צל"ח ביצה כח

הגדול דברי ר"י ופסק כרב ולישנא קמא דלעיל דגם רב מתיר ביציאת רובה נלע"ד דל"ק ול"ב פליגי במ"ש לעיל דכיון דיצאה רובה וחזרה היא מלתא דל"ש לא הי' לחכמים לגזור עליה כי היכי דלא גזרו על הנמצאות במעי שחוטה משום דל"ש וזהו סברת ל"ק אליבא דר' סברי כמוש"ל דבשלמא נמצאת במעי אמה אינה נכללת בכלל ביצה שנולד אבל זו כיון שעל כל פנים יצאה ביום טוב היא נכללת בכלל ביצה שנולדה ומה שלא הביא הרמב"ם הך דכל שתשמישו ביום וכו' יבואר בדברינו לקמן ע"ב:

רש"י ד"ה עם יציאת רובה וכו' לענין י"ט אתמר וכו' לכאורה הוא שפת יתר דפשיטא דלענין י"ט הוא שהרי מביא ע"ז דברי ר"י דמותר לאכלה בי"ט ואמנם כונת רש"י שלא תאמר שחוזר על הראשונות לענין לגדל אפרוחים שאם נתן לי המוכר ביצים שיצאו רובן אף שחזרו ושוב שחוט ונמצאו במעי שחוטה אינו מקח טעות שגם אלו מגדלין אפרוחים קמ"ל רש"י דרק לענין י"ט נאמר וכמש"ל בדברי הרמב"ם דלענין דבר הנוגע בטבע לא אמרינן רובו ככולו. אלא דלפ"ז קשה להאיכא דאמרי דעם יציאתה היינו יציאת כולה דוקא אכתי מי הכריח אותנו למעבד פלוגתא בין רב ור"י הרי יש בידינו לומר דלא פליגי ורב דאמר עם יציאת כולה היינו לענין מקח וממכר ור"י דאמר דרובה הוה לידה היינו לענין יו"ט אלא דלפמ"ש לעיל בדברי הרמב"ם דרב ור"י לשטתייהו דפליגי בהכנה א"כ אין זה פלוגתא חדשה בין רב לר"י וניחא לי' למימר דאזלי לשטתייהו:

ע"ב כי לא בדק אימא מאתמול הוא ואע"ג דהוא דשיל"מ אעפ"כ אזלינן בתר רובה ועיין בתוס' בד"ה כי לא בד"ק וז"ל הר"ן ומהא משמע דאפי בדשיל"מ בדרבנן אזלינן בתר רובה וכו' ואע"ג דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל שאני הכא דלא איתחזק איסורא ואני אומר דדעת רבינו הגדול שסוגיא זו באמת אזלי אליבא דהנך אמוראי לעיל דף ג' ע"ב דמוקי הך ברייתא דספיקא אסורה בספק טריפה אבל ספק י"ט דספק רבנן הוא ספיקא מותרת ולא ס"ל דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל אבל לדידן דס"ל כרב אשי דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור לא אזלינן בתר רובה וא"כ אפי' איכא זכר בהדה ואפי' לא בדק מאתמול והשכים ומצא ביצה ג"כ אסורה לדעת הרמב"ם דס"ל יצאה רובה וחזרה אסורה כמש"ל א"כ חיישינן שמא אתמול יצאה רובה ובלילה נולדה לגמרי והרי היא לדעת הרמב"ם ביצה שנולדה בי"ט ומה דאמרינן בשמעתין דר' יוחנן לא שכיחא היינו דלא אזלינן לקולא לתלות שיצאה רובה וחזרה אבל לחומרא חיישינן בדשיל"מ אפי' במלתא דל"ש ולכך ליכא שום נפקותא לדינא בהך דכל שתשמישו ביום וכו' ולכן השמיט הרמב"ם כל זה לגמרי:

שם לכתוב רחמנא חמץ וכו' ויל"ד כיון דלב"ש שאור ודאי חמור מחמץ ולית לי' צריכותא דב"ה א"כ כיון דגלי רחמנא בשאור למעוטי של א''י דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה וכו' א"כ ק"ו דבחמץ אימעט של א"י ובפסחים דף ך"ג ע"א קאמר דתרי לך חד בשאור וחד בחמץ וצריכי והיינו לב"ה דאית להו צריכות' לב"ש אייתר לך דגבי חמץ ודוחק לומר דב"ש ס"ל כרי"הג דדריש להתיר חמץ בהנאה מדכתי' שלך יהא ויהי' חילוק בין שאור לחמץ לב"ש דחמץ יהי' מותר בהנאה ושאור יהא אסור בהנאה אמנם הנלע"ד דגם ב"ש דרשי לך דגבי חמץ שלך אי אתה רואה וכו' ומק"ו משאור לא אתי כיון דלב"ש יש חילוק בשיעור ושאור דכתיב בקרא היינו בכזית וחמץ דכתי' בקרא היינו בככותבת היינו אומרים דהא דמיעט רחמנא בשאור של נכרי היינו בכזי' אבל חמץ שהוא בככותבת גם של א"י אסו' וממילא גם שאור שיש בו בככותב' גם של א"י אסור בק"ו מחמץ לכך איצטרך גם בחמץ לך למעוטי של א"י אבל לענין הנאה גם ב"ש אסרי חמץ ושאור בהנאה:

שם שאור שחימוצו קשה לא כ"ש ואף דאין מזהירין מן הדין ולפום רהיטא הי' מקום להוכיח מכאן שאין מלקות בהשבתה וכמו שהוא הגירסא לפנינו במסכת פסחים דף צ"ה ע"א דלאו הניתק לעשה הוא ולהוי מכאן תיובתא על רבינו. הגדול שכתב בפ"א מהל' חמץ שאם קנה חמץ בפסח או החמיצו בידים הי' לוקה. אבל אחר העיון אדרבא מכאן סייעתא להרמב"ם דהרי לב"ש דלא ילפי ביעור מאכילה א"כ אין לנו שום עשה בהשבחת חמץ שהרי העשה בשאור כתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ולפ"ז לב"ש על השבתת שאור לא הי' לוקה דניתק לעשה אבל על חמץ ילקה שהרי לא ניתק לעשה ולב"ה דיליף ביעור מאכילה א"כ לענין העשה ילפינן ויש גם בחמץ עשה דתשביתו וא"כ לב"ה אין מלקות בחמץ כמו שאין מלקות בשאור והוה ב"ה בחמץ לקולא שאין בו מלקות כלל וב"ש לחומרא שעכ"פ בככותבת הי' ולענין איסור אין שום נפקותא בין כשיעור לפחות מכשיעור לדידן דקיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ איך נחשב פלוגתא זו במסכת עדיות מקולי ב"ש וחומרי ב"ה אלא ודאי דדעת הרמב"ם היא אמת דהיו לוקין על לאו דלא יראה והטעם דלא נחשב ניתק לעשה מלבד כמה טעמים שהארכתי בדרושים שלי נלע"ד כאן דהוה לאו שקדמו עשה לא מבעי' לשטת הפוסקים דלאו דב"י אינו נוהג אלא בפסח עצמו ולא בערב פסח והעשה נוהג בע"פ דאך ביום הראשון היינו ע"פ אלא אפי' לפ"מ שביארתי בנ"ב חלק א"ח סי' ך' דגם בע"פ עובר בב"י מ"מ לפ"מ שכתב הריטב"א במסכת מכות דף ט"ו ע"א דכל שהעשה כתיב בקרא קודם הלאו אף שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה והי' עליו והרי עשה דתשביתו שאור כתיב קודם דכתיב לאו דלא יראה ולענין עיקר הקושיא דאין מזהירין מן הדין יפה כוון הפני יהושע דאטו משום דחמוצו קשה אינו בכלל חמץ וחד מחכמי קהלתינו תירץ כיון שכבר כתיב עשה בשאור שוב שפיר ילפינן הלאו בק"ו וכמ"ש הרב המגיד בריש פ"ב ממאכלות אסורות ויפה כוון. אלא שאני מסתפק דאולי שאני שם שכבר ידעינן לאו הבא מכלל עשה אבל בהשבתת שאור אין כאן רק עשה דתשביתו ואין במשמעותו שום לאו הבא מכלל עשה זו ואולי בעשה לחוד שפיר אמרינן א"ע מן הדין:

שם פתח הכתוב בשאור וכו'. ראיתי להכ"מ שעל מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ הל' ב' והמניח חמץ ברשותו בפסח וכו' עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא כתב הכ"מ וא"ת דה"ל למימר שעובר בג' לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ וי"ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ והיינו שאור וכדאמרי' בריש י"ט פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאו' כלו' אין בין חמץ לשאור עכ"ל הרב כ"מ ודבריו הם דברי תימ' וכי ניים ושכיב הרב אמר להאי מלת' והי' סבור דמה דאר"ז פתח הכתוב וכו' היינו קרא דל"י לך חמץ ול"י לך שאור והעתיק פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור אבל באמת לא כן הדבר ואיפכא אמר ר"ז פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ והיינו קרא שהביא רש"י שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. ומאד אני תמה על הכ"מ שלפי מחשבתו דר"ז על קרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור קאמר דפתח וכו' א"כ היכי קאמרינן כאן דלענין אכילה כ"ע אית להו דר"ז כי פליגי לענין ביעור ולדברי הכ"מ אדרבה עיקר הך הקישא הוא לענין ביעור ואכילה לא נזכר כלל א"ו שעל האי קרא לא שייך לומר דפתח בחמץ וסיים בשאור ואדרבה כל אחד כתיב מיוחד לעצמו ומהכא ילפי ב"ש מדאיצטרכו תרווייהו ש"מ שהם חלוקים בשיעור:

אבל על קרא שהביא רש"י דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת הלשון כי הוא מורה על הך דפתח בו שפיר ילפינן שזהו שאור וזהו חמץ [ועיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י הללו] ואמנם על קושיית הרב כ"מ דלמה לא אמר רבינו הגדול שעובר בשלש לאוין הארכתי בדרושים שלי:

וכאן אקצר דבאמת ארבעה לאוי כתיב בשאור וחמץ דבפ' בפרשת החדש כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ובסוף פ' בא בפרשת קדש כתיב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך ובפ' ראה כתיב ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים [ועיין בסמוך בדברינו בדברי התוס'] אלא שרבינו הגדול לשיטתו שכתב בשרשיו שהקדים לסמ"ק שלו שכתב בשורש תשיעי כי לא בשביל ריבוי האזהרו' בדבר אחד יתרבו המלקיו' או מנין המצות אבל נאמר שנכפל לחזק הענין אם לא שכל לאו כולל דבר שלא נכלל בחבירו אז נחשב לשני לאוים ללקות שתים והאריך שם בשורש הזה והנה אותן שני לאוי שחישב הרמב"ם במניח חמץ בביתו שהוא ולא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם כל אחד מוסיף דבר שלא נאמר באידך דלא יראה לך שאור בכל גבולך כולל כל הגבולין שהרי באידך כתיב בבתיכם. והאי קרא דשאור לא ימצא כולל לאסור קבלת הפקדונות מן הא"י שהרי באידך כתיב ולא יראה לך ודרשינן אבל אתה רואה של אחרים וכן אוסר ההטמנה הכל כמפורש בפסחים דף ה' ע"ב ולכן לא מנה הרמב"ם רק אלו השני לאוין אבל בשאר הלאוין לא מצינו בהם תוספת מה שלא נתפרש בהני תרי ולכן לא מנה הרמב"ם רק שני לאוין ולא יותר וכן מבואר בסמ"ק שלו בלאוין מצוה ק"ך ומצוה קך"א:

ואמנם דע ששם במצוה ק"ק כתב רבינו ג"כ כלשונו של הרב כ"מ וז"ל רבינו שם מצוה מאתים הזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולינו שבעה ימים והוא אמרו ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעה ימים ואין אלו שני לאוין בשני ענינים אבל הם בענין אחד ובביאור אמרו פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ והיינו שאור כלומר אין הפרש בין חמץ לשאור וכו' ע"ש בדברי רבינו. ואין כונת רבינו שלכן לא נחשבו אלו לשני לאוי לפי ששני לאוין הללו איצטרכו ללמדנו שהיינו חמץ והיינו שאור רק כונת רבינו לפי שאם היו חמץ ושאור שני ענינין חלוקים זה מזה ואין חמץ נכלל בכלל שאור ולא שאור בכלל חמץ א"כ היה לנו למנות חמץ ושאור לשני מצות במנין המצות והרי רבינו חשב כל פסוק זה רק מצוה אחת. לכן כתב רבינו שאין כאן שני ענינין חלוקין וכאשר אמר ולא יראה לך חמץ גם שאור בכלל וכן מה דסיים הכתוב ולא יראה לך שאור גם חמץ בכלל וכיון שאין אחד מוסיף על חבירו ולכן אינם נחשבים רק למצוה אחת כמו שהשריש בשורש ט' ומה שסיים רבינו ובביאור אמרו פתח הכתוב בחמץ וכו' לומר לך היינו חמץ והיינו שאור אין כוונתו שפסוק זה בא. ללמדינו זה אבל כוונתו על דברי ר' זירא והלימוד הוא מפסוק כי כל אוכל וגו' כפירש"י ומשם למדנו שהוא ענין אחר וממילא גם פסוק זה אינו בשני ענינין חלוקין ואמנם עכ"פ צריכין אנו לומר שמה שאמ' רבינו פתח הכתוב בחמץ וכו' לאו דוקא ורבינו לא דקדק בזה לפי שכל כוונתו רק לומר ששניהם ענין אחד והאחד נכלל בחבירו וז"ל רבינו בפי' המשנ' ואמר יתעלה שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ אמרו חכמים פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ עכ"ל רבינו עצמו הרי שהביא פסוק זה שהביא רש"י:

שם וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה הקשה מהר"ם שיף דלמה הלכתא הוצרך לומר כאן דב"ה ילפי ביעור מאכילה ולאיזה ענין ילפי כאן ביעור מאכילה דכיון דאית להו צריכותא דלעיל ממילא שניהם שוים בכזית והתוס' דאתא ר"ז לא תירצו אלא ליישב למה צריך הקושא דר"ז כלל ע"ז תירצו למילף כרת בשאור אבל לא תירצו לאיזה ענין הוצרך ב"ה כאן למילף ביעור מאכילה ונראה דאם גם ב"ה לא הוה ילפי ביעור מאכילה א"כ ליכא עשה בהשבתת חמץ דהעשה בשאו' כתיב תשביתו שאר מבתיכ' ולפי"ז לר"ש דסבר בפסחים דף ך"ח ע"ב דחמץ לפני זמנו אינו עובר בלאו והתוס' שם דאע"פ כן מודה דאסור באכילה משש ולמעלה והיינו משום עשה דתשביתו יעו"ש ואם נימא דבחמץ ליכא עשה דתשביתו א"כ יהיה חמץ לר"ש מותר באכילה בע"פ עד הלילה והרי התוס' הוכיחו דאסור באכילה ולכן הוצרך לומר דב"ה ילפי ביעור מאכילה כדי שיהיה אתי שפיר לרבי שמעון. והתוס' שהוצרכו לומר דהיקש דר"ז איצטרך לענין כרת היינו אפי' לר"י דבלא"ה אסור לפני זמנו ועוד דהאמת כן הוא דלא ידעינן כרת בשאור לב"ה דסובר דאיכא חומרא בחמץ יותר משאור אלא מהך היקש' וגם שיהיה