טורי אבן מט

לי' ציבורא אין תוקע להם ומיהו למאן דס"ל אע"פ שיצא מוציא כמ"ש שם קשה. אע"ג דמהא דבכור דקאמ' התם דאם נתנו במתן ד' עובר י"ל התם שאני דאי דמתרמי לי' בוכרא א' הדר מחוייב להזות ה"ל זמנו כדאמ' התם אבל הכא אי מתרמי לי' ציבורא אינו מחוייב לתקוע להן אבל מהא דברכת כהנים קשה דהא אי מ"ל ציבורא א' אינו חייב לחזור ולברך כדאמ' התם ואפ"ה עובר והרשב"א בחי' תי' דתקנת חכמים לצורך ליכא משום ב"ת דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך ומה"ט יתבינן בסוכה בח' בזה"ז אע"פ דבקיעי' השתא בקביע דירחא וה"ה בל תגרע לצורך כגון י"ט של ר"ה שחל בשבת אע"ג דאמר רחמנא תקעו גזרו שלא לתקוע וכ"ז לצורך וה"נ לצורך ראוי לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמי' מלא תסור. וק"ל מדפריך אביי לקמן הישן בח' בסוכה ילקה ומדק"ל מהישן בח' בסוכה יותר מכל המצות שהזמן גרמא היינו משום דאנן יתבינן בח' ספק ז' כדפרש"י רפ"י דעירובין (דף צ"ו) אלמא אע"ג דתקנת חכמים היא וכדמסיק בפ"ד דסוכה (דף מ"ו) מיתב יתבינן אפ"ה שייך ב"ת מיהו למאי דפי' י"ל דל"ק כ"כ. מ"מ ק"ל מדאמ' התם מתן ד' במתן א' רא"א ינתן במתן ד' רי"א ינתן במתן א' א"ל ר"י ה"ה עובר על ב"ת ומאי קושי' הא כיון דלר"א ראוי ליתן מתן ד' כדי לקיים מצות זריקה למתן ד' כתקונ' אין לך לצורך גדול מזה וראוי לחכמים לתקן ליתן מתן ד' והשתא אין כאן ב"ת כיון דעביד לה משום תקנה לצורך. ואפי' אם תדחוק לומר דהיינו מה דאהדר לי' ר"א לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו כלומ' אבל בתערוב' ליכא ב"ת הואיל וראוי לתקן במתן ד' משום מתן ד' שבתערובת אע"פ שאין זה במשמע אלא כדפי' מ"מ הדבר תמוה בעצמו לומר משום תקנת חכמים פקע איסור ב"ת מ"ש מכל איסורי תורה דקי"ל אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ולא א' משום תקנת חכמי' פקע איס' אע"פ שיש לחלק קצת אין נראה. ומה שהביא מאי' ב"ת דר"ה שחל בשבת דגזרו שלא לתקוע אינו ראי' דהתם לאו משום דע"י תקנת חכמים פקע ממילא איס' ב"ת. דוודאי האיסור יש אלא כיון שהוא שב ואל תעשה יש כח בידם להתנות עלי' כמו שהתנו לבטל מ"ע של תקיעה גופי' סייג וגדר שמא יעברנו ד"א ברה"ר כדאמ' לקמן רפ"ד. והכי א' רפ"י דיבמות (דף צ') ערל הזאה איזמול כו' שוא"ת שאני וה"נ יש כח לחכמי' לבטל ל"ת של שוא"ת כמו בל תגרע משום סייג. גם עיקר דברי הרשב"א תמוה לי דמשמע מדבריו דהמבטל איזה מ"ע פעם א' עובר בבל תגרע והא דאינו עובר בר"ה שחל בשבת הואיל ותקנת חכמים הוא. נמצא לדבריו המבט' איזה מ"ע מלבד שעובר בעשה עובר נמי בל"ת דבל תגרע א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתור' ילקה משום לאו דבל תגרע שעמה והא לא מצינו לאיזה תנא או אמורא דנימא הכי

מכלל דבחדש ושבת איבעי' לה למיזל. ק"ל שביק ר"י שבת וחדש דכתיבי ונקט רגל דלא כתיב ועק"ל רגל מאן דכר שמי' ומנ"ל לר"י שחיי' להקביל ברגל. ונ"ל דמ"ל שבת דקרא היינו י"ט ולא שבת בראשי' כדדרשינן למחרת השבת דגבי ספירה דהיינו מחרה י"ט בפ"י (דף ס') דאי שבת ממש אמאי אקדים קרא לחדש קודם לשבת הא שבת תדיר יותר מבחדש אבל אם הוא י"ט ניחא ומיהו משמע לי' לר"י דהאי חדש לאו חדש ממש אלא י"ט של ר"ה דמיקרי חדש כדכתיב תקעו בחודש שופר ודרשינן לי' לעיל (ד) אר"ה. ואע"ג די"ט תדיר יותר מר"ה וה"ל לאקדומי שבת לחדש ועו' למה לי חדש כלל הא ר"ה נמי בכלל י"ט דקרא קרי לי' שבת י"ל מה"ט אקדמי לי' לחוד' דאי אקדמי לשב' דה"ל ר"ה נמי בכלל שבת הא תו ל"צ לומר חדש דהא כבר נכלל בכלל שבת דקרא $$ציור בספר$$ אבל השתא דאקדמי לחד' ה"ק לא חדש היום שהוא י"ט של ר"ה דאיקרי חדש ולא שבת שהן שאר רגלים. ואי לא הוי כתי' אלא שבת לחוד ה"א שבת דקרא הוא שבת ממש לכן פרט לחדש בפ"ע לגלוי אשבת דלאו שבת ממש אלא י"ט וכדפרש"י. וכ"ת למאי דפי' דחדש דקרא היינו ר"ה דחייב בהקבלת פנים א"כ ר"ה הוא נכלל בהא דאר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל והא ר"ה לא מיקרי רגל כדאמר' ספ"ד דעירובין (דף מ) גבי זמן דר"ה ויוה"כ א"ד כיון דלא מיקר' רגלים לא אמרינן ותנן בפ"ג דמ"ק (דף יד) ר"ה ויוה"כ כרגלים ש"מ שהן אינן רגלים ואיך כייל ר"י לר"ה בכלל רגל. י"ל הא דקאמר חייב להקביל ברגל היינו ג"ר ור"ה משתמע ממילא דהא חדש כתיב בקרא ממילא דאפ"ת דחדש ממש קאמר קרא הא ר"ה נמי ר"ח הוא אלא משמע לי' לר"י דהאי חדש היינו ר"ה מדקאמר חייב אדם להקביל פני רבו ברגל ולא קאמר בחודש. ובדין הוא דה"ל לר"י למימר חייב אדם להקביל פני רבו במועד ור"ה בכלל מועד הוא כדאמרי' לעיל (דף ד) מאלה תעשה לה' במועדיכ' הוקשו כל המועדי' כולן זה לזה שכולן מכפרי' על טומאת מקדש וקדשיו אלא דא"כ הוי יוה"כ נמי בכלל מועד וה"א דחייב נמי להקביל פני רבו ביוה"כ מש"ה נקט רגל ור"ה ממילא משמע מדכתיב חדש כדפי'. ועוד משום אידך דר"י דבסמוך דקאמר חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דדווקא רגל שהן ג' רגלים בל בד מטעמא שיכול לקיים קרבנות שהן חובת הרגל כמ"ש בסמוך ודווקא רגל ולא ר"ה ויוה"כ דהא לית בה חובת הרגל נקט נמי הקבלת פנים רגל ול"ד

חייב אדם לטהר א"ע ברגל שנא' ובנבלתם ל"ת ומ"ל ברגל כדאמר בסמוך וק"ל נהי דקרא מיירי ברגל אפ"ה לא נ"ל מיני' אלא שאסור לטמא א"ע ברגל בידים אבל אם נטמ' כבר שיחייב לטהר א"ע מנלן וכי דנין טומאה קדומה ליטהר מטומאה דאותו שעה והרי כהנים יוכיחו שמוזהרין שלא לטמא למת ואם נטמא כבר אם רצה לעמוד בטומאתו ימים רבי' ל"ל בה ואינו חיי' שיטהר דזה ל"מ בשום דוכתא וי"ל דהא ודאי הא דמוקי לקרא ברגל דאטו רגל רמיזא בקרא ומ"ש רגל משאר ימות השנה דמ"ל ארגל ובע"כ ה"ט משוה חובת הרגל הוא ראיי' וחגיגה ושלמי שמחה שא"א לקיימן בטומאה מש"ה שדי לקרא ארגל וכ"כ הרמב"ם [בפי"ו מה' ט"א] כל ישראל מוזהרין להיות טהורין ברגל מפני שהן נכונים לכנוס למקדש ולאכול קדשים וזה שנא' בתורה ובנבלתם ל"ת ברגל בלבד אבל בשאר ימות השנה א"מ. וכיון שכן תקשה לך ל"ל קרא מלטמא ברגל הא בלא"ה הא איכא עשה בכל א' מחובת הרגל וממילא כשמטמא א"ע ברגל הוא מבטל כל מ"ט אלו ואזהרה דבנבלתם ל"ת ברגל דכל עצמן הוי מפני ביטול החובת הללו ל"ל. והא ל"ל דאזהרה למלקות אתי' הא ודאי אין לוקין על אזהרה זו כיון דעיקר אזהרה זו אינו אלא משום ביטול חובת הרגל שגורם ע"י טומאתו אינו חמיר ממבטלן בידים דאינו עובר אלא בעשה גרידא ואין מן ראוי להחמיר בגורם לבטל ממבטל ממש וכ"כ שם הרמב"ם שאין לוקין על טומאת הרגל וברור הא מה"ט דפי' וא"כ אזהרה זו ל"ל אע"כ אם אינו ענין לטומאה שברגל תנוהו ענין לטומאה של קודם הרגל שלא יטמא בנבילה אע"ג דאכתי לא חל עליו חובת הרגל מפני ביטול חובת הרגל ולפ"ז בע"כ ש"מ דלאו משום טומאה דבידים לחוד אזהר קרא א"ו דחייב לטהר א"ע ברגל קמ"ל דאל"כ הא טומאה זו של נבילה דמשתעי בי' קרא אינו אלא טומאת ערב והא בטומאה כטומאה זו אפי' נטמא בערב הרגל יוכל לטבול בו ביום ולטהר לערב ומאי איכפת לן שנטמא בנבילה כיון שיוכל ליטהר עד הרגל ולקיים חובת הרגל א"ו דעיקר לאו זה קמ"ל דאם נטמא בנבילה קודם הרגל דחיי' לטהר א"ע קודם הרגל שלא לבטל חובת הרגל כגון שלמי שמחה שנוהג כל שבעה אפי' בי"ט ראשון וכ"ת למאי דפרי' דהאי לאו דבנבלתם ל"ת משום חובת הרגל הוא הא אמ' בפ"ב דיבמות( דף כט) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא ל"א ולא מטמא לו ופי' רש"י ותוס' אהא דל"מ לו ברגל שישראל מוזהרין על הטהרה מבנבלתם ל"ת והא ליתא דבאשה מ"ש רגל מכל השנה הא אינן מצוין בראייה וחגיגה כדאמר פ"ק דמסכת חגיגה ואי משום שלמי שמחה הניחא לר"ז דס"ל לעיל [דף ז'] דאשה איתא בשמחה אבל לאביי דאמר התם אשה בעלה משמחה ואין חיוב שמחה מוטל עליה כלל הא ודאי א"צ לטהר את עצמה ברגל דכיון שהיא טמאה דלא אפשר אין שום חיוב מוטל על בעלה לשמחה. והא ודאי דאין עלי' שום חיוב להביא את בעלה לידי חיוב שישמחנה כיון שעלי' גופה אין חובה של של מצות שמחה ומשום לחייב אח בעלה אינו חייבת לטהר את עצמה וזה פשוט הלכך נ"ל פי' א' של רש"י שם דאינו מטמא לו היינו שא"ח לטמא לו אע"פ שמצוה לטמא לז' מתים האמורין גבי טומאת כהנים ונשואה חייבת לטמאה לבעלה מ"מ ארוסה לא דלאו שארו היא ורחמנא אמר כ"א לשארו הקרוב אליו ואע"ג דהרמב"ם פסק דנשים אינן מצוות לטמא לקרובים ופי' הרמב"ן בתורת האדם משום דס"ל כל שישנו בבל יטמא אית' בטומא' קרובים והני נשים הואיל וליתא בב"י דבני אהרן ולא בנות אהרן לית' נמי בטומאת קרובים כבר השיבו הראב"ד מהא דלא מטמא לו דתני' גבי אשתו ארוסה ועוד ק"ל א"א דנשי' כהנות אינן מצוות לטמא לקרובים מה"ט דאינן בב"י א"כ הה"נ ישראלים אינן מצוות לטמא לקרובים דהא אינן נמי בב"י. לפי"ז תקשה דא' בפ"ב דסוכה (דף כה) ויהי אנשי' אשר הי' טמאים לנפש מי הי' ר' יצחק א' טמאי מת מצוה שחל ז' בע"פ והאי מ"מ דקא' היינו שנטמא לקרובי' שחייב לטמא להם וכן פי' רש"י ותוס' התם דהא ל"ל ט"מ מצוה ממש דהיינו מת שאין לו קוברים כמו כל מ"מ שבגמ'. דא"כ מאי פריך התם אהא דנ"ל דעוסק במצוה פטו' מן המצוה מובלכתך בדרך ת"ל מאותן האנשים שנטמו למ"מ אף על פי דעי"ז ידחו מפסח. דהא ל"ל דפריך לה מרבי יוסי דאמר נושאי ארונו של יוסף הי' או מדרבי עקיבא דאמר מישאל ואלצפן הי' הא כיון דכבר היו יכולין לטהר עד ע"פ כדא' התם. ובע"כ הא דלא נטהרו הי' מחמת איזה אונס וא"כ אין ללמוד מהם לעוסק במצוה כיון דבשעה שנטמא הי' עדיין שהות לטהר עד ע"פ ודאי למקרא של