טורי אבן נא

ועק"ל דבפ"ב דערכין (דף ח) משמע להדי' דכובש דה"א נמי אעוונות קאי כמו נושא דר' יוסי ב"ח אלא דמר סבר כובש לעוונות עצמו ומ"ס נושא את כף העוונו' וה"ג התם פשטא דקרא דצדקתך כהררי אל במאי כתוב אמר ר"י אלמלא צדקתיך כהררי אל מי יכול לעמוד מפני משפטיך תהום רבה ומ"ל הגמ' דס"ל כר"י דאמר נושא ורבה אמר צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך פי' העוונות תהום רבה דס"ל כר"א דאמר כובש אלמא כובש דר"א אמשפטיך שהן העוונו' קאי ושם פי' רש"י רא"א כובש הקב"ה כובש ומסתיר העוונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות ורבה כר"א וה"ק צדקתיך כה"א שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו העוונות בתהום רבה ור"י כריב"ח וה"ק אלמלא צדקתיך כה"א שאתה עושה לצו לדקה שאתה מגבי' העוונות מי יכול לעמוד מפני משפטיך שהי' מכריעין עד תהום רבה ול"ל הא דלא פירש"י הכי להאי כובש דר"א אעוונו' קאי שמסתירין דא"כ היינו דתנא דבי ר"י דאמר מעביר ראשון ראשון למאי דפי' רש"י בסמוך וה"ל להגמ' למימר תנא דבי ר"י לסיוע לר"א כדרך הגמ' לומר כן כ"מ בכל כה"ג לפיכ' פי' כובש דר"א אכף של זכות

מעביר ראשון ראשון עון שבראשוני' הבא לתתא בכף מעבירו ושמטו שאם הי' מחצה ע"מ כיון שחסר אחד מהן יכריעו הזכיות ולמאי דפי' בסמוך א"א לומר כן דא"כ היינו כורש דר"א ועק"ל לפי' רש"י מאי מעביר ראשון ראשון ב' פעמים דנקט הא אין מדה זו דמעביר אלא גבי בינוני' דמחצה עוונות ומחנה זכיות ולא ברובא עוונות דהא אפי' עון גופ' דמעביר אינו נמחק דאי איכא רובא עונות איהו גופי' מתחשב בהדי' כדמסיק רבא וכיון דבשקול מיירי מעביר ראשון ראשון דמשמע דמעביר עכ"פ ב' עוונות ל"ל בהעברת עון אחד נמי סגי דכיון דהי' שקול ונחסר עון א' ה"ל רובא זכיות והעברת עון שני ל"ל. והרי"ף פי' מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה פי' אדם כשר ותמים בדרבנן אם נכשל בחטא ועדין לא בא חטא לידו מעודו אותו החטא אין הקב"ה כותבו עליו אלא מעבירו וכך היא מידתו של הקב"ה שנא לחייב בתחילה שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר ולדידי' א"ש

דף יז ע"ב ל"ק הא ביחיד הא בצבור ק"ל הא גבי חזקיה מלך יהודא שא"ל הנביא כי מת אתה ולא החיה דאמרינן בפ"ק דברכות (דף י) דאמר לו הנביא כבר נגזר עליך גזרה ואמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני אפילו קרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ואמרינן איתמר נמי ר"י ור"א דאמרי תרווייהו אפי' ח"ח כו' ומסקנ' הכי הוה שנקרע גזר דינו והוסיפו על חייו ט"ו שנה ול"ל דהוה בעשרה ימים שבין ר"ה לי"ה דהא חציו היה בניסן ומיד לאחר שנקרע גז"ד שלו בו ביו' א"ל הנביא ביו' הג' תעלה בית ה' והוא היה ליל מפלת סנחרב שהיה ליל א' של פסח כדא' באגדה ומייתי לה רש"י בפי' לנביאים וא"ל דשאני חזקיה דרב גוברי' שהיה משונה מאוד במעשיו ובתורתו ושקול כמו ציבור א"נ מלך שאני דדמי ושקול כנגד ציבור כדאמ' שלמה לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל אלמא שקול מלך כציבור

אל רחום וחנון אר"י ברית כרותה לי"ג מדות שאינו חוזרות ריקם מדאמר ר"י אאל רחום וחנון להא דברית כרותה לי"ג מדות משמע דבכאן מתחיל מנין י"ג מדות וזה שלא כדברי התוס' שפירשו שהמנין מתחיל או מהשם הראשון של ה' ה' או מן השני

דף יח ע"א ר"א אמר כאן קוד' גז"ד נ"ל דס"ל לר"א כהני תנאי דא' אדם נידון בכל יום או בכל שעה דאי כמ"ד אדם נידון בר"ה וגז"ד שלו נחתום ביוה"כ הא איהו אדר"מ קאי דא' שנים שעלו למטה וחולין שוין וכן שעלו לגרדו' לידון ומשמע שעלו למטה או לגרדום ביום א' ובפרק א' המ"ל שיהא לזה קודם גז"ד ולזה לאחר גז"ד הא גז"ד של כל עולם ביום א' ובפרק א' הוא א"ו כדא'

על ששה חדשים שלוחין יוצאין משמע דמילתא פסיקתא היא דבין אמלא בין אחסר יוצאין וכן פירש"י שמודיעים לגולה יום שקידשוהו אם ביום ל' וחדש שעבר חסר או ביום ל"א וחדש שעבר מלא וק"ל ליפקו אחסר לחוד ולא אמלא וממילא ידעי מדלא נפקי דמלא הוא וה"נ אמר בפ"ב (דף כג) בראשונה היו משיאי' משואות דאחסר עבדי ואמלא לא וממילא ידעי מדלא עבדי דמלא הוא בשלמא איפכ' ל"ק לי' דליפקו אמלא ולא אחס' ומדלא נפקא ממילא ידעי דחסר הוא דא"כ אותן הרחוקים מבית הועד של מקדשי החדש עד שאין שלוחים מגיעין אצלם עד עי"ט לא ידעי אי חסר הוא והאי דלא באו שלוחים משו' דאחסר לא נפקי או שמא מלא הוא וזמן הגעת השלוחים לבא עדיין לא הגיע עד למחר. אבל הא ודאי תקשה דליפקו אחסר ולא אמלא ומדלא באו ע"כ מלא הוא דאי חסר כבר הגיע זמן השלוחים לבא וי"ל כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן אהא דממילא ידעי ול"ד להאי דמשואות דסמכי' אהא דממילא ידעי. דש"ה דלא אפשר דנעבד נמי אמלא כדאמ' התם וגזרה משום ר"ח שחל בע"ש תדע דהתם נמי פריך ולעביד בין אמלא ובין אחסר וכי מיקלע ר"ח חסר בע"ש לא לעביד ומשני אפ"ה אתי למיטעי הא לאו הכי הוי עבדי אתרווייהו אע"ג דסגי בחדא ש"מ כל היכי דאפשר לברורי מבררינן להדיא: ומה דק"ל על זה מהא דאמ' לקמן ואלו נתעברה השנה יוצאים אבל אדר שני מפני הפורים ל"ק דש"מ דסמכינ' אהא דידעי ממילא ולא נפקי עליו שלוחי' שם יתבאר והא דקאמר על ו' חדשים שלוחין יוצאין. נ"ל דמילתא פסיקתא ה"א דאין יוצאין אלא על ששה דהיינו בזמן הזה השישי הוא אב ובזמן הבית הוא אייר אבל לא אב אעפ"י שהי' לששון ולשמחה בזמן הבית וכמ"ש לפנינו

על ניסן מפני הפסח לכאורה משמע שאין הולכין אלא עד ע"פ וכן בתשרי עד ערב סוכת ולפום רהיטא ה"מ מפי' רש"י במשנתינו. אבל נ"ל שהולכין עד ערב י"ט אחרון של פסח וסוכת לידע מתי י"ט אחרון ואע"ג דאפי' כשידעו יום קביעות י"ט אחרון אפ"ה צריך לעשות ב' גזירה אטו י"ט ראשון כדאמ' לקמן (דף כ"א) כל היכא דמטו שלוחי ניסן ול"מ שלוחי תשרי ליעבדא תרי יומי גזי' ניסן אטו תשרי כ"ש דבההוא י"ט גופ' איכ' למגז' י"ט אחרון אטו י"ט ר'. מ"מ נפקי כדמוכ' גופי' דקא' כל היכא דמטי שלוחי ניסן אלמא הולכין שלוחי ניסן אפי' במקום דל"מ שלוחי תשרי אע"ג דמ"מ עבדי תרי יומי משום גזיר' אפ"ה הולכין לשם ונ"מ שכשידעו יום הקביעות יום שני שעושין אינו מחמת ספק אלא משום גזיר' דרבנן לחוד ולגבי מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל כדאמ' בפ"ק דביצה (ד) לדידן דבקיעין בקביעא דירחא וכן לכחול עינא לרפואה שרי לדידן בי"ט ב' כדתנן בפ"ב דביצה (דף כ') ואי הוי עבדי ב' י"ט מחמת ספיק' אפי לגבי מת ורפוא' אסור דה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכמ"ש שם מיהו למאי דאפרש בגמ' גבי מוטב שתתקלקל ר"ה דבתשרי סמכינן לגבי מת ורפואה ארובא להקל דרוב פעמים אין אלול מעובר א"צ למיפק בתשרי עד י"ט אחרון של חג אלא במעובר שלא להקל בי"ט אחרון גבי מת ורפואה מחמת רובא אבל בחסר א"צ למיפק דהא בלא"ה סמכי ארובא

ועל אב מפני התענית פירוש כדי שידעו באיזה יום יתענו ובזמן הזה איירי אבל אין לפרש מפני התעני' מילתא פסיקתא קאמר בזה"ז כדי שיתענו ובזמן הבית כדי שלא יתענו מפני שהוא לששון ולשמחה ואסור בתענית דא"כ ליפקו נמי בזמן הבית אתמוז ואטבת דימי צום שלהם בזמן הבית הי' נמי לששון ולשמחה

על אלול מפני ר"ה ק"ל שלוחי על אלול ל"ל אי משום להודיע אם עיברו לאב או לא הא אמר לקמן (דף כ') כל ספיקא לקמי' שדינן למימרא דחמיסר ושיתסר עבדינן ארביסר לא עבדינן ופריך ונעביד נמי ארביסר דילמא חסרוהו לאב ואסרוהו לאלול ומשני תרי ירחא חסירי קלא א"ל פי' דהא תמוז הוא חסר כסדר החדשים דאחד מלא ואחד חסר ואם איתא דחסרו לאב כבר יצא הקול ובא אפילו למקום שאין שלוחין מגיעין לשם א"כ א"ל להודיע מתי מתחיל אלול דשמא חסרו לאב דא"כ ה"ל תרי ירחא חסירא וקלא א"ל וכ"ת דדווקא עד סוכות שהוא באמצע החודש הוא דא"ל קלא אבל לא בר"ה שהוא בר"ח הא ליתא דא"כ הרחוקים היו צריכין לעשות שלשה ימים ר"ה דילמא חסרו לאב והא לא מצינו שעושין ג' ימים בשום מקום אלא ש"מ דאם איתא שחיסרו לאב קלא א"ל עד ר"ה לכל. וי"ל אע"ג דמסתמא קלא א"ל מפני חומר המועדות גם שמסורים לכל לע"ה ונשים לא רצה לסמוך אסתמא וכיון דאפשר לברר ע"י שלוחים מבררינן אכל לרחוקים דל"א לברר סמכינן אסתמא דא"ל קלא

מפני ר"ה פרש"י ועושין ר"ה ביום ל' לאלול בגולה דרוב שנים אין ץ אלול מעובר. וק"ל דפ"ב (דף כ"ג) גבי ביטול מלאכה לעם ב' ימים פרש"י גופי' דאר"ה קאי ש"מ דמספיקא עושין ר"ה בגולה ב' ימי' ועק"ל דפ"ד דפסחים (דנ"ד) תניא אין בין ט"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו מותר וזה ספיקו אסור ומפ' הגמ' מאי ספיקו מותר לקביע דירחא. פירש"י לעשות ב' ימי' כי מספקא לן אי עיברו ב"ד החדש שעבר אי לא. והשתא מ"ש בר"ה סומכין על הרוב וביוה"כ לא. אע"ג דר"ה בלאו בעלמא ויוה"כ בכרת דחמיר טפי כל בדאורייתא ל"ש בין איסור לאו לאיסור כרת כדא' ר"פ ט"ז דיבמות (דף קיט): והתוס' פי' להיפך לגמרי שכתבו שעושין ר"ה ביום ל' לאלול וגם למחרתו כדמשמע בפ"ק דביצה (דף ה) ובפ' בכל מערבין (דף לט) שהי' עושין ב' י"ט של ר"ה מספק דילמא עיברו לאלול ופ"ד דפסחים כתבו אין לפרש כגון בני בבל שא"י מתי הוקבע החדש בא"י שצריכין לעשות יוה"כ ב' ימים דבהדיא א' בפ"ק דר"ה שא"ע אלא יום א' אלא ה"פ ספיקו אסור אפי' בא"י אם מסתפק מתי הוקבע כגון שמהלך במדבר עושה ב' ימים כדין כל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא ונ"ל דה"ט דהחמירו בר"ה יותר מיוה"כ משום דמן התורה אזלינן בתר רובה ורוב פעמים אין אלול מעובר אלא דחכמים החמירו על בני הגולה לעשות ב' ימים ר"ה וסוכות ולמיחש למיעוטא אבל לא רנו להחמיר לעשות יוה"כ ב' ימי' לחוש למיעוטא ולהתענות ב"י רצופים דאיכא חשש סכנה וה"ל דבר שאין דוב ציבור יכולין לעמוד בו אוקמוהו אדאורייתא למיזל בתר רובה. לפיכך במסתפק מתי הוקבע החדש דהיינו