צמח צדק הקדמון קמח

תנור שמסיקין בו בית החורף ואין מבשלין בתוכו או מתנור שאופין בו לחם וכיוצא בזה כגון מבית המרחץ מקום שאין מבשלין שם אותו אפר אין בה חשש תערובת בשר וחלב ושרי לכתחלה ליתנם לתוך החמין כדי להדיח קערות וכלי אכילה אבל אפר כירה שמבשלין עליה ורגילות להתערב שם בשר וחלב לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ובסימן פ"ז מיירי באפר כירה לכך אסור לכתחלה אבל מכל מקום בדיעבד שרי: ואף על גב דבמהרי"ל גופא בריש הלכות איסור והיתר ששם מקור דין זה משמע שאפילו בדיעבד יש להחמיר באפר כירה שכתב וז"ל אמר מהרי"ל סג"ל מיא דחפיפת הראש שעושין מאפר כירה שבשלו שם מאכלי בשר וחלב אין לעשותם בשום כלי כשר כי לפעמים קדירות חלב וכן קדירות בשר נשפכים או זבין אל תוך האפר נמצא דיש בהן איסור בשר וחלב ופעם אחת חימם השמש בבית הרב הנ"ל מיא דחפיפא באותו מרחשת ברזל לבן שהיה רגיל הרב לקרר בו יינו בימות החמה ויחר אפו במאד והצריך להגעיל הכלי וכן קדירה נחושת גדולה היתה מיוחדת לקהל לבשל בה לנשואין ושמש העיר יחדה למיא דחפיפא בבית המרחץ והצריכה הרב הגעלה כשבאו להשתמש בה לנשואין עכ"ל: הרי מבואר שצריך להגעיל הכלים משמע דאפילו בדיעבד החמיר הא לאו ראיה הוא משום דאפש' לומר דהא דהחמי' אפילו בדיעבד משום דמשמע מענינו דהשמש לא היה חש לגזירת הרב שגזר שלא לעשות מיא דחפיפת ראש בכלי כשר ועשה כן ועבר על גזירת הרב לכן החמיר דבכי האי גונא לא מיקרי דיעבד כיון שעבר על דברי הרב במזיד אבל אם נעשה משום אדם בשוגג ודאי דשרי בדיעבד: ואפשר נמי לומר שלא היה מחמי' הרב אלא משום דהיה כלי מתכות והיה אפש' בהגעלה אבל אי לא היה אפשר בהגעלה כגון כלי חרס אפש' דלא היה מחמי' דחומרא יתירא הוא אלא דטפי מסתברא למימ' שהחמי' כל כך מפני שהשמש לא חש לגזירתו: והא דקשיא ליה לט"ז ממה שכתב בים של שלמה בשם מהרי"ל בתינוק שאמר שנפל חתיכה בורית לקדירה. ואמר שאין להאמין לתינוק משמע אלו בודאי שנפל שם בורית היה אסור הא נמי לאו קושיא היא משום דאפש' לומר דגם מהרי"ל סבירא ליה דבורית פוגם את התבשיל והא דלא התי' אלא משום דתינוק אינו נאמן ולא התיר משום דנותן טעם לפגם הוא היינו משום דבא לומ' דאין כאן הוראה כלל דאי הוה אמר הטעם משום דנותן טעם לפגם הוא מכל מקום הוי מיקרי דבר שהורה בה חכם כיון דתליא בסברא אם הוא פוגם או לא והרי הוא בכלל ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכל מבהמ' טהורה שהור' בה חכם וכו' דמייתי בפרק אלו טרפות דף מ"ד לכך אמר דתינוק אינו נאמן דאין כאן הוראת חכם כלל: ועוד יש ליישב קצת דמשום הכי אמר הטעם שאין תינוק נאמן כדי דלא ליחשבוהו לטועה בדין שאלו היה אומ' הטעם משום דבורית נ"ט לפגם הוא השומע יסבור כיון דהוצרך למצוא טעם משום שבורית נותן טעם לפגם הוא משמע דסבירא ליה שתינוק מהימן ויחשבוהו לטועה בדין שהרי הדין שהתינוק אינו נאמן אבל איפכא שאמר הטעם מפני שאין התינוק נאמן אף על פי שהשומע יסבור כיון שהוצרך למצוא טעם שאין התינוק נאמן משמע דסבירא ליה שהבורית נותן טעם לשבח הוא לא איכפת לן בזה דעל ידי כן לא יהא נחשב לטועה כיון דבטעימ' תליא מילתא לכך אמר הטעם שאין התינוק נאמן ודינא קאמר: והא לא קשיא דהוי ליה למימר תרי טעמא חדא כיון שהוא תינוק ועוד משום שהוא נותן טעם לפגם דכיון דדינא הוא שאין התינוק נאמן לא נחית למימר הטעם דנותן טעם לפגם הוא הרי נתבאר דלא קשה מידי מהוראות מהרי"ל בורית שאמר התינוק שנפל לקדירה וכו': ועתה אבאר לך מה שנודע לי על פי בירור מעשיות הבורית כי הנה הלשון טורי זהב מוכיח שהיה סבור שהבורית נעשית מחלב ויש בחלב תערובת אפר ולכך היא פגומה ואינו כן שאין תערובת אפר כלל בחלב שעושין ממנו הבורית אלא כך הוא דרך עשיית הבורית מערבין אפר וסיד ושופכין עליהם מים צוננים ומסננין אחר כך המים מן האפר והסיד ונעשים המים כל כך חדים וחזקים עד שאם טפה מהם נופלת על בשר האדם שורפים המים בבשר אדם ונעשה כויה וחבורה ואחר כך מבשלים החלב באותן מים שסיננו מן העפר וסיד ומערבין מלח לתוכו הרבה ונוטלין לארבע ליטרות חלב מדה אחת מלח המשקל הוא משקל מדינות מעררי"ן כמו כן המדה מדת מדינת מעררי"ן והמים שמן האפר והסיד שהם חזקים עם המלח שנותנים לתוכו פועלים עד שמתבטל כח החלב לגמרי בבישולם וכל זמן שעדיין מרגישים טעם חלב אין הבורית כתיקונה וכשמתבטל טעם החלב לגמרי אז הבורית כתיקונה ורגילין אומנים גוים לטעום הבורית ואומנים היהודים אשר המה פה אינם טועמים אבל יש להם בחינה אחרת אף על פי שמן הדין נראה שמותר להם לטעום אם אינם בולעים אלא פולטים כמו שכתבתי בתשובה סימן מ"ז מכל מקום נוהגין שאין טועמין כללא דמילתא כולם מעידין שטעם הבורית פגומה לגמרי ואין מפקפקים בזה וכל כך היא פגומה עד שנפסלה מלאכול לכלבים רק שלפעמים כשהכלב רעב הרבה מריח בה בבורית ומניחה וחוזר ומריח בה ומניח עד שלבסוף לרוב רעבתנותו טועם ממנה קצת אף על פי שהיא פגומה לגמרי כדכתיב נפש רעבה כל מר מתוק ושונרא ועכבר אין אוכלין מן הבורית מפני שהיא פגומה הרבה כלל הדברים אפר שנתנו בתוך המים שמדיחים בו קערות וכלי אכילה פוגמין לדעת ב"י שכתב בש"ע בי"ד סימן צ"ה וז"ל יראה לי שאם נתנו אפר במי חמין וכו' אף על פי שהשומן דבוק בהן מותר וכו' עכ"ל ואיהו הוי בקי טפי מינן וחזא דברי מהרי"ל שהחמיר והצריך להגעיל הכלי שהיה מחממים מיא לחפיפת הראש מפני שהיה בהם אפר כירה וכו' ואפילו הכי כתב הוא דמותר בדיעבד והיינו מטעם דפי' שהרב מהרי"ל החמיר חומרא יתירה מפני שהשמש היה עובר על דבריו לכך אין לזוז מדברי הרב ב"י כיון דבתראי הוא והוא האיר עינינו בפסקיו ונתפשטו בכל תפוצת ישראל בתר דידיה אנן אזלי ונקטינן כוותיה: ולכתחלה לא שרי ליתן אפר לתוך המים אלא אפר תנור שמסיקין בתוכו או אופין בו לחם ואין מבשלין בתוכו אבל אפר כירה שמבשלין עליו יש בהם תערובת בשר וחלב לא שרי לכתחלה אבל שרי בדיעבד ובורית העשוי מחלב ומלח ונתבשל במים שנסננו מאפר וסיד כמו בורית שלנו ודאי פגומה היא וכשנופלת לתוך התבשיל שרי בדיעבד מפני שהיא פגומ': שאלה צ"ב הוצק חן בשפתיו ויפוצו חוצה מעיינותיו אהובי וידידי וחתניהוצ האלוף התורני המופלא בנפלאותיו נ"י פ"ה כמהר"ר דוד יצ"ו יהי נא שלום בחילו ושלוה בארמנותיו: על אשר שאלתני באשה שמרגשת כאב קודם הטלת מי רגליה וכן מרגשת נמי כאב לאחר הטלתה וכשהיא מקנחת את עצמה בעד אחר הטלתה היא מוצאת דם תמיד על העד אבל במי רגלים גופייהו לא נמצא דם וצוית שתבדוק את עצמה כדרך שכתב מהרי"ו בתשובה והובא בש"ע מטור י"ד סימן קל"א בהג"ה וכן עשתה ולא מצאה דם על המוך והיה נראה לך להתיר אלא