טורי אבן לב

מדאיצטרך למעוטי לתוס' מעונש ואזהרה ממילא ש"מ דמוסיפין ומשני מ"ל לדחייא. $$ציור בספר$$ וי"ל דלא רצה הגמ' לאוקמי לדר"י דלא כהלכתא דקי"ל דקצירת עומר דוחה שבת כר"י כדתנן בפר"י (דף עא). וקי"ל נמי דשבת וי"ט בעו תוס' ובע"כ האי תנא דעצ' עצם לית ליה תוס' אלא גבי יוה"כ דכתבי קראי אבל לא במקום א'. לא מיבעי שביעי' דאין ללמוד מיה"כ דקיל שאינו נוהג אלא במחובר וה"נ י"ט קיל מיוה"כ שכן אוכל נפש מותר בו ואינו בכרת. אלא אפי' שבת דחמיר מיוה"כ שהוא במיתת ב"ד אפ"ה א"א ללמדו מיוה"כ לתוס' דמה ליה"כ שנוהג בו עינוי משא"כ בשבת ותדע דהא האי תנא דמוקי לועניתם לתוס' מרבה לשבת מתשביתו ולא יליף לי' מיוה"כ

ע"ב יובל היא אעפ"י שלא שמטו. נ"ל דלאו למימרא דאי לא כתיב קרא לגמרי ה"א דמעכבין דליתא דבלא קרא מסברא ודאי אינו מעכב כדא' לקמן אליבא דרבנן דדרשי ליובל דאפי' בח"ל והא נפקא לן דשלשתן מעכבת בו. אלמא אי לא כתב רחמנא היא לעכובא מסברא ה"א דא"מ. אלא תנא אהיא דסיפא דקרא סמיך כדמסיק. והכי קאמר אע"ג דהיא עיכובא משמע. מ"מ יובל אתי לרבוי אע"פ שלא שמטו ותקעו

וא"א לעולם בלא תקיעות שופר הקשה הרשב"א תינח שלא שלחו שלא שמטוה מא"ל. דהא א"א לעולם בלא השמטת קרקע' לר"י דאמ' האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא א"א דהוי כ"ע חד בר חד ותירץ דמשום הא נמי תני ועוד זו מסורה לב"ד וחדא מנייהו נקיט ול"נ דא"צ לדחוק בזה דר"י אפשר דס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו אבל לא לאחריו מש"ה אין לדרוש עיכוב' דהיא אלא שמטו דלאחריו. מיהו הא בעי טעמא אמאי דריש עיכובא דהיא אתקיעה דלפני פניו ולא אשלחו דלפניו וקאמ' מפני שאפשר בלא שילוח וא"א בלא ת"ש

קסבר מקרא נדרש לפניו כו'. ק"ל א"כ יובל לרבות לא (שלחו) [צ"ל שמטו] ולא תקעו ל"ל. הא כיון דאין מקרא נדרוש אלא לפניו לחוד ועיכובא דהיא לא קאי אלא אשלפניו הא מסברא אין מעכבין ורבויי' דיובל ל"ל ונ"ל דהאי כסבר מקרא נדרש לפניו אמקרא זה דיובל היא לחוד קאי ומשו' דיובל א"א לדרש מיעוטי דהיא אלא אלפניו לחוד אבל בכל מקום ס"ל דלפני פניו נמי נדרש וכ"ת (א"צ) [צ"ל א"כ] לדרשי' למעוטי דהיא אלפני פניו וכדדרש ליה ר' יוסי לק"מ דבשלמא ר"י דס"ל לה"ט דא"א בלא ת"ש. א"נ זו מסורה לב"ד ע"כ עקר למיעוטי דהיא משילוח דלפניו ושדי לי' את"ש דלפני פניו אבל ר' יהודא דל"ל להני טעמי מסתבר לי' יותר למדרש מיעוטא דהיא אשילוח דלפניו ורבויא דיובל את"ש דלפני פניו ולא נאמר דמיעוטי דהיא לא קאי אשילוח דלפניו דסמיך לי' אלא את"ש דלפני פניו דלא סמיך למעוטא דהיא דא"כ ה"ל למכתיב להיא בקרא דלעיל סמוך לת"ש

ולא לפני פניו ק"ל אמאי ל"ק נמי ולא לאחריו דהא אם אי' דלאחריו דריש ה"ל למדרש מיעוטא דהיא אלא שמוט דלאחריו נמי דלעכב כמו לא שלחו דלפניו וכדא' בסמוך אליבא דרבנן ומיהו למאי דפי' בסמוך דבעלמא ס"ל לר"י מקרא נדרש לפני פניו נמי והכא משום רבויא דיובל לא דריש השתא י"ל דה"ט דל"ק ולא לאחריו משום דלאחריו לא מסיימי מאי ס"ל לר"י בעלמ' דאפשר דלא דריש לאחריו בעלמא ורבויא דיובל משום לאחריו ל"צ אלא משו' לפני פניו לחוד דדריש לי' בעלמא או אפשר דבעלמא דריש לאחריו והכא לא דריש משום דרבוי דיובל מרבי לא תקעו ולא (שילחו) [צ"ל שחטו] דלפ"פ ולאחריו ומיעוטא דהיא אלא שילחו דלפניו קאי לחוד ומשום דלא מסיימי מש"ה מסתים לה סתמא דגמ': וכ"ת אס"ד דבעלמא דריש ר"י לפני פניו ולאחריו נמי והכא יובל מרבה לשתיהם ומיעוטי דהיא לא דריש אלא אלא שלחו דלפניו לחוד תקשה לך מאי חזית דרבוי דיובל מרבה ב' ומיעוטי דהיא אינו ממעט אלא לא'. איפך אנא דמיעוטי דהיא ממעט ב' ורבוי דיובל אינו מרבה אלא א' לק"מ כיון דמסברא בלא רבוי' דהיא שלשתן אינן מעכבות אלא דאתי היא ומלמד שתעכב וכיון דהיא לעכב ויובל ממעט מעיכובא די לך לעכב (לא) [צ"ל ל"א] משלשתן והרבוי אתי לב' מניהו כפי שהסברא נוטה: מ"מ אכתי קשה מנ"ל להגמ' לר"י דריש לפני פניו בוודאי ובלאחריו מספקא לן. הא א"ל נמי דילמא דריש לאחריו ולא לפ"פ ורבוי דיובל ל"צ לרבות אלא משום לא שמטו דלאחריו: והא ל"ל דאם אי' דדריש לאחריו כ"ש לפני פניו ליתא דהא ר"ש בפ"ב דזבחים [דף כט] גבי קבלה וזריקה בימין לאחריו דריש ולפניו לא דריש כ"ש דא"ל אדר"י דדריש לפניו ולאחריו ואפ"ה לפ"פ לא דריש ומהשתא נמי ל"ל דמשמע להגמ' דמרבוי' דיובל אין לך לרבות תרתי דהשתא אם אי' דדריש נמי לאחריו בעלמא הל"ל דשנים משלשתן מעכבי ורבוי דיובל לא אתיא אלא לחדא. דא"כ ה"ל להגמ' למימר איפכא דלפ"פ לא דריש בעלמא ולאחריו דריש ורבוי דיובל משו' לאחריו אתי: וי"ל דהגמ' לישנא קטיע נקט דהל"ל כסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ ולאחריו ולאפוקי מדעלמא דדריש אפי' לפ"פ ולאחריו דהכי ניחא טפי דהשתא קאי ר"י בשיטת רבנן דבסמוך דדרשי הכי אלא דהכא לרבנן שלשתן מעכבין משום דלא דרשי יובל לרבוי' ור"י דריש לי' דלרבות קאתי ומ"מ במאי דמקרא ודרש ר"י ורבנן בחדא שיטתא קיימי אלא משום דר"י דאיירי בהאי ברייתא דרש לפ"פ ולא לפניו מטעמא דמפר' נקיט בדר' יהודא דדריש איפכא לפניו ולא לפ"פ דלית ליה טעמא דר' יוסי

ולא לפ"פ. פי' התוס' והא דמשמע ליה רבוי דיובל לפ"פ ולאחריו משו' נמי דריש הכי אלא (דהכי) [צ"ל דהכא מוקי] מיעוטי בדדמי. א"נ רבוי דיובל משמע שריבה הכתוב שבכל ענין הוא יובל ול"נ משום דאי לא קרא מסברא שלשתן אין מעכבין הילכ' די לן לאוקמא מיעוטי דהיא אאחד משלשתן אשלפניו בלחוד ורבוי דיובל בתרתי דאין מעכב כפי שהסברא נוטה וכדפי' בסמוך

ההיא בזמן כו' שא"נ בארץ כו' פירש"י בזמן שאין היובל נוהג כגון ק בזמן שאין כל יושבי' עלי' וק"ל ל"ל קרא דבארץ להא דרשא וכי ס"ד דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבארץ א"נ דרור ובח"ל ינהוג שוב ראיתי להרא"בד מביאו הרמ"בן בספר הזכות שלו שכתב ואמרינן בקדושין והכתיב בארץ ההוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בח"ל והאי למאי איצטריך שלא יהא נוהג בארץ ויהא נוהג בח"ל. אלא ודאי ה"ק אפי' בזמן שיושבי' עלי' אם אינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו ולא שלחו א"נ בח"ל אפי' שיהא שם ב"ד ואני תמה דמה תיקן בזה הא ודאי לרבנן דס"ל שלשתן מעכבת בו הא ודאי אין השמטת שדות נוהג בח"ל וכן ת"ש דהא כתיב בחודש הז' העבירו שופר בכל ארציכם ולא בח"ל ואם לא השמיטו ות"ש בארץ השמיטה ות"ש של ח"ל אינו לא מעלה ולא מורדת שיהא יובל תלוי בה כיון שאין מצות הללו נוהגים בח"ל אלא קריאת דרור בלבד נוהג בו אלא שעיקר פירושו יש לקיי' עד"ז שאם השמיטו ות"ש באר' אבל לא שלחו אלא שבח"ל שלחו אעפ"י שקראו דרור בח"ל ה"א הא נתקיים שלשתן שתים שא"נ אלא בארץ ונתקיימו בארץ וקריאת דרור אעפ"י שלא נתקיים בארץ הואיל ונוהג בח"ל ונתקיי' שם סגי בהכי קמ"ל לקרא בארץ וכיון שלא נהג באר' קריא' דרור דח"ל אינו כלו' והרי לא נתקיים מצות דרור וכיון דשלשתן מעכבות אין יובל נוהג

ולנטיעה מנ"ל דכתיב שלש שנים ערלים וכתיב בשנה הרביעי תיליף שנה שנה מתשרי ק"ל הא בספ"ו דנדה (דף מז) ובספ"ד דערכין (דף יח) ילפינן דשש שנים דעבד עברי בתר שנים דידי' אזלינן ולא בתר שנת עולם מתשרי מדכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית וי"ו מוסיף על ענין ראשון דבשביעית נמי יעבוד וה"נ נימא הכי דוי"ו דובשנה הד' מוסיף על ענין ראשון דבד' נמי נוהג ערלה דבתר שנים דידי' אזלינן ולא בתר מנין עולם $$ציור בספר$$ וי"ל דש"ה דא"א לדרוש וי"ו דובשביעי' לדרשא אחרת בע"כ לאפוקי מגז"ש דשנה שנה אתיא (דממרא) [צ"ל למימרא] דלאו למנין עולם מונין אבל הכא כיון דאפשר למדרש הוי"ו דובשנה הד' פעמים שבד' ועדיין אסורה משום ערלה כדלקמן לא שבקינן לגז"ש דשנה שנה ודריש לה לדרשא דלקמן. מ"מ ק"ל מאי חזית דגמרי' שנה מתשרי דלמנין עולם מנינן נגמר שנה מעבד עברי דלמנין דיד' מנינן ועוד דאמר התם שנה האמור בקדשים ובבתי ערי חומה ב' שנים שבשדה אחוזה כולן מעת לעת דהיינו למנין דידי' ולא של עולם. נגמו' נמי לערלה בגז"ש דשנה שנה מנייהו דלמנין דידי' מנינן. והרי גז"ש מאילו עדיפא דלחומרא. ואפילו למאי דאפרש לקמן דפחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ובזה אי אזלינן למנין עולם הוי חומרא מ"מ רוב פעמים הוי חומרא אי אזלי למנין דידי' בנוטע אחר א' בתשרי עד פחות מל' יום לפני א' בתשרי דאי אזלת בתר מנין עולם בא' בתשרי מיד עלתה לו שנה ואי בתר מנין דידי' מעת לעת בעינן. ועוד ר' מאיר דא' לקמן יום א' בשנה חשיב שנה וס"ל דר"ה לנטיעה בא' בתשרי. ע"כ הא דאזלת בתר מנין עולם קולא היא ולא משכחת לעולם לחומרא בשום ענין מאי איכא למימר. מיהו מאן דמפרש לקמן פי' נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת' עליה בתחילתה להיות עולה לה ל' יום לשנה אבל לא בנטיעה שלא הקלתה עליה דאין סברא לומר דשנה שלימה לא תעלה לשנה ניחא קצת דמדדרשי' לקמן פעמים שבד' ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים מים שבה' ועדיין אסורה משום רבעי מדכתיב ובשנה הד' ובשנה הה' ש"מ דלא בתר שנה דידי' אזלינן. דאל"כ לעולם לא משכחת לה שתמשך ערלה בשנה הד' ורבעי בשנה הה'. דהא שנה דידי' לעולם מיום ליום היא ואין סברא להוסיף עוד אבל למאן דמפ' לעולם שנת ערלה ורבעי נמשכים עד ט"ו בשבט שלאחריה אע"ג שמנו להם שנים מיום ליום קשה: וי"ל דכיון דגלי קרא יתירא בכל הני בעבד עברי ובקדשים ובבתי ע"ח ושדה אחוזה דלמנין דידי' מנינן הוי לי' ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ואפי' למ"ד מלמדים שלשה כתובים הבאים כא' דכ"ע א"מ. אע"ג דלאו בבנין אב אנו באין ללמוד מהני הא דלמנין דידי' מנינן אלא בגז"ש דשנה שנה מ"מ ב' או ג' כתובים ה"בכ אפי' בגז"ש אין מלמדין. וכ"הג אמר בספ"ה דזבחים (דף נט) דילף התם דפסח בזריק' כנגד היסוד בגז"ש דזריקה זריקה מעולה ופריך אי מה להלן ב' מתנות שהן ד' אף כאן כן ומשני אביי ל"ל למכתוב