טורי אבן ריח

הג' הוא המפטיר אמאי מפטירין ואין קורין אלא ג' ולא ד' איפכא מבעי לי' כדאשכחן בר"ח ובחש"מ ובחי' למס' תענית בפ"ד יתבאר זה

ריצפה של אבנים היתה ותניא ואבן וכו' הא דמייתי הא ברייתא אע"ג דאין בה נ"מ להא דמשני ריצפא של אבנים היתה והא איסור השתחוי' קרא בהדיא כתיב. י"ל משום דמקרא ה"א דאין איסור השתחווי' על ריצפות אבנים נוהג בח"ל דהא בארציכם כתיב ועובדא דרב בבבל הי' לפיכך מביא ברייתא זו דבארציכם לאו למעוטי ח"ל אלא למעוטי בה"מ אתא

עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש דהא ל"ל דבארציכם למעוטי ח"ל אתא הא איסור השתחוי' חובות הגוף הוי וקיי"ל כל חובות הגוף נוהג בארץ ובח"ל כדאמ' בפ"ק דקדושין [דף לז] אלא וודאי האי בארציכם למעוטי אבנים של בה"מ קאתי וכה"ג אמ' בפ"ב דחגיגה (דף יא) שאלו את בן זומ' מהו לסרוסי כלבא א"ל בארציכ' ל"ת כל שבארציכם ל"ת. ופי' התוס' בפי"ד דמס' שבת (דף קי) בשם שאילתות דרב אחאי דהא סירוס חובות הגוף היא מה לי בארץ ומה לי בח"ל אלא האי בארץ לכל אשר בארץ אתא. מיהו ק"ל דהתם אמר מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל בארציכם לא תעשו. פי' התוס' דתרתי ש"מ מדלא כתיב בארץ לכל אשר בארץ אפי' כלב וכתיב בארצכם משמע בכם וא"כ ה"נ מבארץ לחוד נ"ל מיעוטי בה"מ בארציכם ל"ל וי"ל דבשלמא התם הוי סגי למכתב בארץ לחוד לכל שבארץ לרבות כלב לאיסור סירוס אבל מבארץ לחוד לא נתמעט משם מקדש אא"כ כתב רחמנא בארציך ולא בשל מקדש דלאו ארצך הוא אלא של גבוה וכיון דלא סגי למיכתוב בארץ לחוד למעוטי בה"מ בע"כ צריך למכתוב בארציכם לשון רבים דהא כולה קרא בלשון רבים משתעי כדכתי' לא תתנו ולא כתי' לא תתן

לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים דסתם השתחוי' כך היא. כדנ"ל לקמן מקרא להשתחות לך ארצה. וק"ל הא גבי ע"ז כתיב לא תשתחוה. ואפ"ה חייב עלי' אפי' בלא פישוט ידים ורגלים כדאמר' בפ"ק דכריתות

דף כג ע"א ביוה"כ ז' ובשבת ו' טעמא דר"ע לא נתברר לי. בשלמא ר"י דא' ביוה"כ ו' ובשבת ז' ה"ט כדמפ' לעיל כל דטפי לי' מילתא מחברי' טפי לי' גברא יתירא יוה"כ דעונש כרת ששה שבת דאיסו' סקילה ז' אבל ר"ע דטפי לי' יוה"כ הקל משבת החמור מ"ט. ואי משום דיוה"כ יום עינוי הוא אין זה ענין לקדושות היו' למטפי ברא יתירא מש"ה דא"כ פסח דאסור באכילת חמץ נטפי לי' גברא יתירא על שאר י"ט מש"ה וי"ל דאיכא צלותא יתירא משבת וי"ט שהוא תפילת נעילה מה"ט מטפי לי' גברא דהא בתענית אי לאו טעמא דאיכא ב"מ לעם הי' גורם מוסף תפילה שבו לגברא יתירא כדא' לעיל וביוה"כ ל"ל הכי. מיהו אכתי טעם זה אינו מספיק דהא אמר לעיל כל דטפי מילתא וכו' הלכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' בי"ט דאסור בעשיית מלאכ' ה' יוה"כ דעונש כרת [צ"ל ו'] (ו) שבת דאיכ' איסו' ז' אלמא הא דטפי חד מחבירו אינו גורם אלא חד גברא יתירא

הכל עולין למנין ז' אפילו אשה. התוס' בפ"ד דר"ה (דף לג) כתבו שר"י בר יהודא מוכיח מכאן דנשים אף ע"פ שפטורים ממ"ע שהז"ג אם רצו מברכות עליהן מדעולת למנין ז' אע"פ שפטורת מת"ת. ר"ת דחה די"ל הא דאשה עולה היינו באמצע שלא הי' רגילין לברך כדא' בר"פ הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה ומסיימי התוס' מיהו עולין למנין ז' משמע בסוף ז' וק"ל אם איתא דעולות למנין ז' בסוף זיין מיירי ובההוא דמברך לאחריו והא דאשה עולה משום דאע"פ שפטורה מת"ת הרשות בידה לברך מ"מ קשה דהא ברכה דלפניה של פותח ולאחרי' של חותם מוציאין את כל הז' שקראו בתורה וכיון דאשה אינה חייבת בת"ת וברכותיה ה"ל א"מ בדבר והאיך מוציאות את כל הז' קרואים מברכה שלאחרי' וה"נ ק"ל מקטן דעולה למנין ז' אי בסוף ז' מיירי דמבר' לאחריה האיך קטן מוציא מברכה דלאחריה את כל הקרואי' כיון דא"מ בדבר מ"ש ממגילה לרבנן דא"מ לעיל בסוף פ"ב. ולקמן תנן קטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ותנן מי שהיו עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין בפ"ג דסוכה (דף ל"ח) וה"ט משום דא"מ בדבר וה"נ אמרינן בפ"ב דשבת (דף כ"ג) הדליקה חש"ו לא עשה כלום והא כל הני דרבנן נינהו ואפ"ה מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא ומ"ט מוציאות אשה וקטן לאחרים מברכה התורה לאחריה אם איתא דהא דאשה וקטן עולה למנין ז' מיירי באותו שמברך לאחריה מיהו אפי' אם נפרש להא דאשה וקטן עולה למנין ז' היינו דווקא באמצע הקרואי' ולא מן המברכין לפניה ולאחריה אכתי תקשה הא דתנן לקמן המפטיר בנביא הוא פורס ע"ש וכו' ואם היה קטן אביו או רבו עובר על ידו אלמא קטן מפטיר בנביא והא המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה כדא' בסמוך וא"כ המפטיר הוא ה"ל החותם דמברך לאחריה וכיון שקטן מפטיר בע"כ הוא מברך לאחריה ומוציא את כל הקרואי' מברכה שלאחריה ואמאי מוציא הא ה"ל אינו מחוייב בדבר. והא ל"ל דהחותם דמברך לאחרי' לאו המפטיר הוא אלא אותו שלפניו שבו נשלמה מנין ז' אבל לא המפטיר שאינו עולה למנין ז' דאכתי למ"ד עולה תקשה הא. ועוד אפי' למ"ד אינו עולה בע"כ המפטיר הוא החותם שמברך לאחריה דאי אותו שלפניו א"כ המפטיר במה נפטר מברכה שלאחרי' וכ"ת דמפטיר קיל וא"צ לברך לאחריה הואיל דא"צ לקרו' בתורה אלא משום כבוד התורה בלבד. דא"כ למה מברך המפטיר עכשיו לאחריה. דהא לעיל בר"פ אמ' והאידנא כולהו מברכין לפניה ולאחריה ה"ט דתקנו רבנן גזי' משום הנכנסי' ויוצאין פי' שיאמרו אין ברכה לאחריה בתורה וכיון דהמפטיר מדינא א"צ ברכה לאחריה אפילו לאחר התקנה נמי לא צריך דאין כאן משום גזר' אלא ע"כ המפטיר נמי צריך לברך לאחרי' ומהשתא החותם דמברך לאחריה הוא המפטיר והשתא האיך קטן המפטיר מבריך לאחריה להוציא את כל הקרואי' הא ה"ל אינו מחויב בדבר והא נמי ל"ל דאפילו קודם התקנה הי' המפטיר מברך לאחריה על קריאתו לחוד ואותו שלפניו הוא החותם דמברך להוציא את כל הז' הקרואין. דאין זה סברא שהמפטיר הקל יהא שקול ככולן קודם התקנה לקבוע ברכה לעצמו לאחריה ככל הז' א"ו החותם המברך לאחריה הוא המפטיר והשתא האיך מפטיר קטן ומברך לאחריה להוציא את כל הקרואי' הא ה"ל א"מ בדבר. ולפנינו גבי הא דתנן לקמן קטן פורס על שמע יתבאר דבר זה הטיב

ע"ב אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו'. בגמ' נ"ל מקרא דכל דבר שבקדושה לא יהי' פחות מעשרה. וק"ל דבפ"ג דברכות (דף כא) א' רב הונא הנכנס לבה"כ ומצא ציבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וריב"ל אומר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ואמ' במאי קמפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומ"ס אין יחיד א' קדושה. וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין יחיד א' קדוש' שנא' ונקדשתי בתוך ב"י כדמסיק בגמ' בשמעתין. והשתא תקשה לר"ה דס"ל יחיד אומר קדושה ממתני' ורש"י פי' התם ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבו' א' קדוש' הלכך אם לא יגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש ל"ל בה וא"י מאי כוונתו אם ר"ל שאם הגיע היחיד לקדושה בשעה שהציבור אומ' קדושה עונה עמהם בהא כ"ע מודו דדבר שבקדושה זו ה"ל בעשרה ואי משום דריב"ל חשיב לי' להפסק בתפילות יחיד לעניית קדושה הואיל ולא נתקנה קדושה ליחיד המתפלל בפני עצמו הא הכא לאו משום הפסק קאתינן עלה אלא משום דאין דבר שבקדושה פחות מי' כדמסיק עלה וכן אר"א מנין שאין היחיד א' קדושה וכו' כל דבר שבקדושה לא יהי' פחות מי' מכלל דלר"ה אומ' מי' ונ"ל שט"ס נפל בדברי רש"י וכן מוכח ממה דמסיים אבל מודים אע"פ שיחיד אומר מודים אם אינו א' עם הציבור הרואה את כולן כורעין והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו מכלל דמקדושה אע"פ שאין א' עם הציבור ל"ל בה ויחיד בפני עצמו נמי אומר קדושה לר"ה דזה הוא החילוק שבין מודים לקדושה לר"ה וגם אין נראה לומר דלר"ה דכיון שיתפלל יחיד זה עם הציבור אלים טפי דיוכל לומר אח"כ קדושה בפני עצמו ביחיד דאין לזה טעם וריח. ועוד מדמייתי לה וכן אר"א מנין שאין היחיד א' קדושה משמע דר"א כריב"ל ס"ל ודלא כר"ה ואי מילתא דר"ה מתפרש כדאמ' אין בדברי ר"א הכרח דפליג על ר"ה הילכך הדבר ברור דט"ס נפל בפי' רש"י א"ו בהא פליגי דלר"ה יחיד א' קדושה בפני עצמו לגמרי בלא עשרה. ול"ל הא דר"א דאין דבר שבקדושה פחות מי' והשתא תקשה לי' ממתני' דהכא דקני דחשיב ברישא דאינן בפחות מי' בע"כ ה"ט משום דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה כדמפ' עלה בגמ' והגאוני' פי' להא דאין פורסין על שמע בע"א כמש"כ הר"ן ולפ' ניחא

ואין נושאין את כפיהן. פי' הרשב"א בחי' משום שמזכיר את הש' ואומ' יברכך ה' וה"ל כזימון דצריך י' משום דאמר נברך אלקינו. ולדידי ק"ל הא אין קורין בתורה דתנא אחריו וודאי טעמא דצריך י' משו' דדבר שבקדושה הוי וה"ט דריש' דאין פורסין ועוברין לפני התיבה. ואם איתא דטעמ' דאין נושאין לאו מש"ה הוא אלא מפני הזכרת ה' אמאי נקט לה באמצע בין הני דטעמא משום דבר שבקדושה וכה"ג פריך בפ"ב דב"ק (דף כ"ה) גבי זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו דקאמ' ודילמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה א"כ ליתניי' גבי זובו מ"ש דתנא לה גבי רוקו אלא משום דאתא מרוקו. וכ"ת דתנא סידרא נקט ואתא דנשיאות כפים בתר פריסו' שמע והעברות תיבה הוי דא"כ ליתנא להאי בבא דפריסות שמע ועוברין לפני התיבה ונשיאו' כפים לבסוף אחר א"ק בתורה ומפטירין בנביא. וכה"ג אמר רפ"ק דכריתות (דף ג') גבי מפטם את השמן מפטם את הקטורת והסך את השמן המשחה נ"ל דתנא המפטם את הקטור' באמצעו כו' וכ"ת דבעי למיתנא פטומין בהדי הדדי ליתנא איפכ' וכו' וכהאי גוונ' פריך בפ"ק דיבמות (דף ג') לתנייהו לאחו' אשה לבסוף ודוחק לומר הואיל ופריס' שמע (וע"ל דתדירא ונ"כ ה"ת) [צ"ל ועובר לפני התיבה ונ"כ דתדירי יותר].