צל"ח ביצה כד

שע"י הסתלקות השכינה יופסק קדושת ההר ולפי סברת בעל הבעי' שפיר הקשו התוס' בעל הבעיא מה דהו' הוה ולפי"ז חוזר אני לסברתי הראשונ' שהתוספת לא משמע להו כלל דההר ההוא היינו כשהוא בהוייתו וגם להתוס' עיקר ההיתר לעלות בהר גם בדברות האחרונ' הוא מבמשוך היובל וכמו שכתבתי למעלה ושפיר מביא במס' תענית קרא דבמשוך היובל גם לשטת התוס':

ד"ה מי לא לא מודה וכו' וי"ל דה"פ וכו' עד סמוך לחשיכה וכו' ויש לדקדק לפי"ז אף קודם שאירע שנתקלקלו הלוים בשיר אפ"ה משכחת לה שלא היו מקבלים עדים ביום שלשים וא"כ מטעם זה תהיה ביצה אסורה שמא באו עדיה סמוך לחשיכה וצריך לומר שלא חששו אז לשמא יאמרו אשתקד מי לא נהגנו בו קודש ואח"כ חול ויזלזלו בו והיו אז באמת מותרים באותו רגע במלאכה ואח"כ כשאירע תקלת השיר אז חידשו שישאר אותו יום באיסורו מטעם שלא יזלזלו בו לשנה הבאה ושוב ממילא איסור זה אף אחר תקנת ריב"ז כשבאו סמוך לחשיכה ולקמן בדברי נהרדעא יבואר יותר גם דברי אביי ורבא במה פליגי:

דף ו' ע"א אמר רבא בי"ט שני יתעסקו בו ישראל נלע"ד דדברי רבא הללו היינו לאחר שפסקו מלקדש ע"פ ראי' והתחילו לקבוע ע"פ הקביעות שבידינו ואז ידעינן בקביעא דירחא ותרי יומא עבדינן בדינן רק משום דשלחו הזהרו במנהג אבותינו לכך י"ט שני קיל אבל בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראי' ובמקום שאין השלוחים מגיעים הרי י"ט שני ספק דאורייתא כמו י"ט ראשון:

ובשלמא לענין ביצה שייך להקל דממ"נ חד מינייהו חול אבל לקבור מת בו ביום אין חילוק בין שני לראשון זה וזה ספק הוא והרמב"ם בפ"ה מקודש החודש כתב דעד אביי ורבא היו קובעי' ע"פ הראי':

נלע"ד דעד ולא עד בכלל קאמר ובימי אביי ורבא התחיל הקביעות שלנו ולכן אמר רבא מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ובזה נלע"ד מה דמסיים רבא משא"כ בביצ' והוא מאמר מיותר שהרי כבר אמר רבא לעיל דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה וגם אמר הלכתא כותי' דרב בהני תלת ולמה הוצרך כאן לומר משא"כ בביצה ונרא' דהרז"ה חולק על הרי"ף שהרי"ף פסק דאף בזה"ז עושים ר"ה שני ימים אפילו בירושלים והרז"ה כתב בשם רבינו אפרים דעכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזר כל א"י להיות כבית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואין להם לשמור אלא יום אחד והרא"ש הביא דברי הרז"ה והכריע כדברי רב אלפס וכתב דמדביצ' אסורה גם צריכין לעשו' שני ימים דר"ה דחד טעמא הוא לתרווייהו דכלום אסר רבא ביצה אלא משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה סמוך לחשיכה וכו' וא"ת כיון דאנו בקיאין בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות שני ימים ר"ה כי אנו בקיאין וקובעין ר"ה ע"פ החשבון וכו' א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת וכו' ע"ש בהרא"ש הרי שהיה עכ"פ לומר דבזמן שהותחל חשבון של סוד העיבור תהא ביצה מותרת וא"כ מדברי רבא לעיל שאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסור' וכן ממה דקאמר הלכתא כותי' דרב אין ראי' לאסור בזה"ז דבזמן רב אכתי היו מקדשין ע"פ ראי':

ואולי גם בימי רבא בתחלת ימיו היו קובעין ע"פ ראי' והריטב"א בשיטה מקובצת שכתב שבימי רבא היו קובעין ע"פ קביעות שלנו היינו באמצע או בסוף ימיו והיה מקום לומר ששוב גם ביצה תהי' מותרת:

לכן קאמר רבא כאן דבר והיפוכו שמת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל וע"כ דמיירי אחר שהתחילו לקבוע ע"פ סוד העיבור ומסיים משא"כ בביצה דאפי' בזה"ז אסורה:

שם רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וכו' רב אשי גרסינן ולא כמו שבקצת דפוסים קמי' דרב אסי שהרי רב אסי תלמידו של רב ולא הי' רבינא בימיו וכן מה דמסיק א"ל רב מרדכי וכו' ורב מרדכי תלמידו של רב אשי והנ' בימי רב אשי כבר היו קובעין ע"פ סוד העיבור שבידינו ולכאור' יפלא הדבר לדעת רבינו הגדול הרמב"ם פרק ששי מהלכות י"ט הל' י"ד וט"ו שכתב כל הדברים שאמרנו היו בזמן שהיה בית דין של א"י מקדשין ע"פ הראי' והיו בני הגליות עושים ב' ימים כדי להסתלק מן הספק וכו' אבל היום שבני א"י סומכין על החשבון וכו' אין י"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד לפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזה"ז לא ע"ת ולא ע"ח ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל ע"ת אלא הכל מעי"ט בלבד עכ"ל רבינו הגדול ולדבריו איך קאמר רבינא ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא וכו' והרי לדברי רבינו לא אמר רבא דבר זה אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ ראי' לא בימי ר"א שכבר פסקו מלקדש ע"פ ראי' ישוב פקחתי עיני וראיתי שהרש"ל ביש"ש סימן ט"ז הרגיש בתמי' זו ודחה דברי הרמב"ם והסמ"ג מכח סוגיא זו ואני אומר ח"ו להרהר שהרמב"ם והסמ"ג שניהם שנו ברואה ונעלם מהם סוגיא זו ולא עוד אלא שהראב"ד אף שאינו מסכים עם הרמב"ם לדינא איך לא השיג עליו מסוגיא זו ולכן נתתי לבי ליישב דברי רבינו הגדול ומתחלה אפרש התקנ' הראשונ' שהתקינו שלא יהיו מקבלים את העדים אלא עד המנח' ואם באו עדים מן המנח' ולמעל' נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש זהו לשון המשנ' ולשון זה משמע שכ"ז מן התקנ' והוא דבר תמוה דבשלמא שנהגו אותו היום קודש הוצרך להיות תקנ' שהרי ע"פ הדין כיון ששוב ודאי לא יתקדש היום החודש א"כ הוא יום חול גמור שאין ראיית העדים מקדשתו אלא הב"ד הוא שמקדשין אותו והי' ע"פ הדין מותר לעשות מלאכה לאחר המנחה והוצרכו לתקן שישאר בקדוש' אבל יום המחר הוא י"ט מן התורה ואסור מן התורה במלאכה והוא קדוש קדושת י"ט למה הוצרכו לפרט בתקנתם למחר קודש ודי אם הי' התנא אומר שאין מקבלין אלא עד המנח' ואע"פ כן נוהגין קודש כל היום כי גם אמרו ואם באו עדים מן המנח' ולמעל' הוא מיותר דהרי אם שוב לא באו עדים כלל ג"כ הדין כן והי' לו לומר שלא יהו מקבלין העדי' אלא עד המנחה ואם הגיע מנח' ולא באו נוהגין אותו היום קודש וכו' ורבינו הגדול בפ"ג מהלכות ק"ה הל' ט"ו ט"ז י"ז י"ח כתב ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכיחו בנשף ועיברו החודש ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו החודש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפי' באו בסוף החודש מאיימין עליהן ומטרפין אותן וטריחין עליהן ומשתדלין שלא יקדשו החודש הואיל ויצא שמו מעובר ואם עמדו בעדותן ונמצאת מכוונת מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חודש מיום שלשי' למפרע ואם הוצרכו ב"ד להניח חדש זה מעובר מניחין וז"ש מעברין החודש לצורך ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואמרו לעולם אין מעברין לצורך אלא הואיל ובאו עדים מקדשין ואין מאיימין יראה לי שאין מחלוקת זה אלא בשאר חדשים או בניסן ותשרי לאחר שעברו כל הרגלים שכבר נעשה מה שנעשה ועבר זמן הקרבנות וזמן המועדו' אבל אם באו עדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש מקבלים עדותן ואין מאיימין עליהם כלל וכו' עכ"ל רבינו הגדול ולכאורה דבר זה שהחליט לומר שאין בו מחלוקת כלל שאם באו בתשרי קודם חצי החודש מקבלים עדותן ואין מאיימין עליהם כלל אף שביום ל' של אלול לא באו כלל ועברו לאלול וקבעו ר"ה ביום ל"א עתה חוזרין ומקדשין יום למ"ד למפרע ואין לך קלקול השיר ומוספי ר"ה יותר מזה אפ"ה אין משגיחין בכל הקלקולים ומקבלים עדותן והרי בפירוש אמרו שהתקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהי' אותו יום קודש ולמחר קודש ולכאורה ק"ו הדברים ומה כאן שעדיין לא עשו מעשה לעבר החודש שהרי באו עדים ביום ל' קודם הליל' אפ"ה מעברין אותו לכתחל' ואין מקבלין ק"ו היכי שכבר נעשה מעשה ועיברוהו איך יקבלו אח"כ עדים לבטל מעשיה' למפרע שעיברו החודש ולא ראיתי לנושאי כליו של רבינו שהרגישו בפליא' זו והנלע"ד דלמלתא דשכיחי חששו ועשו תקנה אבל למלת' דלא שכיחא אף שיוכל לבוא מזה קלקול לא חששו ולא עשו תקנ' והנה שיזדמן שמהלך יום לכל צד מירושלים לא יהיו רואין הלבנה רק במקומו' הרחוקים יותר ממהלך יום הוא מלתא דלא שכיחי אבל שיזדמן שיבואו העדי' ביום ל' לעת ערב זהו שכיח ולכך היכי שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהוא דבר השכיח חששו ותיקנו שלא יהו מקבלים אותם כלל אבל אם לא באו עדים ביום שלשים ובאו אח"כ יום או יומים או יותר מרחוק ואמרו שראו הירח בליל שלשים כיון דהוא מלתא דלא שכיח אם נזדמן מקבלים עדותן כדברי הרמב"ם ומעתה כך היתה התקנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וזה כולל שני ענינים הא' שאם באו בו ביום ובזה תיקנו שלא יקבלו עדותן כלל ואז מחר הוא יום טוב של ראש השנה ממש והיום חול והתקינו שיהו נוהגין אותו יום קודש אבל על מחר לא הוצרכו שיהי' קודש שהרי הוא יום טוב ממש והענין השני שאם כל היום לא באו ומחר באו ואמרו שראו הירח בליל שלשים ואז לדברי הרמב"ם מקבלים אותן ומונין מיום אתמול והיום הוא יום חול אפ"ה התקינו שיהו נוהגין גם למחר קודש והטעם בזה הוא עצמו שתיקנו לגמור יום שלשים בקדושה הוא משום שלא יזלזלו בו לשנ' הבא ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש ואח"כ נהגנו בו חול' ה"נ אם באו עדי' ביום ל"א ואמרו שראו בליל ל' והרי קודם שבאו העדים הוצרכנו לנהוג בו קודש ואם אח"כ ינהגו בו חול יזלזלו לעתיד לבוא ביום א' ושלשים:

אלא דלפ"ז קשה מדוע קודם שאירע דבר זה שנתקלקלו הלוים בשיר והיו מקבלי' עדים כל היום היה להם עכ"פ לתקן שאם לא באו עדים עד יום ל"א והעידו על יום ל' שיוגמרו יום ל"א בקדושה אף שנודע למפרע שאתמול הי' ר"ה ונראה כיון שכתבתי שזה לא שכיח שיתאחרו העדים ולא יבואו כל יום ל' לכן לא חששו לתקן בשביל זה שאם יזדמן שינהגו קודש ביום א' ושלשים אבל אחר שאירע הקלקול בשיר והוצרכו לתקן שאם יבואו ביום ל' מן המנחה ולמעלה שלא יקבלו עדותן כלל והוצרכו לתקן שינהגו אותו יום קודש התקינו ג"כ על יום ל"א שאם יזדמן שינהגו גם בו ביום קודש זה אשר רצינו לפרש לשון התקנה ולפי דברינו מה שר"ה הוא יומא אריכתא הוא בתרי גווני שאם באו עדים ביום ל' אחר המנחה ואז ע"פי הדין אותו היום הוא חול ואפ"ה תיקנו שינהגו בו קודש והוא יומא אריכתא עם יום המחר שהוא הקדוש ממש ואם לא באו עדים כל אותו היום ובאו למחר והעידו על ליל ל' אז אתמול הי' למפרע יו"ט של תורה והיום שהוא יום ל"א הוא מצד התקנ' שינהגו בו קדש אף שהוא ודאי חול והוא יומא אריכתא עם יום האתמול וע"פ הדברים האלה נסתר טעמם של נהרדעי שאמרו אף בביצה מה דעתך וכו' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ולפמ"ש קשה מה בכך דלא מצינו אלול מעובר אעפ"כ קדושה אחת הם שאם לא באו עדי' עד יום א' ושלשים הרי אין אלול מעובר שנתקדש מאתמול למפרע ואפ"ה גם יום ל"א נשאר בקדושתו ולא מפני הספק אלא מפני התקנה וא"כ קדושה אחת הם:

ולדעתי זהו פירוש של גרסת ר"ח שהביאו התוס' בד"ה מי לא מודה וכו' דגריס מי לא מוד' שאם לא באו עדי' מן המנח' ולמעל' שנוהגין וכו' ועיין בתוס' שנדחקו בפירושו ואם יהיבנא להו דוחקייהו אכתי קשה דה"ל למימר שאם לא באו עדים כלל כלל ולפמ"ש כוונתו מבוארת בלא באו מן המנחה אבל למחרתו והעידו על הראי' למפרע שנוהגין למחר קודש והוא אי הספק ואם כן קדוש' אחת הן וזהו טעמא דרבא שאמר ביצה אסור ואמנם דעת נהרדעי אומר אני שהם סוברים דבשלמא אם באו עדים ביום מן המנחה ולמעל' שאז אין מקבלין עדותן כלל ונשאר אלול מעובר ולמחר הוא יום טוב של ראש השנ' והיום נוהגין בו קדושה מפני התקנה אז שפיר הם קדושה אחת אבל אם להפוך הוא שהיום לא באו כלל ולמחר באו והעידו של הראי' למפרע ואז נתקדש למפרע מיום אתמול ואלול אינו מעובר אז אע"פ שנוהגין למחר קודש מצד התקנ' אע"פ כן אינו נחשב קדושה אחת ואפרש הטעם והחילוק שביניהם והנה הרמב"ם בפ''ו מהל' יום טוב העתקתי דבריו בתחלת דברינו פסק הבזמן הזה שאנו סומכין על חשבון אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד לפיכך אינו מערב תנ' בזה"ז וכו' וכתב הראב''ד שאם הי' מתנ' בזמניהם שהיא יו"ט שני ספק כ"ש בזמנינו שי"ט שני חול גמור הוא ואני אומר שדברי רבינו הגדול נראים דאדרב' היא הנותנת שאם הם מפני הספק או הוא שתי קדושות ממש ומניח ומתנ' אבל אם הוא חול גמור ואפ"ה נוהגין בו קודש שקבעוהו חכמים ענינו הרי אף שהוא חול נחשב קדוש' אחת וק'''ו