טורי אבן מז

מהל"מ) בחרובה צלמונה וכיוצא בהן שאין ראוי למאכל רוב ב"א והן. מתעשרות מד"ס אבל שאר חרובי' ה"ה כשאר פי' אינן והראב"ד השיג דא"כ מאי פריך ר"ל מב"ש מה ענין ב"ש אצל חרובי צלמונה שהן פסולת מינם ואי' מאי ק"ל דהא ר"ל דלא אסיק על דעתי' לחלק בין מעשר חרובי צלמונה דמיירי בהו ר"י לפי' הרמב"ם לז' של תור' ושפיר הקשה מב"ש להא דר"י אבל לי ק"ל בסמוך אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן כו' ואי כל מעשר חרובין מה"ת אלא הגרועים לבד מדרבנן וע"כ הא דאר"י נהגו העם בחרובי' כר"נ היינו בגרועי' דווקא אבל בטובי' לא נהגו כמותו כיון דמעשר שלהם מה"ת ש"מ מהא מנהגא גופי' שמחלקין בין של תורה לשל סופרי' א"כ איך טעה ר"ל למיפרך דשביעי' דהוי מה"ת ושמא י"ל דמשמע לר"ל דמיירי מתני' בשביעית בזה"ז דאינו אלא מדרבנן לרבי דאמר רפ"ק דמ"ק דבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהג והא דקאמר ואת אמרת דשביעי' דאוריי' היינו דא"ל מתני' רבנן היא דז' בזה"ז דאורייתא א"נ אפ"ת רבי היא ומתני' מיירי בזמן שהיובל נוהג דלכ"ע שביעית דאוריי' עי"ל דאפ"ת דרבנן היא בשביעי' בזמן הזה אפ"ה עיקרו מה"ת בזמן שהיובל נוהג אבל מעשר חרובי צלמוני אין להם עיקר מה"ת בשום זמן:

אבל מ"מ בעיקר דברי הרמב"ם דס"ל מעשר פי' אילן מה"ת כבר הק' התוס' על זה מכמה מקומות בגמ' דקאמר להדיא דאין מה"ת אלא דגן תירוש ויצהר לבד ועיקר דבר זה מבואר להדי' רפ"ט דבכורות (דף נד) מעשר דגן תירוש ויצהר דאוריי' ושאר מיני' מדרבנן וגדולה חזו כתב הרמב"ן דאפי' זתים וענבים אין חייב' במעשר מה"ת אלא תירוש ויצהר בלבד שהוא יין ושמן ולי יש לה"ר לכאורה לדבריו מן הירושלמי דפ"ג דחלה דפליגי אמוראי אי טבל בטל ברוב או אינו בטל ברוב אמר ר' בא מה פליגין בטבל שנטבל דברי תורה אבל טבל שנטבל מדבריהם כ"ע מודה שהטבל בטל ברוב התיב ר' בא בר כהנא קומי' ר' ירמי' והתנינן כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקף עינבי בציר שנתערבו עם עינבי עוללות ולא טבל שנטבל מדבריהן הוא א"ר מנא אנא קיימת בשמן של זיתי מסיק שנתערבו בשמן של זיתי ניקף. וה"פ ר"י מקשה למ"ד טבל של דבריהם בטל ברוב הא טבל דזיתים וענבי' אינן אלא מדרבנן ואפ"ה אין זיתי מסיק וענבי בציר החייבי' במעשר בטלים ברוב ענבי עוללות וזיתי ניקף שהן של עניי' הפטורים מן המעשר דקתני אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון כו' ומשמע לי' דאפי' נתערב ברוב של פטור אפ"ה לא בטיל ומשני דמיירי בשמן של מסיק שנתערב עם שמן של ניקוף דה"ל טבל מן התורה. והה"נ דעינבי בציר מיירי שנתערב עם יין של עוללות דה"ל טבל מה"ת והירוש' קיצר במובן. וש"מ דתרומת זיתי' וענבי' אינן של תורה:

מיהו בגמ' דידן משמע דזיתי' וענבי' גופי' חייבין במעשר מה"ת דבפ"ז דב"מ (דף פ"ח) א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ופריך עלה ומשני. וקא' ואיבעת אימא כי קאמר ר"י בזיתים וענבי' דלאו בני גורן נינהו אבל חטי' ושעורי' גורן בהדיא כתיב בהו. ומדא' כי קאמר ר"י בזיתים וענבים והא ר"י מקרא נ"ל הא ש"מ בזיתים וענבי' חייבי' במעשר מן התורה ומשמע דמיירי מזיתים וענבי' עצמם ולא מיין ושמן היוצא מהן וכן פרש"י כי קאמר ר"י דבית קובע בזיתים וענבים העומדת לאכילה ואף הן בכלל תבואה ומעשר של הן מה"ת וכיון דלאו בני גורן נינהו כניסתן לבית קובעתן שאין להן קביעות אחר וכ"פ התוס' כי קאמר ר"י בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו ואע"ג דתירוש ויצהר כתיב והיינו לאחר שדרכן לעשות יין ושמן ר"י מיירי בשאין דעתו לדרכן אלא לאכלן כך דחייב לעשר מה"ת בראיית פני הבית ואע"ג דבפסוק ל"מ אלא תירוש ויצהר ומשמע מפי' רש"י ותוס' שבזיתים וענבים גופי' יש לחלק בדעתו לאכלן חייבי' במעשר מה"ת כמות שהן ובדעתו לדרכן אין חייבין מה"ת אלא ביוצא מהן שהן יין ושמן. ונ"ל לדעתם הא דלא משני הירוש' ההיא מתני' דזיתי מסיק שנתערבו בזיתים וענבים עצמן ובדעתו לאכלן דחייבין במעשר מה"ת ולמה דחיק בשמן של זיתי מסיק י"ל משו' דירוש' ס"ל כשמואל בגמ' דידן (דף י"ג) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן ואי הוי מוקי לה בזיתים וענבים עצמן שנתערבו של חיוב עם של פטור אמאי תנן בההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקף אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ות"מ לכל והשאר מעשר ו"מש לפי חשבון וכיון דאין בילה לא סגי לי' באין לו פרנסה ממ"א לא בתרומה ות"מ ולא בהשאר לכי חשבון עד שיפריש כשיעור המועט שבתערובת זה ועוד בכדי שיעור מתנו' המגיע להרוב אי הרוב של חיוב בתערובת זה. ואי הרוב של פטור צריך להפריש כשיעור המרובה ועוד כשיעור מתנות המועט דאפשר לומר דמפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור כיון דאין בילה מש"ה מוקי לה ביין ושמן שנתערב דכ"ע מודו דיש בילה לפיכך סגי לי' בהאי תקנתא דתנינן

וראיתי לר"א ממיץ בס' יראים סימן (קע"ב) שכתוב תרומ' ומעשרו' אינו נוהג מה"ת אלא בדגן תירוש ויצהר לבד אבל מעשר שני נוהג בכל הפירות שבעולם אפי' בירקות שבו ריבה הכתוב דתני' בסיפרי עשר תעשר כל תבואת זרעך מכלל שנאמר ואכלת לפני ה' גומ' יכול אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר מנין לרבות פיר' ת"ל תבואת זרעך לרבות קטניות מנין ת"ל עשר תעשר מנין לרבות ירקות ת"ל כל מעשר הארץ בפ' בחקותי והאי קרא במעשר שני משתעי דכתי' אם גאל יגאל ולא מצינו גאולה אלא במ"ש דכתיב ונתת בכסף בסוף פ' ראה ותני' זרע הארץ לרבות שחלי' וגרגר פרי העץ לרבות פי' האילן וכל הני ריבוי' בפ' מע"ש כתיב שאות' פ' דעשר תעשר במעשר כתיב דכתי' בי' ואכלת לפני ה' וגומ' והא דאמר בכ"מ בגמ' דמעשר דרבנן האי במעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר עני דלא מצינו בהו ריבוי והא דתני' עשר תעשר וגומר שנה שנה למדנו שאין מעשרין משנה אל חבירתה אין לי אלא מע"ש שבו דיבור הכתוב מנין לרבות שאר מעשרות ת"ל תעשר. לא לכל הענין האמו' בפ' מרבה שאר מעשרו' כ"א לדין משנ' לחבירתה בלבד דכתי' בהאי קרא עשר תעש':

ופליא' הי' בעיני מאו' לומ' שמ"ש בלב' נוהג בכל ולא שאר תו"מ דא"כ כשתיקנו בהו רבנן תו"מ וצרי' להפריש על הסדר תרומ' גדולה תחיל' ואחר כך מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני וכדתנן בפ"ד דמס' תרומו' והשתא בשאר פי' האיך אפשר להקדי' תרומה ומ"ר למ"ש הא כיון דמן התורה לאו בני תרומה ומעש' ראשון נינהו הא ספי לכהן ולוי טבל הטבול למעשר שני דאין שם תרומה ומ"ר חל עליה' כיון דלאו בני חיובא נינהו מן התורה. וכ"ת ה"נ דהכהן והלוי מחויבים להפריש מן התרומה מעשר ראשון ומ"ש (א"כ) [צ"ל אי נמי] הא דתנן דסדר הפרשה הוא תומ"ר קודם למ"ש הוא באות מיני' שחייבי' בתו"מ מה"ת אבל באותן שא"ת מה"ת אלא מ"ש לבד הוא קוד' לכל. והא ליתא דא"כ לא אשתמיט הגמ' בבלי ובירושלמי להשמיענו חידוש כזה ובפ"ז דדמאי תנן פועל שאינו מאמין לב"ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו וט' הבאי' אחרי' עשוי' מעשר על תשעי' שאני אוכל זו עשוי' ת"מ עליהם ומ"ש באחרונה ומחולל על המעות וחושך גרוגרת אחת הרי בהדי' שאפי' בגרוגרת שהם תאיני' יבשי' מפריש מ"ש אחר מ"ר ותרומ':

ומדתני ומ"ש באחרונה ואלו מ"ש על אותן שעשאן מ"ר לא קאמר דמפריש גם עליהם ש"מ שא"צ להפרי' רק על המותר שנשתייר לאחר הפרשת מ"ר אבל על מה שקרא שם מעשר ראשון א"נ להפריש עלי' מ"ש. ש"מ דמ"ש משאר פי' אילן נמי מדרבנן ומשמעתי' נמי מוכח הכי דקאמר ר' נחמי' באילן שעוש' ב' בריכות בשנה הוא דמעשר לשעבר ומשמע בין לענין חדש וישן בין לענין מ"ש ועני ותקנת חכמי' הוא דמדינא בתר לקיטה אזלינן מה"ת וכדפי' לעיל והשתא הא תינח כל המעשרות דמדרבנן הן ומ"ש מאי איכא למימר אם היו ג' נכנס לד' דמדינא ראוי לילך בתר לקיטה ולהפריש מ"ש ואת אזלת בתר חנטה ומפריש מ"ע. והא אין יוצא מדי טבל בזה ואפי' בשאר שני שמיטה אם חנט בשנה זו ונלקט בשני' דמדינא אינו מפריש ממנו על החנט ונלקט בראשון או מן הראשון עליו והשתא דאזלת בתר חנטה ה"ל מפריש מן החדש הישן ומן הישן על החדש. וה"נ משמע לעיל גבי אורז ודוחן וחברי' דאזלינן בתר השרשה מה"ט דעושין פרכין פרכין ומדינא ה"ל למיזל בתר לקיטה ותקשי נמי הא מ"ש מאי איכא למימר אלא ודאי מעשר שני נמי אינו מן התורה חוץ מדגן תירוש ויצהר בלבד

ד' ט"ז ע"א בד' פרקים בשנה העולם נידון הקשה הר"ן כיון דאדם נידון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו על תבואתו ופירותיו ושאר עסקיו וכיון שכן הכל נידון בר"ה ותי' שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בג' זמנים האלו השנויי' במשנתנו וילפינן הכי מדאמר' תור' לצבור שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן א' א' בזמנו אבל בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו אחד א' וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו וק"ל א"כ הא דתניא בגמ' תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם פסח נידונית לשעבר מתבואת של כל העולם מיירי ולא בשל יחיד ואינו במשמע ועוד דומיא דאדם שאירע בו קרי או אונס דמתני בסיפא מאדם יחיד איירי ה"נ רישא דתבואה נמי בשל יחיד מיירי. ועוד ק"ל אם אית' שבג' זמנים הללו דין הכלל ובר"ה בפרט והא דין של פסח מפסח לפסח ושל ר"ה מר"ה לר"ה א"כ דין הכלל של פסח כלה באמצע שנה של דין הפרט של ר"ה העבר נמצא מפסח עד ר"ה דלהבא קדים דין הפרט לדין הכלל ותו דין הכלל ל"ל מפסח עד ר"ה דלהבא דהא בדין הפרטי דין הכלל נכלל בו ממילא וכלל ל"ל. ותנא קאמ' תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם פסח נידון לשעבר לאחר פסח נידון להבא משמע דמקרה התבואה בקודם פסח ובלאחר פסח דוקא תליא ואם אית' הא לא תליא מקרה התבואה מפסח ועד ר"ה בפסח כלל אלא ע"י דין הפרט של ר"ה שלעבר נידונית עד ר"ה הבא ולא תליא בדין הפסח אלא מר"ה דלהבא עד הפסח דלהבא דלפי דין כלל פסח העבר נידונית בפרט בר"ה עד פסח דלהבא אבל בפסח דלהבא עד ר"ה דלאחריו כבר קדים דין הפרט דר"ה לדין הכלל של פסח זה שהוא לאחריו ונמצא לעולם חוזר חלילה מר"ה עד