צל"ח ביצה ד

שגם י"ט סעודתו בעי הכנה וממילא אין שבת מכין לי"ט מק"ו וכמפורש באוקימתא דרבה ברש"י ובתוס' ע"ש ולכך לרבותא נקט שנולדה בי"ט ולאוקימתא דר"י ור"י משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ג"כ י"ט הוא רבותא שהרי עיקר איסור פירות הנושרין ומשקין שזבו הוא משום שמא יעלה ויתלוש או משום שמא יסחוט והיא גופה קשיא למה יהי' בי"ט אסור לעלות ולתלוש או לסחוט שהרי אוכל נפש מותר וצריך לתת טעם לכל מר כדאית ליה עיין לקמן דף ג' ע"א בתוס' ד"ה גזירה שמא יעלה וכו' וא"כ י"ט הוא רבותא יותר משבת לכך נקט שנולדה בי"ט ובאוקימתא דרבה לקמן בדברי הגמ' נבאר עוד טעם למה נקט שנולדה בי"ט:

בא"ד אלא מייתי כאן תלת מילי וכו' רבים ראו כן תמהו מה חידשו התוס' יותר מפירש"י שג"כ נתן טעם זה והנלע"ד דכוונת התוס' לאו משום הסמיכות ששנאם יחד:

אבל כוונת התוס' על מה ששנה כלל שאור דהרי בשאור לא נחלקו ב"ש וב"ה כלל ושניהם מודים שהיא בכזית אבל פלוגתייהו הוא בחמץ וא"כ למה הוזכר שאר כלל וה"ל למיתני בש"א חמץ בככותבת ובה"א בכזית והנראה בזה הוא משום דלקמן דף ז' ע"ב מפרש טעמי' דב"ש משום דנכתב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו' וב"ה הני צריכי וכו' ולבסוף מסיק דלענין אכילה כ"ע לא פליגי כי פליגי בביעור וב"ה ילפי ביעור מאכילה יע"ש ולכאורה הדרא הוכחת ב''ש לדוכתא דנכתב חדא ולא בעי אידך ואף דאמרי ב"ה הני צריכי קשה הא נילף ביעור מאכילה וכיון דבאכילה כתיבי תרווייהו הה"ד בביעור ומדכתב רחמנא תרווייהו מכלל שחלוקים בשיעורן ומתוך כך היה מקום לומר דגם ב"ה סברי שחלוקים בשעורן ואמנם פליגי בסברא דב"ש סובר שחימוצו קשה חמור יותר מראוי לאכילה ולכן שאור חמור מחמץ שאור בכזית וחמץ ככותב וב"ה סברי דראוי לאכילה חמור יות' קשה וחמץ חמור משאו' ולכן חמץ בכזית ושאור בככותבת וכי היכי דפליגי בחמץ ה"נ פליג בשאור אלא דמהפכי שטתייהו דב"ש סובר שאור בכזי' וב"ה סובר בככותבת להכי איצטריך תנא דידן למתני במשנתינו דבשאור לא פליגי ושניהם סברי שאור בכזית אלא דאכתי קשה דלא ניתנו בבא דשאור ואעפ"כ נדע דבשאור ל"פ דמדחשיב פלוגתייהו בחמץ ולא חשיב גם כן פלוגתייהו בשאור מכלל דבשאור ל"ב ואמנם ז"א דלעולם ה"א דפליגי והא דלא תני פלוגתייהו בשאור היינו משום דלא תני כאן רק מה שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה אבל בשאור דב"ש לחומרא וב"ה לקולא לא תני ליה וזהו כוונת התוס' שאור בכזית לא שייך הכא מידי ואין הכוונה דלא שייכא הכא במס' ביצה אבל הכוונה הכא בפלוגתייהו לא שייך שאור שהרי בזה לא פליגי אך דהיא גופה קמ"ל דל"פ בזה אלא דקשה גם אי לא הוה תני ליה ג"כ הוה ידעינן דל"פ מדלא תני פלוגתייהו גם בשאור ולזה מסיימו התוס' דמייתי הכא תלת מילי וכו' דב"ש לקולא וכו' וא"כ שפיר היה מקום לטעות. פליגי גם בשאור והא דלא תני ליה משום דגבי שאור הוא ב"ש לחומרא כאן לא חשיב רק מה שהוא מקולי ב"ש ולכך הוכרח התנא לפרש בהדיא דבשאר שניהם שוים שהוא בכזית ובדברינו בסמוך בסוגיות הגמרא יבואר עוד כוונת התוס' בזה:

גמ' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הבעל המאור כתב דלגדל ביצים היינו לגדל הביצים להוציא מהם אפרוחים אבל בעומדת להטיל ביצים אף שהתרנגולת היא מוקצית אפ"ה אין הביצה מוקצה כמו חולב אדם עז לתוך הקדירה אפי' בשבת אף שהעז אסורה בשבת אפ"ה אין החלב מוקצה הה"ד בתרנגולת העומדת להטיל ביצים שאין הביצה מוקצה:

והר"ן פי' שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים וכיון שהתרנגולת יצאה מתורת אוכל אפי' חישב על הביצה מע"ש או מעי"ט ע"כ נולד הוא ואינו דומה לתרנגולת העומדת לאכילה שודאי אסורה בשבת מחמת איסו' שבת ואפ"ה פרכינן לקמן שבת דעלמא תשתרי אלמא דאי לאו משום גזירה היתה הביצה מותרת דהתם לא נפקא התרנגולת מתורת אוכל אלא דארי' שחיטה בשבת רביע עלה אבל הכא כיון שהתרנגולת עומדת לביצים נפקא מתורת אוכל:

והנה לשטת בעה"מ קשה מאי ארי' נולדה בי"ט אפי' נולדה מעי"ט אפ"ה כל שלא הכינה בפירוש לאכילה הרי היא מוקצית שהרי הביצה מצד עצמה עומדת לעשות אפרוח ואינה עומדת לאכילה:

וצ"ל דנקט נולדה בי"ט לרבותא דב"ש כחו דהיתירא דאפי' נולד שרי אלא דקשי' ברייתא דלקמן דף ג' ע"ב אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה בי"ט וכו' במה מוקים לה ר"נ אי בעומדת לאכילה למה לא יטלטלוה והרי ר"נ ל"ל הכנה ולא גזירת פירות הנושרין ולא גזירת משקין שזבו דאי הו' ס"ל חד מהנך הוה מוקי למשנתינו בהכי ואי בעומדת לגדל ביצים א"כ מאי ארי' נולדה בשבת או בי"ט אפי' נולדה בחול נמי מוקצית היא מצד עצמה ולמימר דהאי תנא דהך ברייתא נולד אית ליה ומוקצה לית ליה קשה דהרי ר"נ כללא כייל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ואולי משום דקתני שם אבל כופה עליו כלי בשביל שלא תשכח ובמס' שבת דף מ"ב ע"ב אמר רבה הטעם שתרנגולת עשוי' להטיל ביצה באשפה והוה הצלה מצוי' ולכן מותר וא"כ זה שנולד בשבת הוה הצלה מצוי' אבל ודאי ביצה שנולדה בע"ש או בעי"ט אינו מצוי להיות נשארת מוטלת באשפ' עד למחר והוה הצלה שאינה מצוי' ולא התיר לכפות כלי עליה וס"ל לר"נ כאוקימתא דרבה שם במס' שבת לחלק בין הצלה מצויי' לשאינה מצוי':

וגם אפשר לומר דלרבותא נקט שנולדה ביו"ט ואולי בנולדה מעי"ט יש מקום לומר דמודו ב"ש דלא תאכל בי"ט אלא שבתרנגולת לית להו לב"ש מוקצה משום שמחת י"ט וע"ל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אלמא וכו' ובביצה אף דליכא שי"ט כמ"ש התוס' שם מ"מ כיון שהתרנגולת ע''ב כבר הוכנה הביצה אגב אמה כמו עגל שנולד בי"ט לקמן דף ו' ע"ב לרב וכ"ז בנולד בי"ט אבל בנולדה מעי"ט כבר אתקצי מאתמול כיון שעומדת לגדל אפרוח ואגב אמה לא הוכנה שהרי כבר נולדה אתמול ולכך נקט בברייתא לקמן שנולדה ביו"ט לרבותא דאפ"ה אסורה:

שם מ"ט דב"ש מוקצה הוא ויש לדקדק ע"פ דאמרינן לקמן דף ו' ע"א אפרוח שנולד בי"ט שמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה נמצא אם מתיר עצמו לאיזה דבר שהי' אסור מתחלה ממילא התיר עצמו מחמת מוקצה וא"כ איכא למימר דב"ש וב"ה תרווייהו אית להו מוקצה ובהא פליגי דב"ש סברי דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים אסורות לאכלן בחלב וא"כ ביציאתה נגמרת ומותר לאכלה בחלב והואיל ומתרת עצמה בחלב הותרה גם מאיסור מוקצה וב"ה סברי דגם במעי אמה מותרת בחלב וא"כ לא התירה עצמה ביציאתה ונשאר איסור מוקצה עליה ונשאר קושיית הגמרא כאן אלא דלפי"ז ה"ל ב"ש לחומרא שאסרה בחלב וב"ה לקולא וכאן לא שייך למימר כי איתשל לענין יו"ט איתשל כדמשני בחולין דף נ"ב ע"ב לענין שדרה וגלגולת כי איתשל לענין טומאה איתשל דשם כל אחד הוא דין לעצמו ואף שטעם אחד הוא לטריפות לטומאה מכל מקום אין אחד נקשר באידך וכל אחד הוא דין לעצמו אבל כאן עיקר ההיתר שהתירו ב"ש לאכלה בי"ט הוא מחמת שסובר שבמעי אמה אסורה לאכלה בחלב וא"כ בעקר הפלוגתא הוה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא אלא דקשה ואטו נזכר במשנתינו שהוא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא שצריכין אנו לומר כן מדתני כאן פלוגתא דשאר שאין מקומה כאן וכמו שפירשו רש"י ותוס' אנו למידין דשייכי אהדדי מחמת שהם ענין אחד שבכולהו ב"ש לקולא וע"ז יש להשיב ודלמא הוי דשאר דתני כאן הוא משום דהוא דומיא דהשוחט דב"ש לקולא תני גם כן הך דשאר והם שני דברים מקולי ב"ש אבל הך דביצה באמת איננה מקולי ב"ש אלא דאי אפשר לומר כן שהרי במס' עדיות בר"פ ד' שנינו בהדיא אלו דברים מקולי ב"ש וכו' ביצה שנולדה בי"ט וכו' ועוד דאיך אפשר לומר דב"ש סברי דביצים גמורו' שנמצאו בתרנגולת אסור לאכלן בחלב והרי אפי' ביצת נבילה מתירים ב"ש במס' עדיות כשנגמרה שכיוצא נמכרת בשוק וק"ו לענין בשר בחלב וע"ל דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה ביצים גמורות וכו' וכיון שאין לפרש טעמיה דב"ש כנ"ל שפיר מקשה כאן מ"ט דב"ש ועוד נלע"ד דאפי' קודם שנגיע למס' עדיות שהיא בסדר נזיקין תיכף כאן במס' ביצה במקומה ג"כ אי אפשר לפרש טעמי' דב"ש שסובר שאסורה במעי אמה דא"כ הוה להו ב"ש לחומרא ואין לומר דבאמת בזה ב"ש לחומרא ושאר לאו אגב גררא דביצה נשנית כאן רק אגב גררא דהשוחט לחוד דבהני תרתי ב"ש לקולא א"כ ה"ל להקדים בבא דהשוחט לבבא דשאר כיון ששאר לא נשנית אלא אגב גררא דהשוחט איך הקדים הטפל להעיקר א"ו מדשנה בבא דשאר בין בבא דביצה לבבא דהשוחט מכלל דשאר יש לה קשר עם שני הבבות ונקשרת לפניה ולאחריה ועיין בדברינו בהמשנה ובזה אפשר לפרש כוונת התו' בד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי דאגב גררא מייתי לה וא"כ הי' לו להקדים הך דהשוחט שהיא מהלכות יום טוב ממש והך דשאר לאחרונה כיון שלא שייך הכא אלא מייתי כאן תלת מילי גבי י"ט דב"ה לחומרא דוק בלשונם מייתי כאן. רצונם שכאן קודם שנגיע לסדר נזיקין נדע שכל הני תלת מילי הם ב"ה לחומרא וב"ש לקולא לכך הוצרך לסמוך בבא דשאר לבבא דהשוחט ובנ"ל:

שם מוקצה היא ואף דעקר הקושיא לאו מטעם מוקצה אלא מטעם נולד כדמסיק קס"ד אפי' מאן דלית ליה מוקצה נולד אית ליה ואם כן ה"ל למימר מ"ט דב"ש נולד היא ונראה דמה דקאמר מוקצה היא לא קאי על הביצה אלא על התרנגולת דכיון דתרנגולת היא מוקצה לכן מחשב הביצה נולד אף שהתרנגולת עצמה מותרת למאן דלית ליה מוקצה מכל מקום לא שייך בה אי בעי שחיט ואכל כל מה שבתוכה להיות הביצה חשיבה אוכלא דאפרת לפמ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת ובגוף דברי המרש"א עיין בדברינו בסמוך וגם לדברינו שם ג"כ ניחא דמה דקאמר מוקצה היא היינו התרנגולת שהיא מוקצה דבע"ח ממילא הוה הביצה נולד:

שם קס"ד אפי' וכו' בנולד אמור לפמ"ש התוס' בד"ה אוכלא דאפרת דלהכי לא מחשב נולד דא"ב שחיט לה וכו' א"כ קשה אפי' עומדת לגדל ביצים למה תהיה הביצה חשיבה כלל נולד למאן דלית ליה מוקצה א"כ יכול לשחוט התרנגולת ואכול כל מה שבגוהי והמרש"א נדחק בזה ולכאורה אין צורך לדוחק הזה לפמ"ש בד"ה דלמא וכו' דבמוקצה דבע"ח וודאי מודו ב"ש א"כ מ"ש ודלמא ב"ש ל"ל מוקצה היינו בביצה שאינה בע"ח אבל התרנגולת העומדת לגדל ביצים ואי אסורה וממילא לא שייך אי בעי שחיט לה ושפיר קחשב הביצה נולד. אבל מה דדחקים להמרש"א היינו לפמ"ש המהרש"א שם טפי אדברי התוס' הנ"ל דדוקא ביוני שובך אמרינן דמוקצה דבע"ח חמיר דמקצה דעתי' משום חורבן שובך אבל בתרנגול' אפי' לגדל ביצים כיון שהיא בביתו לא מקצה דעתי' מינה יותר משאר מוקצה. ואמנם מה שהביאו להמרש"א לסברא זו עצמה לחלק בין יוני שובך לתרנגולת הוא משום שלחצתו קושיית הגמ' לקמן שהקשה ונפלנו בתרנגולת ואי הוה התרנגולת חשיבי מוקצה דבע"ח כמו יוני שובך אם כן מודו ב"ש דאסורה ואיך מקשה דנפלגו בתרנגולת. ואמנם גוף סברת המרש"א שאף מי דלית ליה מוקצה ומתיר התרנגולת אפ"ה לא נימא על הביצה דהוה אוכלא דאפרת הוא סברת דחוקה מאד כיון שהתרנגולת מותרת למה לא שייך א"ב שחיט ואכיל כ"מ שבגוה:

ולכן נלע"ד מתחלה עלה על דעת המקשה דהתרנגולת מקרי מוקצה דבע"ח כמו יוני שובך וממילא הביצה מחשב נולד ולכן קאמר קס"ד אפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור אמנם במסקנא דמשני ר"נ מאן דאית ליה מוקצה וכו' מאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד ומתוך כך נולד לן רומיא דב"ה אהדדי דגבי שבת קאמרי ב"ה מגביהין וכו' וגבי יום טוב סברי ב"ה לא תאכל והרי עקר טעמיה דר"נ לחלק בין שבת לי"ט משום דסתם תנא ביום טוב כר' דתנן אין מבקעין וכו' והרי האי נולד הוא דשברי כלים היינו נולד כמ"ש התוס' בד"ה קס"ד וא"כ די הי' לר"נ למימר דב"ש אפילו נולד לית להו וב"ה א"ל נולד כדסתם תנא אבל מוקצה לית להו ולכן קאמרי מגביהין השלחן ולא היה צריך לחלק אליבא דב"ה בין יום טוב לשבת ומדלא מוקי הכי מכלל דס"ל לר"נ דאי לית להו לב"ה מוקצה שוב לא הוה