טורי אבן ט

דף ב' ע"א ארבעה ראשי השנים הן. אורחא דגמרא בכל מקום דדייק מניינא למעוטי מאי והא דלא דייק הכא הכי משום דפתח בארבעה וחשיב ה' כדפריך בגמרא ד' ה' הווין. ועוד מניינא דמתניתין למעוטי טובא אתא כדחשיב בברייתא בגמרא (דף ח') ר"ה לעומר ולשתי הלחם ועוד כמה ר"ה חשיב בגמרא ובמתניתין לא חשיב להו כדמפרש בגמרא טעמא

לשמיטין וליובלות. פרש"י משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מה"ת. ואיני יודע למנ"מ מסיים מן התורה אי רוצה לומר דמדרבנן אסור לחרוש קודם לכן בשדה הלבן מן הפסח של ששית ובשדה האילן מן העצרת כדתנן במסכת שביעית ומייתי להו רפ"ק דמ"ק (דף ג') ואמרינן התם דאיסור שני פרקים אלו מדרבנן הן הא אמרינן התם דשלשים יום לפני ר"ה אסור מה"ת מהלכ' למשה מסיני אלא וודאי לק"מ הא דתנן בא' בתשרי דהא משום תוספות שביעית אינו אסור אלא בחרישה לבד ולא בקצירה וה"נ לענין עיקר קדושת שביעית אינו נוהג אלא בפירות שגדלו בשביעית עצמו ולא שגדלו בתוס' שביעית הרי שאין עיקר שביעית וקדושתו נוהג עד אחד בתשרי ולא קודם. וכ"ש למאי דמסיק רב אשי התם דאין תוספות שביעית נוהג אלא בזמן שבה"מ קיים אתי שפיר

ולנטיעה, פרש"י למנין שני ערלה ואפילו נטע באב כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול וקשה לי קצת דהא אמרינן בגמרא (דף ז') דלהפסקת עיבורין ר"ה ניסן והא דלא חשיב תנא דידן משום דבהתחלה מיירי בהפסקה לא קא מיירי, והא נטיעה הפסקה היא דכלתה שנתו סוף אלול ואפ"ה חשיב ליה ועוד ק"ל אי כפר"שי דלענין כלות השנה מיירי אין זה באחד בתשרי אלא ביציאות רגע יום אחרון של אלול כלה השנה ולא בכניסת אחד בתשרי והא ליכא למימר דה"פ דכיון דכלות שנתו הראשון בסוף אלול א"כ ממילא התחלת שנה שניה באחד בתשרי דהשתא בהתחלה קא מיירי הא ליתא דלא שייך למימר ר"ה לנטיעה לשנה שניה דעומד באמצע שני ערלה ועוד למנ"מ אמצע שני ערלה אימת מתחיל: מיהו אם נפרש הא דאמרינן בגמרא (דף ט') בנוטע פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה היינו דלא עלתה שנה עד תשרי הבא וכמ"ש שם א"כ אותן ימים שמשעת הנטיעה ועד אחד בתשרי שאחריהם יפלו ואין עולים לכלום ושנתו נמנית מאחד בתשרי עד אחד בתשרי מיום אל יום א"ש הא דאמרינן אחד בתשרי ר"ה לנטיעה בנוטע פחות משלשים יום לפני ר"ה דהשתא בהתחלה מיירי אבל אם נפרש דבנוטע פחות מל' יום א"צ להמתין עד ר"ה אלא במיום אל יום סגי כמ"ש שם. א"כ אפילו לנטיעה זו אין התחלת שנתו באחד בתשרי קשה הא דאמרן ואין לפרש לנטיעה דקאמר היינו להתחלת היתר נטיעה דבאחד בתשרי יוצא מתורת ערלה וכן מתורת רבעי. הא תניא לקמן ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי אלמא התחלת היתר נטיעה לענין ערלה ורבעי ט"ו בשבט הוא ולא א' בתשרי מיהו למאן דמפרש דהיכא דנטע בין א' בתשרי לט"ו בשבט כשמגיע א' בתשרי שאחר שנת ג' כלתה שני ערלה הואיל ועברו עליו שלשה ט"ו בשבט וא"ל להמתין עד ט"ו בשבט שאחריו ובאחד בתשרי דשנה שלאחריו כלה שנת רבעי, א"ש הא דא' בתשרי ר"ה לנטיעה. היינו לענין התחלת היתר ערלה ורבעי ומנטיעה כזו איירי שנטע בין אחד לתשרי לט"ו בשבט ומיהו הא נמי ליתא דאי פירוש לנטיעה לענין היתר הפירות ומסוף ג' שני ערלה איירי אין זה קרוי נטיעה אלא אילן כדפר"שי שם. דהא דאיסור ערלה נמשך עד ט"ו בשבט הוא משום דאע"פ דר"ה תשרי לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזה כבר נעשה אילן ואין שנתו מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט. וא"כ מאי לנטיעה דקא נקט אי מיירי לענין היתר אכילה ולאחר זמן שיצאת מידי ערלה אין קרוי נטיעה אלא אילן וה"ל בכלל ר"ה לאילן בשבט דתנן בסיפא ובגמרא יתבאר זה

ולירקות. פירש"י לענין מעשר ירק דאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ר"ה על שלאחר ר"ה וה"נ פירש על ר"ה לאילן דנ"מ לענין חדש וישן וה"ה דנ"מ לענין מעשר שני ועני דא' בתשרי ר"ה לירקות ושבט לאילן כדמוכח בגמ' (דף י"ד). אלא דרש"י נקט הא נ"מ דחדש וישן לחוד משום דדמי לר"ה דמעשר בהמה דתני ברישא דאין זה אלא לענין חדש וישן

לשטרות. דתנן שט"ח המוקדמים מה שפירש"י כבר סתרו פירושו התוס' והתוס' פירשו נ"מ לשט"ח המוקדמים כגון אם המלך עמד בא' בניסן כשהגיע א' בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור שעמד המלך בב' בניסן דעביד אינש דטעי חד יומא ויכתוב בא' בניסן שנה א' למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה והמחוור מה שפי' הר"ן למלכים למאי הילכתא בהאי ר"ה ומשני לשטרות דתנן וכו' הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו בניסן שאחר י"ב חודש ניסן של שנה ב' כיון דניסן ר"ה למלכים ה"ל מוקדם ופסול דהא ה"ל ניסן של שנה ג' האי הוא דנ"מ בהא ר"ה למלכים. והא דקבעו ניסן ר"ה למלכים ולא מנו מיום שעמד בו היינו טעמא כדאמר ר' יוחנן לקמן מקיש מלכות שלמה ליצאת מצרים כלומר כיון דליציאת מצרי' תחילת מלכותן של ישראל דאל"כ היו משועבדים בדין הוא שכל מלך ישראל יעשה במלכותו זכר ליצ"מ. והא דקבעו תשרי ר"ה למלכו' אומות עולם ולא מנו מיום שעומד בו היינו טעמא משום שאפשר שיעמוד איזה מלך האומות בניסן וכשיראו שמנו לו מניסן יחשוב שגם ר"ה שלהם ניסן לפיכך קבעו ר"ה שלהם תשרי

מלך שעמד בכ"ט באדר כשהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה. נ"ל מדנקט בכ"ט באדר ולא נקט בער"ח ניסן אלמא מילתא פסיקתא דמכ"ט באדר עד אחד בניסן ליכא אלא יום אחד אלמא ס"ל להאי תנא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וליכא מכ"ט באדר עד אחד בניסן אלא יום אחד דאי זימנן חסר וזימנן מלא ה"ל למימר מלך שעמד בער"ח ניסן וכו' דיום א' בשנה חשיב שנה כדמסיק ופלוגתא דתנאי היא בפ' ט' דבכורות (דף נ"ז)

ע"ב הא קמ"ל דניסן ר"ה למלכים יום א' בשנה חשיב שנה לכאורה לר' אלעזר דס"ל לקמן (דף י') דל' יום בשנה הוא דחשיב שנה ה"ה למלכים דאי עמד פחות מל' יום קודם א' בניסן לא עלתה לו שנה בא' בניסן דאי הוי הפרש בין שנות מלכים לשאר עניני שנים. ה"ל להגמ' לאסוקי הכא כדמסיק לקמן (דף י"א) גבי שכירות בתים ואפי' למ"ד יום א' בשנה חשיב שנה שאני הכא וכו' וגבי נדרים אמרינן לקמן (דף יב) אפי' למ"ד יום א' בשנה לא ח"ש לצעורי נפשי' וכו' ומדלא מסיק הכא הכי ש"מ שנות מלכים שוה לכל עניני שנים ולר"א דבעי ל' יום בשנה ה"נ ל' יום בעי ואע"ג דלפירש"י דמש"ה תקנו יום קבוע למלכים לידע אם תמוז קודם לכסליו או איפכא והא חששא דירחי איכא נמי ביומי בשנה ראשונה למלך אי אמרי' דפחות מל' יום לא ע"ל שנה כגון אם עמד בפחות מל' יום קודם א' בניסן וכתוב בשטר בעשרה באדר בשנה א' למלך לוה והעדים אמרו שראו ההלואה בכ' באדר בשנה א' למלך. אין להבחין אם מוקדם הוא ופסול או מאוחר וכשר דאם עמד בין עשרה לכ' מאוחר הוא וכשר ואם עמד קודם עשרה מוקדם הוא ופסול וה"נ למאי דפי' התוס' דמה"ט קבעו ר"ה למלכים א' בניסן משום דעבידי אינשי דטעו חד יומא ה"נ אכתי איכא להאי חששא דאם עמד המלך בעשרה באדר כשיגיע י' באדר יטעה ויסבור שעמד אשתקד בי"א באדר ויכתב בי' באדר שנה ראשונה למלך ונמצא השטר מוקדם שנה שלימה מ"מ הא פי' בשם הר"ן דלאו משום חששא דתקלת מוקדם תיקנו ר"ה למלכים לא' בניסן ומ"מ למאן דמפ' הא דאמ' (לקמן דף ט') גבי ערלה דהנוטע פחות מל' יום לפני ר"ה לא ע"ל שנה עד אחד בתשרי הבא. ה"נ למלכים אי אמר' דלא ע"ל שנה בפחות מל' יום לר"א כדס"ל בכל מקום בע"כ אי אפשר להתחיל ולמנו' שנה שני' למלך עד א' בניסן של שנה הבאה וא"כ זה שמלך פחות מל' יום קודם ניסן א"א לך למנות ולכתוב לכל אותן הימים שעד א' בניסן השתא ולשנה הבאה שנה ראשונה למלך. דהא אין לידע באיזה זמן נכתב השטר אם בתחלת מלכותו אם בסוף שנתו הלכך למלכים בע"כ יום א' בשנה חשיב שנה אפילו לר"א. והא דלא אסיק עלה הגמ' כדמסיק גבי שכירות בתי' ונדרים משום דמישתמע ממילא וכדפי':

ומיהו אם נפרש להא דפחות מל' יום לא עלתה לו שנה היינו דלא עולה לו עד י"ב חודש מיום אל יום אבל א"צ להמתין עד א' בתשרי איכא למימר למלכים בפחות מל' יום לר"א לא ע"ל שנה עד תשלום י"ב חודש מיום אל יום מיום שמלך למאי דפי' הר"ן דלא חיישינן לתקלת מוקדם וכל שנותיו של אותו מלך לעולם אין מתחילין בניסן אלא באותו יום שמלך דווקא מ"מ לקמן (דף י') אוכיח שפי' הראשון עיקר דלר"א פחות מל' יום לא ע"ל שנה עד ר"ה שנמנו בו כגון לערלה עד א' בתשרי ומהשתא ע"כ אי אתה מונה למלכים לעולם אלא בא' בניסן לר"ה אפי' בעומד בכ"ט באדר דאל"כ שטר הנכתב בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך אין לידע באיזה זמן נכתב אי בתחילת מלכותו אי בסוף שנתו וכדפי':

ובהכי ניחא לי הא דקאמר הגמ' קמ"ל דניסן ר"ה למלכים ויום א' בשנה חשיב שנה ואיכא למידק פשיטא דהא קמ"ל ול"ל להגמ' להאריך ולומר קמ"ל דניסן ר"ה ויום א' בשנה ח"ש. ולמאי דפי' א"ש וה"פ קמ"ל דניסן ר"ה למלכים לעולם ואפילו עמד בכ"ט באדר ולא אמרינן דמונין לו שנה מיום אל יום מיום שעמד וממילא שמע מינה דיום א' בשנה חשיב שנה ואפילו לר"א דסבירא לי' בפחות מל' יום לא ע"ל שנה הכא אי אפשר דא"כ אין לידע באיזה זמן נכתבו השטרות שזמנם בשנה א' למלך בפחות מל' יום קודם ניסן וכדפי' ואי לאו ניסן ר"ה למלכים לעולם אלא בעמד פחות מל' יום לר"א במיום אל יום סגי כיון דלמלך זה מנינו מיום אל יום א"כ ידוע וניכר באיזה זמן נכתבו. אבל כיון דדין ר"ה בפחו' מל' יום לא סגי במיום אל יום עד ר"ה הקבוע לו ומהשתא בע"כ ניסן קבוע לעולם לר"ה של מלכים. וכיון שכן יום א' בשנה חשיב שנה לכולי עלמא אפילו לר"א דאל"כ אין לידע זמן השטרות אימת וכ"ת כיון דלר"א מדינא דכל מקו פחות מל' יו' בשנה לא עלתה לו שנה אלא כאן משום דלא אפשר מפני דכל השנים אין נמנין אלא לר"ה שלהם אפי' בפחו' מל' יום לר"א ולא סגי להו במיו' אל יו' מאי חזית דבטלי' האי כללא דקיימא לן פחו'