צמח צדק הקדמון קיז

שהגידו שהמירה מאונס לא הגידו בשום ב"ד בתורת עדות רק הגידו כך דרך שיחה בעלמא ודאי דלאו שפיר דמי למיעבד כך לגרשה בע"כ ולישא אחרת ומה גם כי אין זה כי אם חמשת רביעית שנה שנמסרה בידי הזדים הארורים ואין עובר ושב מהתם להכא עדיין להוודע הכל על נכון שמא באריכות הזמן יוודע שום דבר ממנה או שחזרה מיד לאחר שעבר האונס וברחה או שנשתקעית ביניהם ומוטב שיאכל בשר שחיטה ואל יאכל בשר תמותה. בכן ישב בדד בטח שקט ושאנן. ויהי הודו כזית רענן דברי אלה בר"ח כסליו תאי"ו יו"ד לפ"ק: אחרי כן בא אלי מכתב שכתב איש אחד נקרא רבי יהושע אחי האם של האשה ההיא וכתב שהאשה ההוא נשבית על ידי קדרים ופדאוה בקוסטאנטינא ולאשרה בצדקתה ולא המירה מעולם. ושהיא בחזרתה בעיר יא"ס עם כמה שבוים שנשבו ונפדו עמה ובמעט ימים אחרי כן באתה האשה ההיא לגליל לובלין וכתבה לבעלה הנה שיחזור על אבידתו והוא כן עשה ויצא לקראתה וקבלה באהבה ונתתי שבח לאל ית' אשר הנחני בדרך אמת וחזו מפעלות ה' אשר שם בארץ שמות: שאלה עא עובדא הוה בהיותי בק"ק טריבטש שלחו לפני המורה אווזא שלאחר שהסירו הנוצות מעל ראשה נראה גומא על הגלגלת והעור על הגלגלת היה שלם רק שהעור היה כפוף לתחת והיה נראה כעין גומא וכאשר התחילו לחתוך בעור כדי לפצוע הראש נראה בגלגלת סדק ושלח המורה אלי להורות באווזא זו אם כשירה היא או טריפה. והייתי קולף העור כולו מעל הראש מעצם הגלגלת ומצאתי שעצם הגלגלת היה נסדק ופתוח כזה והגיע עד הקרום על המוח והקרום היה קיים והיה ניכר שמתולדתו הוא כך כי העצם במקום הסדק לא היה חד כאשר רגיל להיות כשהסדק הוא ע"י שבירה או מכת חרב אלא היה חלק ושלם בכל סביבותיו: בכן אמרתי ראה זה דבר חדש הוא וכיון שרש"י והרא"ש והטור י"ד סימן ל' וכל האחרונים כתבי דאווזות דידן כעוף של מים דיינינין להו ואפילו בלא ניקב העצם אלא כל שהוא טריפה כל שכן היכא שהסדק הוא ארוך ורחב כמו באווזא זו דיש להטריף אע"ג דניכר הוא שאין סדק זה נעשה על ידי חולי או על ידי שבירה או על ידי מכת חרב אלא שנברא כך מתולדתו אפילו הכי יש להטריף דלא שנא בטרפות הניקוב בין שיהיה מחמת חולי ובין שיהיה נברא כך ניקוב. וכי תימא כיון דבניטול מצינו חילוק לדעת הרמב"ם דאינו טריפה אלא בניטול ביד או בחולי אבל לא בנברא כך חסר הביאו הטור י"ד סימן נ' ואם כן דילמא לדידיה הוא הדין נמי בניקב הדין כך שאינו טריפה אלא בניקב מחמת חולי או ביד אבל לא בשנברא כך ניקב והא דמחלק כך בניטול ולא חילוק כן בהדיא גבי ניקב משום דכל שכן הוא מניטל דכיון דאפי' בניטל הוא כשר אם הוא מתולדתו מכל שכן ניקב דכשר הוא אם הוא מתולדתו. ולא נקיט ניטל אלא לרבותא וניקב אתיא במכל שכן: ואפילו להרשב"א שחולק על הרמב"ם ואינו מחלק בניטל בין ניטל ביד ובחולי ובין נברא ניטל דילמא מכל מקום בניקב מחלק דלכאורה משמע מדבריו כך הביאו ב"י בסוף סימן מ"א בטור י"ד דהתם מביא דברי הרמב"ם שמחלק בין ניטל ביד ובחולי ובין ניטל שנברא כך ודייק אם לא תאמר כן נמצאת החסירה והנטולה אחת וכו' ומביא דברי הרשב"א שכתב עליו וז"ל. ולא יראה לי כן שהרי הכבד אחד מהמנויים בניטלים וכו'. ולא מנו נטולה וחסורה אלא ללמדך שאחד ניטל ביד ואחד שחסר מן התולדה טריפה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שדוקא שחסרה מתולדה אבל היה לה וניטל כשרה או בהפך עכ"ל הרי מבואר דלכך נקט נטולה וחסירה משום דלא תחלוק בין ניטל על ידי חולי וביד ובין נברא כך נטולה מכלל דמסתברא לחלק בכך כיון דאיצטריך התנא למיתני תרתי נטולה וחסורה ואם כן בניקב דלא תני תרתי דילמא האמת כן הוא דאינו מטריף אלא בניקב בחולי או ביד אבל לא בניקב מתולדתו הא ליתא בין להרמב"ם ובין להרשב"א דלתרווייהו מוכח דכל אבר שנקב מטריף בו מטריף אפי' בניקב מתולדתו שנברא כך: דלהרמב"ם שהרי כתב וז"ל כל שאמרו בו חכמים שאם ניקב במשהו טריפה כך אם ניטל כולו טריפה בין שניטל בחולי או ביד ובין שנברא חסר וכו' עכ"ל ואי איתא דניקב גופה אינו מטריף אלא בניקב על ידי חולי או ביד אבל לא בנברא כך ניקב אם כן תקשה מנא לן דניטל מטריף באותו אבר כך אפילו בשנברא כך דהא ניטל לא אתיא אלא מניקב והיאך יהיה הלמד חמור מן המלמד ואפילו אי סבירא ליה דניטל חומר מניקב ואתיא במכל שכן מניקב הא מכל מקום דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ניקב אינו מטריף אלא בחולי או ביד אף ניטל אינו מטריף אלא בניטל ביד או בחולי אבל לא בנברא כך ניטל אלא על כרחך צריכין אנו לומר דכל אבר שאמרו בו חכמים ניקב טריפה היינו אפי' בשניקב מתולדתה שנברא כך ניקב הוא טריפה משום דקים להו דחיותא תליא ביה טובא ומטריף אפי' בניקב כל שהוא והוא הדין נמי בניטל נמי טריפה ובכל גונא הוה טריפה דאתיא מניקב וכשם שבניקב מטריף אפילו בשנברא ניקב הוא הדין בניטל מטריף אפילו כשנברא כך ניטל אבל כל האבר דאין הנקב מטריף בו אלא ניטל סבירא ליה להרמב"ם כיון שאין החיות תליא ביה כל כך שהרי לא מטריף בניקב אלא בניטל שפיר מצינן למימר דאינו מטריף אלא בניטל ביד או בחולי אבל כשנבר' כך ניטל אותו אבר אינו מטריף כיון דאין חיותא תלויה כל כך באותו אבר שהרי על ידי ניקב לא מטריף יש לנו נמי לומר דאפי' על ידי ניטל לא מטריף אלא בניטל ביד או בחולי דכאיב ליה טובא אבל לא בשנברא כך ניטל זה נ"ל ברור: ולהרשב"א כל שכן הוא כיון דאפילו בניטל אינו מחלק בין ניטל ביד או בחולי ובין ניטל מתולדתו אף על פי שאותו אבר אינו מטריף בניקב אלא בניטל והיה מסתברא לחלק בניטל כמו שמחלק הרמב"ם אפילו הכי אינו מחלק וס"ל דניטל מטריף בכל גונא אפילו בניטל מתולדתו מכל שכן ניקב היינו אבר שאמרו בו שאפי' ניקב מטריף דמטריף בכל גונא בין ביד ובחולי ובין שניקב מתולדתו דמהיכי תיתי לחלק והא דתנא התנא בניטל תרתי נטולה וחסירה כדי שלא יהא פתחון פה לבעל הדין לחלוק בין ניטל ביד ובחולי ובין ניטל מתולדתו ולא תני נמי תרתי בניקב היינו משום דבניקב לא איצטרך דכיון דחיותה של הבהמה תליא באותו אבר כל כך דנעשה טריפה אפילו בניקב כל שהוא ודאי דמטריף אפילו בניקב מתולדתו אבל כל אבר דאין הנקב מטריף בו אלא ניטל התם הוא דסלקא דעתך אמינא כיון דאין חיותא של הבהמה תלוי כל כך באותו אבר שהרי לא נעשה טריפה בניקב אלא בניטל הוא הדין נמי דאפילו בניטל לא יהא טריפה אלא בניטל ביד או בחולי אבל לא בניטל מתולדתו כיון שאין חיותה תליא כל כך באותו אבר הוצרך למיתני תרתי נטולה וחסירה ללמדך שאפילו ניטל מתולדתו נמי מטריף אבל כל אבר שהנקב מטריף בו לא הוצרך למיתני תרתי דכיון שחיותא תליא כל כך באותו אבר שאפילו נקב כל שהוא מטריף ודאי דאין חילוק היאך ניקב והוא טריפה בין שיהיה על ידי חולי ויד ובין שיהיה מתולדתו: ואע"ג דלכאורה משמע מתשובת הרשב"א סימן שפ"ג שנקב מתולדתו אינו מטריף שכתב שם וז"ל שאלת נקב שנמצא בדקין סמוך לקיבה והולך בשיפוע וכו' ונראה מענינו שנברא כן