שאחר הרגל טמא למפרע כל מה שנגעו ברגל. מלתא דחמי' לי מדכיר דכירנא שרבינו הגדול הרמב"ם בפי"א ממ"ט מאי משכב לא הביא כלל שאם עבר הרגל בע"ש שאין מעבירין על טהרת הרגל אז א מפני כבוד השבת ולא ראיתי שהרגישו בזה נושאי כליו ואף לא משיגי' וכעת צ"ע אחר שעיינתי ובינותי בספרים מצאתי שבספר קרבן העד' שם בשלהי חגיג' הרגיש על מה שהשמיט הרמב"ם דין המבואר בירושלמי שאוכל גם בשבת ותמהני שלא הרגיש שהשמיט גוף הדין המפורש במשנ' שלא היו מעבירין בע"ש ההוא על טהרת הרגל:

שם מתני' דלא כהאי תנא וכו' ונראה דזה מקושר לדברי עולא דמוקי משנתינו בתריסי חניות לכך קאמר מתני' דלא כהאי תנא אבל אלמלא דברי עולא הוה אמינא דמשנתינו והאי תנא לא פליגי ומשנתינו מיירי בתריסי בתים דלא שייך בהו שי"ט כמו שפירש"י ולכן אסרי ב"ש אפי' הסילוק וב"ה מתירין אף להחזיר ופלוגתייהו הוא ביש בנין וסתירה בכלים