צמח צדק הקדמון קפט

כתב הטור י"ד ריש סי' שמ"א וז"ל מי שמתו מוטל לפניו או אפילו אינו לפניו ומוטל עליו לקוברו והיינו כל הקרובים המתאבלים עליהם אוכל בבית אחר וכו' ע"כ לשונו והכי כתב הטור עוד שם בשם אביו הרא"ש ז"ל וז"ל וסברא חלושה וקלושה הוא זה וכו' אלא ודאי לא פלוג רבנן אלא כל המתאבלים ומתאוננים קרויין מוטל עליו לקוברו ואפילו אינו בעיר וכו' עכ"ל הרי מבואר דאין חיוב קבורה מוטל אלא על אותן קרובים שחייבים להתאבל עליו אבל לא על אותן שאין חייבין להתאבל עליו אפי' היכי שאין קרוב יותר מהם מ"מ נראה דלענין גואל הדם שמוטל עליו להנקם ממנו אין חילוק בין שהוא מהמתאבלים עליו או לא אם אין קרוב יותר ממנו חייב הוא להנקם ממנו ולא דמי לקבורה משום דקבורה ילפינן מן מה דכתיב כי קבור תקברנו כדאיתא בפרק נגמר הדין דף מ"ו ואין במשמעות המקרא שתהא הקבורה מוטלת על הקרובים יותר מעל שאר כל אדם אלא שהפוסקים הוכיחו דקבורה מוטלת על הקרובים יותר מעל שאר כל אדם והקרוב קרוב קודם והוא בתשובה להראב"ן סימן ל"ג וז"ל נשאלתי אם חייב אדם בקבורת בניו כמו בקבורת אשתו או לא דעתי נוטה דחייב כדתניא איזהו מת מצוה כל שקורא ואין לו עונים הא יש לו עונים לא משום דעלייהו רמי והקרוב קרוב קודם ועוד מדאמר בתורה לכהנים ליטמא לשבעה מתים האמורים בפרשה מכלל דמיחייבו בהו דאי לא מיחייבו אמאי מיטמו וכו' עכ"ל: הרי לא הוכיחו דקבורה מוטלת על הקרובים יותר מעל שאר כל אדם אלא משום דאמרה התורה לכהנים שיהיו מטמאים למת לכך לא מצוין לחייב אלא אותן קרובים והיינו ז' מתים האמורים בפרשה שהכהן מטמא להם אבל לא שאר קרובים אפילו כשאין קרוב יותר מהם מפני שאין מתאבלין עליו אבל בדין גואל הדם דכתבה התורה בהדיא שמצוה מוטלת על הקרובים יותר מעל שאר כל אדם כדכתיב גואל הדם הוא ימית את הרוצח וילפינן בגמרא דמצוה על גואל הדם להורגו אלא שאם אין לו גואל ב"ד מעמידין לו גואל וממיתין אותו אבל עיקר המצוה מוטלת על הגואל לכך ודאי אין חילוק בין שהוא מהחייבים להתאבל עליו בין שהוא מן שאין חייבין להתאבל עליו רק שהוא ממשפחת אביו ואין קרוב יותר ממנו מוטל עליו מצוה זו להנקם מן הרוצח: אבל מ"מ נראה דאין לחייבו שיוציא יותר ממה שרגילין להוציא והיינו מה שהוא חוק קבוע ליתן לשופטים ושוטרים ולסרדיוט הדן אותו צריך הוא ניתן אבל אם יצטרכו להוציא יותר מן הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים וכיוצא בזה ודאי דאין לחייבו דיקשה עליו הרבה וחיישינן שקרובים יברחו ולא יהיו רודפי' אחר הרוצח לבקש דין עליו: ודמיא להא דתניא בפרק קמא דכתובות דף ח' בראשונה היתה הוצאת המת קשה על קרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחין אותו ובורחים עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן וכו' ומכל שכן בנדון דידן אם יצטרכו הקרובים להוציא ממון הרבה על זה בשכר מליצות ושחדים ודאי דיברחו לכך אין נתחייבו אלא מה שהוא חוק קבוע ליתן לשופטים ולשוטרים ולסרדיוט הדן את הרוצח: ונכון הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם ח"ו לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם לכך צריכין כולס לסייע לזה וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר הוא הנלע"ד: שאלה קי"ב אל המושיע יגן ויושיע לתלמיד ותיק כמהר"ר יהושיע את אשר ששמעת אומרי' משמי שהוריתי בס"ת שנקרע' עד תוך שיטה שלישית ונחלק אות אחד לשנים שיהיו מתקנים אותו כך דהיינו שיהיו מדבקים מבחוץ קלף דק ולחבר הקרע חבור ודיבוק טוב ויפה שלא יהא הקרע ניכר והאות שנחלק יגררו עם עוד איזה אותיות לפניו ולאחריו אם אין שם שמות שאין נמחקין ויחזרו ויכתבו אותן אותיות שנגררו בכתב מיושר שיהא שוה כמעט לכתב הראשון ויהיו מכוונים שאותו אות שהיה כבר נחלק יהא כולו נכתב על הקלף השלם מצד אחד לקרע והקרע יעבור בין התיבות ואז הס"ת כשר ובנקל יכולים להעמיד אותו תיבה כולו שהקרע היה בתוכו מצד אחד לקרע ולא יהא ניכר שום שינוי בכתב והמכתב הראשון דלא יצטרך למעטו כיון שגרר כמה אותיות לפניו ולאחריו ונראה לך ולדכוותך הוראה זו תמוה דנראה לכון דאין תיקון לספר תורה שנקרעת תוך שיטה שלישית: הנה אמת נכון הדבר ממני יצאו הדברים וכל כהאי מילתא לימרו משמי דגרסינן במנחות פרק הקומץ דף ל"א אמר רב זעירי אמר רב חננאל אמר רב קרע הבא בשני שיטין יתפור בשלש אל יתפור אמר ליה רבה זוטי לרב הכי אמר רבי ירמיה מדיפתיה משמיה דרבא הא דאמרינן בשלש אל יתפור לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה ולא עתיקתא עתיקתא ממש ולא חדתא חדתא ממש אלא הא דלא אפיצן הא דאפיצן וכו' ונמצא בדברי הקדמונים שנחלקו בפירוש הך מימרא רש"י ז"ל פירש הכי עתיקא קלף ישן מיגני' קריעה אפיצן הוי שחור כעתיקא אפיצן מתוקן הקלף בעפצים שקורין גלש"א עכ"ל רש"י נמצא לפי פירושו של רש"י דמפרש דעפיצן הוי שחור כעתיקתא ובעתיקתא מפרש דמיגניא קריעה הא דאמר בגמרא אלא הא דאפיצא הא דלא אפיצא הוי פירוש דאפיצא לא יתפור משום דהוי שחור כעתיקתא ומיגניא קרועה ודלא עפיצא יתפור דלא מיגניא קריעה ונימוקי יוסף פירש הכי בעתיקתא שהקלף הוא ישן וחלוש ובכל יום הולך וגדול הקרע לא יתפור בחדתא שהקלף חדש וחזק והתפירות יגינו שלא יקרע יתפור דעפיצא הוא עיבוד הקלף ומתוקן כראוי ואז הוא חזק דלא עפיצא הוא חלש ויקרעו מקום התפירות עכ"ל ולפי פירושו הוי פירוש של הא דלא אפיצן הא דאפיצן וכו' דאפיצן יתפור משום דחזק הוא ויגינו התפירות שלא יקרע ודלא אפיצן שאינו חזק לא יתפור הפך פירוש רש"י דמפרש דאפיצן לא יתפור והטור י"ד סימן ר"ף פירש נמי דבאפיצן יתפור ובדלא אפיצן לא יתפור כמו נימוקי יוסף אבל לא מטעמיה דחזק הוא אלא משום דכשהוא אפיצא אין התפירה ניכרת כל כך. לכך יתפור אבל כשאינו מעופץ התפירה ניכרת לכך לא יתפור שכתב וז"ל נכנס הקרע תוך שלש שיטין אם העור מעובד בעפצים יתפור שאז התפירה אינו ניכרת כל כך ואם אינו מעובד בעפצים לא יתפור וכו' עכ"ל וכתב מ"ו הרב ב"ח דהרא"ש גירסא אחרת היתה לפניו בגמר' דאיתא בפסקי הרא"ש הל' ס"ת וז"ל הא דאמרי' בתוך ג' לא יתפור הני מילי בחדתא אבל בעתיקתא יתפור ולא חדת חדתא ממש אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן וכו' עכ"ל: והנה בפסקי הרא"ש הלכות ס"ת הנדפסים באלפסי גדולי' לא מייתי לישנא דתלמודא בין חדתא ועתיקתא ועפיצן ולא עפיצן אלא שכתב הדין דבעפיצן יתפור כמו שכתב הטור אבל בפסקי הרא"ש הנדפסים בגמרא ויניצי"אה מצאתי גירסא דמייתי הרב מ"ו ב"ח הרי לפי גירסתו בחדתא לא יתפור