צמח צדק הקדמון פט

הא אינו קיים מחוייבת להניק עכ"ל. ודחה הוא אחר כך הדיוק הזה עיין שם. הרי הבין מהרר"י מינץ שמה שכתב הרא"ש וז"ל מכל מקום כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניקהו עכ"ל: היינו שעשו תקנה שהאלמנה מחוייבת להניק את בנה ועל כן כתב שלא מצא תקנה זו בשום מקום ונכנס בדוחק למצוא תקנה זו מדיוקא דלישנא הר"ש הזקן. והא ליתא אלא כוונת הרא"ש לומר באלמנה אעפ"י שאינה מחויבת להניקו מכל מקום כיון שאין לו אב מי שישכור לולד מניקת עשו חכמים תקנה שבודאי תניקהו ולא שתהיה מחוייבת להניק אלא שמכח אותה התקנה בודאי שתניקהו דהיינו שעשו תקנה שלא תינשא תוך כ"ד חדשי' ותהיה היא חסה על ולדה ותניקהו. אבל אי היתה מותרת לינשא לא היתה חסה על ולדה כמו שכתב בהדיא כך הרא"ש פרק החולץ. אבל בגרושה לא תקנו כך כיון שאבי הולד מחוייב לשכור מניקת לולד לא תהיה סכנה לולד לכך לא תקנו עלה שתהא אסורה לינשא אלא מותרת לינשא. ואף על גב שלא תניק את הולד לית לן בה משום דאביו קיים וישכור לו מניקת אבל כשמת בעלה היינו אלמנה אף על פי שאין היא מחוייבת להניק מכל מקום כיון שאין אביו קיים לשכור מניקת לולד מצאו חכמי' תיקון שהאם הולד תניק אותו והיינו שאסרו אותה לינשא וכיון שהיא רואה שאסור' לינשא תהיה חסה על ולדה ותניקהו. וזה ברור: ולפי זה הוא הדין נמי במזנה שאין ידוע מי הוא הבועל שישכור מניקת לולד ודאי שהיא אסורה לינשא תוך כ"ד חדש כדי שאם תראה שהיא אסורה לינשא ודאי תהיה חסה על הולד ותניקהו כדפירשתי ומטעם שלא התחילה להניק כלל אין למצוא לה היתר כיון שכבר דברו בזה פוסקי' קדמאי ובתראי והסכמתם דאין זה מועיל כלום הרא"ש כלל נ"ג ריב"ש סימן תס"ג ור"מ פאדווה סימן ל'. ואינך אלא שאין להאריך וטעם זה ברור דמסיק פרק החולץ דף מ"ב לא ישא אדם מעוברת חבירו משום דסתם מעוברת למניקת קיימא: ואי אמרת דאם לא תתחיל להניק את בנה כלל לא תהיה אסורה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שהרי לעולם לא תמצא מעוברת חבירו אסורה שהרי כל מעוברת לא תתחיל להניק את ולדה כלל ותהיה מותרת. אלא ודאי אסורה אפילו בכה"ג: ואין לדחוק ולומר דתקנו לא ישא אדם מעוברת חבירו משום דילמא לא תמצא אח"כ מניקת לשכור שהרי יכול' לשכור מניקת מיד. ואם כן לא תמצא לעולם שתחול תקנ' זו של מעוברת חבירו אלא ודאי דלעולם אסורה אפילו כשלא תתחיל להניק כלל. ואי לאו דמסתפינא שיהיו נראים דברי כתמוהים הייתי אומר גדול' מזו שמזנה חמיר טפי מבנשוא' שאפילו מת ולדה תוך כ"ד חדש אסורה לינשא משום דאית לן למיחש דילמא קטלא ליה ואזלא ומינסבה: אף על גב דמסיק בפרק אף על פי דף ס' עמוד דלא חיישינן להכי משום דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו היינו דוקא בנייהו דאית להו על ידי נישואין אבל הנך בנייהו דאית להו בזנות עבדי דחנקן וכן נעשה פעמים הרבה: אם לא דאית לן למימר בהפך כיון דרגילין לחנק את בנייהו חיישינן דילמא מחמת בושה ועניות קטלי לבנייהו לכך יש להתיר להן לינשא כדי שבעליהן יפרנסו לילדיהן אלא שזה דוחק גדול הוא. לכך היה נראה לי לומר דבמזנה יש להחמי' טפי שאפי' אם מת ולדה תוך כ"ד חדש אסורה לינשא. אלא שאין אני רשאי להורות כן מסברא. אבל מכל מקום בנדון דידן נראה פשוט דהיא אסורה לינשא תוך כ"ד חדש אף על פי שלא התחילה להניק את ולדה כלל ולא דמי כלל לעובדא דמהרר"י מינץ כמו שפירשתי ובהא סליקנא. ובהא נחיתנא. דהתם שאני שהיו פריצי הדור מצויים והתחילו לפתותה ופסק להתיר משום חשש איסור מה שאין כן בנדון דידן. ואם יש למכ"ת להשיב על דברי יודיעני מכ"ת ויהיו לרצון לי: שאלה נו ואת אשר כתב מכ"ת שלא נראה לו נכון מה שקורין לשלישי בפרשת בחקותי עד קוממיות ומתחילין אח"כ לקרות בפרשת קללות דאיתא פרק בני העיר כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניה וכו': הנה כבר הרגשתי בזה וגם הרבה לומדים הרגישו בזה ולא רציתי לבטל המנהג כי מצאתי להם ישוב מה שנראה לי נכון ותחלה אני אומר מאין יצא המנהג הזה. כי הנה המנהג הזה נשתרבב לפי דעתו הקלושה מחמת שקורין לשלישי בכל שבתות השנה לרב התופס ישיבה. ואם לא היו קורין לשלישי עד קוממיות היו צריכים לקרות ללוי פרשת קללות עם ג' פסוקי' שלפניה' ואין זה מצוי תמיד שלוי ירצה לקרות בפרשת קללות כי רבים נמנעים שהרי מפני כן צריכים להתנות עם השמש שיהא' קורא בפרשת קללות או צריכין לשלם לעני שיהא קורא בפרשת קללות ואם לא יעשו כן אלא לא יהיו קורין ללוי אלא עד ג' פסוקי' שלפני פרשת קללות ולשלישי יהיו קורין מי שירצה לקרות בפרשת קללות עם שלשה פסוקים שלפניהם. כגון השמש או עני אחר ואחריו לרביעי לרב התופס ישיבה לא יהיה זה מכבודו ומכבוד הצבור שיהא אחר קורא לשלישי והרב תופס ישיבה לרביעי. לכך קבעו להם מנהג לקרות לשלישי לרב התופס ישיבה עד קוממיות ולמי שירצה קורין בפרשת קללות מן ואם לא תשמעו וגו': והא דקשיא דזהו נגד התלמוד סוף פרק בני העיר דקאמר התם כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניה וכו' נראה לי דלאו מילתא הוא דמה שהוא מתחיל ואם לא תשמעו וגו'. לא מיקרי מתחיל בקללות כיון שבפסוק זה עצמו לא נזכר קלל' ולא מיקרי התחלה בקללה אלא מפסוק אף אני אעשה זאת לכם וגו' ואילך והא דקאמר התם בגמרא אלא היכי עביד תנא כשהיא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניה וכו' לא קאי אקללות שבתורת כהנים כדמשמע לכאורה אלא קאי אכל פרשה שבתורה שהן מדברים בפורענות: ואריש לקיש קאי דאמר טעם שאין מפסיקין בקללות לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות עליה פריך אלא היכי עביד כשהוא קורא בפרשת פורענות שבכל התור' כגון פרשת מרגלים ופרשת קברות התאוה ומתאוננים וכיוצא באלו וקאמר כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם דאי לא תימא הכי אלא דוקא אקללות שבתורת כהנים קאי לאו הוי אתי שפיר הא דקאמר מתחיל בפסוק שלפניהם משמע פסוק אחד דהא יש פרשה ואין מתחילין ואין משיירין בפחות מג' פסוקים כדמקשים התוספות התם אף על גב דהתוספות פירוש לאו דוקא פסוק וכו' וכן כתב הב"י בשם הר"ר מנוח בטור א"ח תכ"ח. מכל מקום קשיא למה נקט פסוק ולא פסוקים אלא ודאי דקאי אכל פרשת פורענו' שבתורה ופריך אליבא דריש לקיש שאין אומרים ברכה על הפורענו' היכי עביד וקאמר שמתחיל בפסוק שלפניהם והתם אפשר דפסוק אחד סגי דהתם לאו פרשה איכא כגון פרשת קברות התאוה ופרשת מרגלים. לכך נקט פסוק משמע פסוק אחד. ומכל מקום שפיר כתבו התוספות והר"ר מנוח דמה שאמר מתחיל בפסוק שלפניהם לאו דוקא שהרי פרשה יש וכו' והיינו משום קללות שבתורת כהנים שיש שם פרשה וכן בשאר פורענות היכא דאיכא פרשה. אבל מכל מקום קאי נמי אשאר פורענות שאין שם פרשה וסגי כשיתחיל פסוק אחד שלפניהם לכך נקט מתחיל בפסוק שלפניה ולאו דוקא פסוק אחד אלא כל ענין לפי מה שהוא אבל אי לא הוה קאי אלא אקללות שבתורת כהנים כדמשמע לכאורה לא הוי אתי שפיר הא דנקט לשון זה מתחיל בפסוק שלפניהם כיון דיש שם פרשה ולא סגי בפסו' אחד ויותר קשיא על הטור והמחבר ש"ע שכתבו גם המה לשון