צל"ח ביצה כה

שדן מאור עינינו הראב"ד יש לו פירכא וקודם תקנת ריב"ז אם באו עדי' מן המנח' ולמעל' הרי הראשון חול גמור הוא אלא שנוהגין בו קודש מפני שלא יזלזלו לעתיד לבוא והרי הוא קדושה אחת ואינו מניח ומתנ' ושאר ימים טובים שהם שני ימים מן הספק הם שתי קדושות והיינו צריכין לדחוק ולחלק בין תקנה של ר"ה לימים של גליות בזה"ז אבל הנלע"ד בדעת הראב"ד הוא זה דבשלמא בר"ה כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאז על פי דין תורה הי' ראוי להיות מתקדש היום אלא שחכמים עקרו ד"ת ותקינו שלא יקבלו עדותן מכל מקום הרי התקינו שישאר בקדושתו ורק לענין מנין החודש עקרו ממנו אבל קדושתו התקינו שיהיו נוהגין אותו היום קודש היינו שישאר בקדושתו שהי' ראוי לו על פי התורה וקדושת יום המחר ודאי הוא קדושת התורה כיון שעיברוהו וכתיב אשר תקראו אותם אפילו מזידין וממילא יש על שני הימים שייכות קדושת התורה דהיינו יום ראשון מעין קדושת התורה שהי' מגיע לו על פי ד"ת ושני קדושת התורה ממש לכך הם קדושה אחת משא"כ י"ט שני של גליות בזה"ז מן התור' הוא חול גמור שהרי ידעינן בקביעא דירחא לכן שפיר תמה הראב"ד ודן דין ק"ו בזה"ז ומעת' זהו עצמו החילוק בשני ימים טובים של ראש השנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעל' ביום שלשים עצמו אף שהחדש נשאר מעובר ולמחר הוא יום טוב והיום נוהגין קודש מפני התקנ' אז הם קדוש' אחת שגם יום ראשון. נחשב כמו קדושת התור' שהי' ראוי על פי דין תורה לקדשו אבל אם לא באו עדים עד יום ל"א והעידו על הראי' של ליל שלשי' ואז נשאר יום אתמול קודש בקדושת התורה למפרע והיום ע"פ התור' הוא חול גמור שהרי החודש מתקדש למפרע מאתמול כד"ת אז אף שנוהגין גם היום קודש מפני התקנה אפ"ה כיון שחול גמור הוא אינו נחשב קדוש' אחת כסברת הראב"ד וזהו עצמו סברת נהרדעי ולפ"ז לא משכחת שיהיו קדוש' אחת כי אם כשאלול נשאר מעובר וכיון שלא מצינו אלול מעובר לכן ביצ' מותרת:

ורבא דאמר משא"כ בביצ' סובר שכל שאינו מפני הספק אף שהוא ודאי חול מ"מ כיון שהתקינו שיהו נוהגין בו קודש שוב הוו שני הימים קדוש' אחת כסברת הרמב"ם:

נמצא רבא ונהרדעי פליגי באותן מחלוקת עצמו שנחלקו בו הרמב"ם והראב"ד רבא כהרמב"ם ונהרדעי כהראב"ד ואמנם כל זה למסקנא דאימור דאמר רבא וכו' אבל בשני ימים של ר"ה לא אמר שפיר קמה סברת הרמב"ם אבל אי הוה אמרינן דרבא אמר אפילו בשני ימים של ראש השנ' דג"כ מערב ומתנ' א"כ סברת רבא היא לגמרי היפך מסברת הרמב"ם דהרמב"ם בשני ימים של גליות בז"הז אף דמתיר בביצ' עיין בלח"מ שם אפ"ה אוסר לערב מי"ט לחבירו ורבא בשני ימים של ר"ה אף דאוס' בביצ' אפ"ה מתיר לערב מי"ט לחבירו ולהתנות ואף שאינו מפני הספק אפ"ה מותר להתנות א"כ ודאי הוה קשה על סברת הרמב"ם ובזה נבוא לויכוח שבין רבינא לר"א דר"א הוה עציב ששכח מלערב ע"ת ובאמ' אי הוה אירע לו דבר זה בשני י"ט של גליות ג"כ הוה עציב לפי שבימי רב אשי כבר היו קובעין ע"פ הקביעות שלנו אלא דעובדא בר"ה היה והקש' לו רבינא מדברי רבא שמערב אדם מי"ט לחבירו ורבינא הי' סבר שרבא גם בשני ימים של ר"ה אמר וא"כ אין שום חילוק בין בז"הז ובין בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' שהרי בר"ה שתיהן קדוש' אחת לרבא שאוסר הביצה ואפ"ה לענין עירוב יכול להתנות א"כ גם מר יערב האידנא ויתנ' והשיב לו רב אשי אימור דאמר רבא בשני ימים של גליות אבל בר"ה מי אמר שאף שאמרינן שהאחד ודאי חול אפ"ה אסור לערב ולהתנות ובשני י"ט של גליות ג"כ לא אמר אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראי' שגם בתחלת ימי אביי ורבא עדיין היו מקדשין ע"פ ראי' וכמו שכתבתי דבאמצע ימיהם של אביי ורבא נתחדש הקביעו' שלנו אבל בז"הז לא התיר לערב לחבירו בשום י"ט ורב אשי השיב לו בשני ימים של ר"ה מי אמר ומינה דהה"ד בזמן רב אשי אפי' בשא' י"ט ג"כ אסור וכהרמב"ם ורבינ' השיב לו והאמרי נהרדעי אף ביצ' מותרת ונהרדעי ודאי ס"ל כסברת הראב"ד וא"כ בז"הז אפי' של ד"ה ג"כ מותר והשיב לו [רב אשי] רב מרדכי דבפירוש אמר ר"א דלא ס"ל כנהרדעי וא"כ למסקנא דנדחו דברי נהרדעי קמה אלומתו של רבינו הגדול על מכונ' ודעת הראב"ד ג"כ יש ליישב דהראב"ד ס"ל אנא דאמרי אפי' לרבא וע"כ לא קאמר רבא אף ביצ' אסור' אלא בר"ה שתחלת התקנ' הית' בשביל שמא באו עדים מן המנח' ולמעל' ואז ראוי להיות שניהם קדוש' אחת ומטעם שכתבתי ששניהם יש בהם מעין של תור' ואז כיון שתיקנו להיו' קדוש' אחת תיקנו ג"כ ההיפוך בבאו עדים ביום אחד ושלשים שאז מתקדש יום האתמול כדין תורה עפמ"ש הרמב"ם בהל' ק"ה כנ"ל ואז אף שיום אחד ושלשי' הוא חול גמור מן התיר' התקינו שינהג בו קודש ושיהי' קדוש אחת ממש לפי שלא רצו לחלק בשני ימים של ר"ה שלפעמים יהיו קדוש' אחת ולפעמים שתי קדושות אבל בשני י"ט של גליות בז"הז שתמיד האחד חול גמור פשיטא שהם שתי קדושות ומערב מי"ט לחבירו ומעתה זכינו ליישב דעת רבותינו הרמב"ם והראב"ד כל א' על נכון:

שם שמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיט' וכתב הרמב"ן במלחמות דמאן דאמר כאן שר"י אמר כן ש"מ דאית לי' לר"י איסור מוקצ' בי"ט מדהוצרך לטעם דמתיר עצמו בשחיט' ואע"ג דלי' לי' לר' יוחנן איסור מוקצ' בשבת בי"ט אית לי' וכר"נ בריש מכילתין די"ט דקיל אתי לזלזולי בי' והקש' הרב הגדול מו' צבי יהושע סג"ל בהגאון מו' שמעלקא הורוויץ' זצ"ל דלקמן דף ל"ה ע"ב תנן משילין פירות וכו' עד כמה אר"ז אמר רב אסי ואמרי לה אר"א אמר ר' יוחנן באותה ששנינו מפנין אפי' ד' וה' קופות וכו' וקדחו בגמרא התם היינו טעמא דארבע וחמש שרי משום דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי בי' וכו' וא"כ ר' יוחנן דיליף שם י"ט משבת לית לי' הך סברא ומשוה י"ט לשבת:

א"כ נסתר תירוצו של הרמב"ן והשבתי לו דלא קש' ולא מידי והרי הרמב"ן עצמו כתב האי סוגיא דפ' מי שהחשיך לדפריך לר' יוחנן מי"ט לשבת אתי', כמאן דאית ליה להך בדשמואל עיין ברמב"ן וא"כ הרי שם במשילין ג"כ אמר ר"ז אמר ר"א ואמרי לה אר"א אר"י וא"כ מאן דמוקי הך דהכא בדר' יוחנן מוקי הך דהתם בדר' זירא אמר רב אסי ומאן דמוקי הך דהתם בדר' יוחנן מוקי הך דהכא בדשמואל ועוד דאטו בכל מילי נחלק בו י"ט לשבת וע"כ לא חילק ר"נ בין י"ט לשבת אלא במוקצ' משום דחזינן תרתי סתמי דסתרי אהדדי דבשבת סתם כר"ש ובי"ט כר"י אבל במקום שלא מצינו בהדיא שחילק התנא ביניהם ס"ל לר"י דמן הסתם הם שוים והגמרא דחי דאולי גם בהא מחלקינן ועוד הרי בשטה מקובצת שם הנוסחא שאני שבת דתמירא אבל י"ט דקיל אפילו טובא וא"כ איכא למימר דבהך מלתא ודאי י"ט לא חמיר משבת שהרי בי"ט דמשילין בי"ט ולא בשבת:

שם וכי בין זה לעגל שנולד הקש' אחד מן התלמידים ודלמא סבר רב כראב"י לקמן דאפרוח כל זמן שלא נתפתחו עיניו אסור משום שרץ וא"כ לא שייך באפרוח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דתיכף בשעת לידתו חל עליו איסור מוקצ' ובשחיט' אינו מתיר עד שיופתחו עיניו וכבר חל איסור מוקצ' משא"כ עגל שתיכף בשעת לידתו הוא מתיר עצמו בשחיט' ולכך לא חל עליו איסור מוקצ' כלל:

ואני השבתי לפום ריהטא שמזה יהי' ראי' לדברי רבינו אשר שגם עגל אינו מותר תיכף כשנול' עד שיפריס ע"ג קרקע וא"כ שפיר דימה עגל לאפרוח:

ואמנם הדרנא בי שאפרוח קודם שנתפתחו עיניו הוא אסור ממש משום שורץ על הארץ אבל עגל באמת הוא מותר. תיכף כשנולד אלא שאסור מחשש ריסוק איברים וכשהפריס נודע למפרע שהי' מותר בשעת ליד' ולדברי הר"ן לא קשיא ולא מידי דהר"ן כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דאין הלכה כראב"י דאמר אפרוח שלא נתפתחו עיניו אף בחול אסור דע"כ לא פליגי הני אמוראי אלא בי"ט אבל בחול לכ"ע שרי ואע"פ שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכי הוא מדקאמר ראב"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו עכ"ל הר"ן. וא"כ אין מקום לקושיית התלמוד הנ"ל ואמנם דברי התוס' כאן בד"ה אפרוח הם היפך דברי הר"ן ועיין בדברינו לקמן בברייתא דראב"י ולתרץ קושית התלמוד לשטת התלמוד חשבתי לומר דגם איסור מוקצ' אי אפשר להיות חל עד שיתפתחו עיניו דקודם זה כיון שאסור' בלא"ה משום שרץ לא שייך כלל לאסור משום מוקצ' ולכשיתפתחו עיניו כשבא איסור מוקצ' הרי אז מתיר עצמו בשחיט' ושפיר הקשה וכי מה בין זה לעגל ואמנם יש להשיב דאיסור מוקצה חל תיכף לאסור בטלטול:

אלא מידי הוא טעמא אלא לרב והרי רב במוקצ' לאכילה הוא דסבר כר"י אבל במוקצ' לטלטל כר"ש ס"ל כדאמרי' בשבת דף קכ"ח ע"א ואף דהתוס' במסכת שבת דף י"ט ע"ב בד"ה כרכי דזוזי כתב דבמוקצה מחמת איסור סובר רב גם לטלטל כר"י נלע"ד דהני אפרוחים עד שלא נתפתחו עיניהם אף שראב"י אינן אסורי' מן התורה רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא כדאמרינן בחולין דף ס"ד ע"ב לכן לא חמירי לאסור הטלטול לרב אלא שלהאי נמי שכתבו התוס' בד"ה הואיל דהך מוקצה הוה כגרוגרת וצמוקין לא אתי שפי' שיהי' לרב בטלטול ופשיט' מוקצ' דבע"ח דחמי':

רש"י ד"ה דלמא מעברי לאלול למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד שלשים ואחד דברי רש"י תמוהים שאם באו עדים ביום ל"א לא היתה תקנ' ועיין מהרש"א שנדחק בזה והנה לעיל הארכתי ואמרתי שנהרדעי ורבא נחלקו במחלוקת של הרמב"ם והראב"ד ואמנם דעת רש"י נלע"ד שרש"י ס"ל ג"כ בזה כהרמב"ם שאף קודם תקנת ריב"ז אם לא באו עדים ביום שלשים כלל ולמחר באו. והעידו שראו בליל שלשים שמקבלין עדותן ומתקדש מאתמול ואעפ"כ נוהגין שארית יום אחד ושלשים בקדושה ואפרש דברי רב יוסף ודברי אביי ודברי רבא דהרי באמת דברי ר"י שאמר כי אימנו אעדות אביצה לא אימנו תמוהים בקושיית אטו ביצה במנין מי הוה וכו' ואמנם לפמ"ש ניחא דפירשתי תקנה ראשונה שכוללת שתים האחת אם באו ביום שלשים אחר המנחה אז אימנו על עדות שלא יקבלו עדותן ואעפ"כ ישאר אותו היום קודש וזהו שפיר בעדות תליא מלתא שכיון שביטל ריב"ז ואשתרי לקבל עדותן לא שייך תקנה על ביצה:

ואמנם הענין השני שהי' בכלל תקנה ראשונה שאם לא באו עד יום מחר והעידו על אתמול ובזה מקבלין עדותן וזהו דין תורה וא"צ תקנה אבל התקנה היתה שינהגו יום שני בקדושה נמצא תקנה זו לא על קבלת העדות היא שזהו דין תורה רק התקנה היתה על קדושת יום שני וזה כוונת ר"י כי אימנו ריב"ז וב"ד על עדות דהיינו לעקור התקנה שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה אבל על ביצה דהיינו על קדושת יום שני אם באו עדים ביום ל"א והעידו על יום אתמול לא אימנו ונשאר גם יום ל"א קדוש. ורבא לפרש דברי ר"י בא ואמר מי לא מודה ריב"ז:

שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה וכגרס' ר"ח שנוהגין וכו' והיינו שלא באו מן המנח' אבל באו למחר הכל כאשר פירשתי אבל אביי ס"ל שלא קיבלו עדותן כלל אם לא באו ביום שלשים לכן אמר אשתרי עדות אשתרי ביצה ונהרדעי לדעת רש"י ס"ל כיון שקודם תקנה ראשונה אם באו עדים ביום ל"א והעידו על יום אתמול והיו מקבלין עדותן ואמנם לא היו שוב נוהגין בשארית יום אחד ושלשים קודש כיון שהוא מלתא דלא שכיחא לא חששו לתקן תקנה אלא שאחר שתיקנו שאם באו מן המנחה ולמעלה שיהיו נוהגין אותו יום וכו' אגב זה תיקנו ג"כ על יום שלשים ואחד שלא רצו לחלק בקדושת ר"ה הכל כאשר כתבתי למעלה וכיון שלא אירע כלל שיבואו מן המנחה ולמעלה ולא מצינו אלול מעובר א"כ גם כשבאו ביום ל"א. לא היו נוהגין אותו יום קודש שבשביל זה לחוד לא היו מתקנים תקנה וזהו שפי' רש"י דלמא מעברי לאלול למנות מיום שני והיינו אם באו ביום שלשים אחר המנחה ולעשות שני ימים וכו' הוא ענין השני כגון שלא באו עד יום ל"א מ"מ כיון שהחשש' הראשונ' לא אירע כלל שהרי לא מצינו אלול מעובר ממילא בשביל הענין השני שבאו באחד ושלשים לא חלה התקנה:

ד"ה לא אמרן דיתעסקו בו ישראל אין כוונת רש"י בזה למעוטו התעסקו' א"י ביו"ט ראשון שמותר אף בלא אשתהי דבהדי' כתב רש"י