טורי אבן קצח

כ"ש. וה"נ י"ל כן גבי הרכבת אילן מהאי ק"ו דאמרן וכיון שכן כל כמה שלא עקרו באיסור קאי ולאו בר תשובה הוא וה"ל להגמ' לדייק עלה לימא דלא כר"יהג והשתא אי אמרת בשלמא לרבנן דפליגי עלי' דר"ע ל"ל איסור במקיים כלאים כלל א"ש הא דלא דייק על לא חיללו לימא דלא כריה"ג דהא א"ל בדעבד תשובה אע"ג דלא עקרן בר תשובה הוא וכיון דכבר שני הכי גבי לא חנכו תו לא חש לדייק הכא הכי אבל א"א כ"ע מקיים אסור מה"ת ולא פליגי אלא אי לוקין עליו או לא א"כ אמאי לא דייק ה"נ גבי לא חיללו לימא דלא כריה"ג. א"ו כדפי'

דף יד ע"א מ"ח נביאים נתנבאו להם לישראל רש"י חשיב מ"ו נביאי' בפרטות ומסיים שנים לא ידעתי ואני תמה הא איכא אלעזר בן אהרן הכהן שנתייחד הדיבור אליו עם משה למנות את ישראל כדכתיב בפ' פנחס ועוד אליהו בן ברכאל הבוזי שהי' נביא והי' ישראל כדכתי' ממשפחת רם כדאמרי' בס"פק דב"ב [דף ט"ו] ואע"ג דחשיב לי' התם בין ז' נביאים שהי' להם לא"ה משום דעיקר נביאותו לא"ה מ"מ כיון דישר' הוי יש לחשבו במ"ח נביאי' שנתנבאו לישראל ועוד כיון דכולהו הי' עיקר נבואתייהו לישראל משום אחד לא דיקדק התנא כ"כ להוציאו מן הכלל ועל פירש"י דחשיב לברוך ונרי' שרי' מחסי' מרדכי בלשן אע"ג דאמרינן לקמן דכל אלו נתנבאו בשנת ב' לדריוש מ"מ הא אמרינן בסמוך הרבה נביאי' עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים ול"ח אלא נבואה שהוצרכ' לדורות ושלא הוצרכה לא נכתבה אלמא אותן נביאי' דחשיב נבואתן נכתבה והא אילו אעפ"י שהיו נביאי' כיון דלא נכתבה נבואתן ע"כ אינם ממנין מ"ח נביאים דחשיב

מה מעבדות לחירות אמרינן שירה פירש"י ביציאות מצרים אמרו שירה על הים. וק"ל טובא חדא דשירה זו לא הוקבע חובה לדורות אלא לשעה בשעת הנם לחוד אמרוהו ועוד נס שעל הים לאו מעבדות לחירות לחוד הי' אלא ממות לחיים נמי כדכתיב המבלי אין קברי' במצרים לקחתנו למות. ועוד הא דפריך בסמוך א"ה הלל נמי נימא ואי האי ק"ו מעבדות לחירות אשירה שעל הים קאי הא קריעת ים סוף הי' בשביעי של פסח ואותו היום ל"א הלל דהא בפ"ב דערכין חשיב כ"א יום שגומרין את ההלל ובחג המצות לא חשיב אלא י"ט ראשון לחוד ולא ז' שלו וגם בשעת הנס ליכא למ"ד שאמרו הלל אלא יחידאי לחוד בפ"י דפסחים (דף ק"ז) ר"א וראב"י דאמרו משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים וחכמים וכולהו תנאי פליגו עליהם התם. ול"נ דה"פ מה מעבדות לחירות אחרי' שירה אהלל קאי דאמרינן ביום א' דפסח שהוא יום יצ"מ וס"ל כחכמים דאמרו בפ"י דפסחי' שם נביאי' שבהם תקנו לישראל שיהיו אומרי' אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן ממיתה לחיים לכ"ש והיינו דפריך א"ה הלל נמי נימא כמו שאומרין ביום יצ"מ שהוא י"ט ראשון של פסח. ואל תתמה למאי דפרי' דקרו להלל שירה דהא בסמוך פריך אהא דרב נחמן דאמר קרייתא זו הלילא ואדרבא מהא דהכא משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה אלמא הלל נמי שירה מיקרי ושם בפ"ב דערכין אמרי' פורים דאיכא ניסא לימא אר"י לפי שא"א שירה על נס שבח"ל ועו"ך והרי יצ"מ דנס שבח"ל הוא ואמרי' הלל הרי דקרו להלל שירה מדפריך והרי יצ"מ כו' ואמרי' הלל מוכח כדפי'

יציאת מצרים דנס שבח"ל הוא היכי אמרי' שירה פי' הלל כדאמרי' בערכין להדיא וכמ"ש בסמוך. וק"ל מאי פריך מי"ט ראשון של פסח שאומרי' הלל דילמא לאו משום נס אומרי' אותו אלא מפני שהוא מועד מידי דהוה אעצרת וסוכות דלא נעשה בהם נס ואפ"ה אמרי' אותו ואפי' ר"ח ה"ל למימר אלא דלא איקדש בעשיית מלאכה וה"נ הלל בר"ה וי"כ הל"ל אלא משום דמלך יושב על כסא דין כדאמרי' התם הא לאו הכי הוי אמרי' בהו הלל א"כ יו"ט ראשון של פסח מהראוי לומר בו הלל מצד עצמו דאיקרי מועד דאיקדש בעשיית מלאכה ולא משום לתא דניסא. וי"ל הא דפריך והרי יצ"מ אהלל שאומרי' בליל יו"ט ראשון של פסח קא קשי' לי' דהא לאו משוה לתא דרגל אמרינן ליה אלא משום לתא דניסא היא דהא בשאר רגלים א"א הלל בלילה אלא ביום לחוד והכא אמרי' הלל כדתנן בפסחי' פ"ט [דף צ"ה] ש"מ משו' לתא דניסא אמרי' ליה בלילה מ"מ אכתי קש' לי דהא פריך התם ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר הזה יהי' לכם כליל התקדש חג לילה המקוד' לחג טעון שירה שאין מקוד' לחג אין טעון שירה והשת' אי הלל זה אינו מעין הלל דמועדו' מאי ראי' מהא דא"א הלל ביו' של ר"ח דאיקרי מועד משום דלא איתקדש בעשיית מלאכה הא אינו ממעטו אלא לילה דכוותיה דהשיר אינו בא בגלל מועד דהא שיר של כל המועדו' אינם אלא ביו' אבל לא בליל' וקא ממעט פסח שני דאין טעון הלל בליל אכילתו כדאמרי' התם הואיל ולא איקדש בעשיית מלאכה אבל ר"ח דאיקרי מועד ה"נ דטעון הלל ביומו אע"ג דלא איקדש בע"מ ובחידושי לפרק ד' דמס' תענית יתבאר עוד

כיון שגלו חזרו להכשרו הראשון נ"ל דהא תלי' כה"ט דס"ל כמ"ד ק"ר לא קדשה לע"ל כדאמרינן לעיל [דף יוד] וכמו שבטל קדושות הארץ לכל מצות התלוי' בארץ ושוות לח"ל הבי נמי בטל לענין זה ואע"ג דהאי דבטלו לענין מצות היינו להקל לדמותה לח"ל אבל לענין שירה אם אתה מדמה אותה לח"ל אין מן הראוי לומר שירה כלל אחר שגלו אפי' על נם דא"י דפקע קדושתה לגמרי כ"ש של ח"ל יש לומר כל דבר חוזר למילתא קמייתא מש"ה לענין מצות התלוי' בארץ כיון דפקע קדוש' ארץ הדרא למילתא קמייתא קודם שנתקדשה שהיתה פטורה אבל לענין שירה אי אמרת הדרא למלתא קמייתא עד שלא נתקדשה הא הוכשרו כל ארצות לומר שירה והא מילתא דשיר' דמי להיתר במות דעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות ונאסרו וחזרו להיתרו וכן קדושת המקדש לר"י לעיל וה"ט משום דכל דבר חוזר למילתא קמייתא והא מצינו לר"נ בפ"ב דשבועות (דף יו) דס"ל בהדי' לענין קדושת המקדש דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא אם שלא נחלק בין קדושת המקדש דתלוי במחיצות לקדושת א"י וע"ד שפי' התוס' בפ"ו דזבחים (דף סא)

ע"ב מורד במלכות הוא ול"צ למדייני' הק' התו' א"כ היאך דרשינן בפ' אד"מ (דף לו) דדיני נפשות מתחילין מן הצד מדכתיב גבי נבל ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד חרבו והא מורד במלכות הוי ולא בעי למדייני' וע"ק מפ' בהמה יוצאות (דף נו) גבי אורי' שהי' לו לדונו בסנהדרין ואמאי והא מורד במלכות הוי ותי' דהכא הכי פי' מורד במלכות הוי ול"צ למדייני' כשאר דיני נפשות שדנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה אלא אפי' בו ביום גומרים לחוב והיינו הא דק"ל וכי דנין נפשות בלילה הי' לך להמתין לגמור עד למחר והוא השיב לה מורד במלכות הוא וא"צ להמתין עד למחר אבל לדונו וודאי צריך וק"ל הא שם בפ' במה בהמה מהפך רבי בזכותא דדוד שלא חטא בשפיכת דמי' דאורי' אלא על שהי' לו לדונו בסנהדרי' ולא דנו והשתא א"א דמורד במלכו' צריך לדונו מדינא כשאר ד"נ אלא שא"צ הלנת דין לחוד אכתי אין כאן היפך זכות לדוד דכיון דצריך לדונו ולא דנו ה"ל שפיכת דם גמור ככל ההורג נפש שלא כדין דהא אמרי' בפ"ק דמכות (דף ה') באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שני' ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג פ' את הנפש ולא עוד אלא אפי' אמרו בע"ש הרג פ' את הנפש נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ואמרי' מאי קמ"ל תנינא לפיכך נמצא א' מהם זוממות הוא והן נהרגין והב' פטורי' ומשני סיפא משא"כ בגמר דין איצטריך לי' באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגמר דינו של פ' ובאו ב' ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בע"ש נגמר דינו של פ' כו' אין אילו נהרגים דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא והיינו טעמא כדפי' התוס' דקודם שנגמר הדין לאו בר קטלא הוא דשמ' לא יבואו עדי' ואם יבואו עדי' שמא לא יהי' עדותן קיי' ועוד שאסו' להורגו עד שיגמו' דינו וכשנגמר דינו כבר וודאי בר חיובא הוא הואיל וכבר באו עדים ונתקבלו עדותן וההורג פטור דש"מ קודם גמר דין אע"ג דיש כאן עדים אחרי' שהרג את הנפש וה"ה שעבר עברה שחייבו עלי' מיתה אפ"ה עדי' זוממין נהרגי' וכ"ש שההורגו דחייב כשאר רוצח וא"א לפטור ההורגו אא"כ הורגו לאחר גמר דין וא"כ אין בזה זכות לדוד דאע"ג דמורד במלכות כיון דעדיין ה"ל לדונו ולא דנו ה"ל כהור' קוד' ג"ד ונהרג עליו ככל הורג במזיד מכ"ש דעדים זוממין קוד' ג"ד אע"ג דסוף סוף יש עליו עדי' אחרים שהרג את הנפש נהרגי' עליו ככל עדים זוממי' על אדם כשר

והנראה לי בזה דודאי מורד במלכות א"צ לדונו בסנהדרין כשאר דיני נפשות אלא כיון שמרד ביד המלך להורגו מיד מיהו ה"מ אם הדבר ברור שזה שמרד בו יש לו דין מלך גמור א"נ הדבר ברור שיש בדבר זה דין מרד גמור וידוע אבל אם יש בדבר זה ספק בעיקר הדבר אם יש לזה דין מלך גמור דחייב המורד בו א"נ אפי' בידוע שיש עליו דין מלך גמור מ"מ אכתי איכ' למימ' שמא מרד כה"ג לאו בכלל מרד הוא בתרתי אלה צריך לדונו תחילה בסנהדרין לגלויי מילתא אם יש על זה דין מלך או שדבר זה נקרא מרד מיהו אין דין זה דומה לגמרי לשאר דיני נפשות דצריך עדים והתראה ושאר חומר שיש בין דיני ממונת לדיני נפשות דתנן בפ"ד דסנהדרין דהתם גזה"כ הוא דאע"ג דעבר עבירה שחייבי' עליה מיתת ב"ד אין עונש המיתה נגמר עד שידונו אותו הסנהדרין ע"פ תנאי' הנאמרי' שם מגז"הכ וכל כמה שלא נידון באותו ענין אין עליו דין מיתה מש"ה ההורגו נהרג עליו דעדיין לאו בר מיתה הוא עד שידונו אותו ע"פ דין שגזרה תורה אבל מורד במלכות מיד שמרד במלך נגמר עונש מיתה עליו וא"צ דבר אחר הילכך אפי' היכא דאיכא לספוקא אם זה דין מלך עליו או אם זה נקרא מרד אין זה אלא גלויי מילתא בעלמא ונהי שדבר זה צריך לדון בסנהדרין לברר שדין מלך יש לו ושזה נקרא מרד הא כיון שדנו שיש דין מלך ע"ז וזה נקרא מרד איגלאי מילתא למפרע דמשעה שמרד בר קטלא הוא והשתא ניחא הכל דמרד נבל בדוד הי' צריך לדונו בסנהדרין אם דין מלך על דוד באותו זמן דעדיין שאול קיים ואע"פ שנמשח כבר למלך