טורי אבן קמה

רבנן לטבילה זו משום צינורא דע"ה שמה זב הוא ורוקו טמא מה"ת כדאמ' בפ' דם הנדה א"כ מאי מועיל טבילה לחוד בלתי הע"ש הא אכתי פוסל את הקדש מה"ת דהא גבי כלים כתב רחמנא הערב שמש אלמא ט"י פוסל את הקודש במגע מה"ת ומה הועילו חכמי' בתקנת' שתקנו להטבילן כיון דליכא הע"ש אכתי טמאים הם לקדש כדמעיקרא ול"ד להא דתנן בפי"א ממס' פרה גבי כל הטעון ביאת מים מד"ס לאחר ביאתן מותר בכולן פי' בחולין ומעשר תרומה וקדש וא"צ הע"ש דש"ה דמיירי מכל הני דאמ' בפ"ק דשבת האוכל אוכלים טמאים והשותה משקים טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובין וכו' דמכל הני ליכא למיחש משום דררא דטומאה דאורייתא בהא מילתא גופי' דאוכל ושותה משקים טמאים א"א שיטמא אדם בשום ענין דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכיון דלאו משום חשש דררא שמא יש כאן ספק טומאה של תורה גזרו עליהן טומאה אלא טעמא אחרינא איכא בכל הני כדמפ' התם מש"ה הקילו עליהם דסגי בטבילה בלא הע"ש אבל הא דכלים הנגמרי' בטהרה כיון דטעמא דגזרו עליהם טומאה משו' שמא יטמא בטומאה של תורה דהיינו בצינורא של ע"ה שמא זב הוא הא טבילה לחוד בלא הע"ש אינו מוציאתו מידי ספק זה דאי איכא כאן צינורא של זב לאחר טבילה קוד' הע"ש כקודם טבילה הוא מה"ת לענין קדש ואין טבילה לחוד מוציאתו מידי ספק זה עד לאחר הע"ש ואמאי סגי להא בטבילה לחוד וי"ל דודאי הא חששא רחוק' הוא לחוש שמא נפל צינורא דע"ה מקמי דגמרי' כשחבר אוחז בה וכשנגמרי' עדיין לחה היא ולאו אדעתי' דחבר ולהחזיק הכלי בספק טומאה מה"ט וטבילה זו אינו אלא משום סרך טבילה בלבד וכדא"רי בפ"ג דיומא (דף ל) דהא דאין טהור נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבל דסרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומא' ישינה שבידו ויפרש וה"ט נמי לטביל' זו של כלים הנגמרים בטהרה אין זה אלא כדי שיזכור שמא נפלו צינורא דע"ה קודם גמרן ובשעה שגמרן עדיין לחה היא וכיון שכן בטבילה לחוד סגי להכירא בעלמא כדי להזכיר טומאה ישינה ואין לו ענין להע"ש כלל כמו לכנוס לעזרה דסגי' לי' בטבילה לחוד ה"ט להזכיר טומאה ישינה

אלא דחתכה ע"ה בהא לימא ר"י יטמא ויטבול הא מטמא וקאי וכ"ת יטמא משום הכירא דצדוקים הא טומאת ע"ה כיון דנהג נמי בחולין חמירא ובעי הע"ש אע"ג דמדרבנן היא ול"ד לשאר טומאת דרבנן של מעלות דל"ג לחולין אלא לתרומ' וקדש בלבד דלא בעי הע"ש כ"פ הר"ש בפ"ק דטהרות וקצת מזה כתבו התוס' בר"פ גבי האונן ומח"כ צ"ט לקדש ובסמוך אפרש יותר

אלא לבתר דחתכה מיזהר זהיר בה. וק"ל בשלמא לעיל גבי כלים הנגמרים בטהרה ניחא דהתם ודאי זהיר בה כדי שלא תטמא אבל הכא גבי שפופרת כיון דלהשתמש בה חטאת חתכה וכיון דלחטאת לא סגי לה בלא טומאה משום הכירא דצדוקים ובע"כ סופו ליטמא א"כ הפוכי מטרתא ל"ל אדרבה אינו זהיר בה בכיון כדי שיהא צריך טבילה ויטבול וישמש בה משום הכירא ושמא יש לומר דאע"ג דסופו ליטמא בע"כ משום הכירא מ"מ כל מה שאפשר לאחר הטומאה סמך לתשמיש החטאת מאחר כדי שבין כך ובין כך לא יבא לידי תקלה לטמא קדש ומיזהר זהיר בה

ע"ב אלא מעתה לא תטמא אדם וכו' ק"ל מה בכך דהא אע"פ שאין אדם וכלי' מקבלין טומא' אלא מאב הטומאה מ"מ בחטאת מקבלין דהא תנן בפי"ג דפרה הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו ואפי' הן מאה לגין של חטאה שנטמא אחוריו נטמא תוכו ומטמא וכו' ואפי' הן מאה ובתוספתא תניא לגין של חטאת שנטמא אחוריו נטמא תוכו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו ואת המזה שאין אומר' בחטאת זה ראשון וזה אחרון אפי' הן מאה כולן תחילה שאין מונין לחטאת והביאה הר"ש לתוס' זו שם אלמא בחטאת אפי' מאה מטמאין זה את זה בין אדם לאדם ובין כלים לכלים בין כלים לאדם כהאי דלגין דתוספתא שמטמאין את האדם במשא וא"כ אפי' לא עשו שפופרת זו שחתכה לחטאת אלא כטמא שרץ אפ"ה מטמאין לאדם שחתכה דלא גרע מלגין שנטמא במשקים שמטמאין את המזה כ"ש כלי שנטמא בשרץ שמטמא' אדם לחטאת והא כיון דעשו שפופרת זו כנטמא בשרץ דין הוא שיטמא לחטאת את האדם החתכה מש"ה תניא חתכה ומטביל טעין טבילה דמיירי לענין חטאת והא דפריך מהאי דחתכה ומטבילו טעון טבילה פי' הא ע"כ כר"א אתא ולא כר"י דהא א' יטמא

והתניא מעול' לא חידשו דבר בפרה ק"ל מאי פריך דילמ' ההיא ר"י היא דלדידי' דס"ל יטמא ואח"כ יטביל בע"כ ל"ל דעשהו כטמא דא"כ ל"ל יטמא הא טמא וקאי אלא ודאי לא עשהו כטמא וההיא ברייתא כוותי' אתא ורב דא' עשהו כט"מ אדר"א קאמ' ול"ל הא דלא חדשו דבר בפרה וכ"ת משו' דלא ניחא לן לעשות פלוגתא חדשה בין ר"א לר"י בהא דל"ח דבר בפר' כיון דלא שמעינן דפליג בהא דנימא דההיא ברייתא דלא כר"א הא השתא נמי אי מוקמת דס"ל לר"א בכלים הנגמרי' בטהרה צריכין הע"ש בע"כ פליג אדר"י דא' יטמא ואח"כ יטבל משו' הכירא דע"כ ס"ל לר"י דא"צ הע"ש ומתני' דלא כר"א ומאי אולמא דנימא דפליגי אי צריך הע"ש אי לא ור"א פליג אמתני' או נימא דכ"ע. א"צ הע"ש ופליגי בהא דלר"א עשהו כט"מ ול"ל הא ברייתא דחידשו בפרה מש"ה בטבילה לחוד סגי והוי הכירא ור"י א"ל הא דל"ח מש"ה ליכא הכירא אא"כ יטמא ויטביל ואדרבה הכי ניחא טפי לומר דר"א לא פליג אמתני' דברייתא לא אהי' כוותי' מלומר דס"ל כברייתא ולפי"ז בע"כ מתני' לא אתי כוותי' וי"ל דהאי ברייתא דל"ח בפרה בע"כ ר"א היא דאלו ר"י מהיכא תיתי לומר דחידשו דאיצטריך לאשמעינן דל"ח ואי משו' שעשו בה מעלות הרבה וכדפי' רש"י מ"מ מהיכא תיתי שעשו כט"מ בז' שלו לטמא מה שלא מצינו כן בכ"מ אבל אי ר"א היא ניחא דסד"א הכי דכיון דר"א אמ' יטבול מיד וא"צ לטמא ואפ"ה הוי הכירא משו' דעשהו כט"מ קמ"ל דל"ח דב' בפרה וטעמא דר"א הוא משום דבעלמ' כלים הנגמרים בטהרה צריכין הע"ש וכיון דהכא אחר טבילה מיד משתמש בהו הוי שפיר הכירא ואביי משני דלעול' ברייתא ר"א היא ולר"א ס"ל דהא דעשהו כט"מ וכדשני רב ומאי ל"ח בפרה דקאמ' של"א קורדום מטמא מושב והשתא כ"ש דניחא טפי דטוב' קמ"ל דאע"ג דחידשו ועשוהו כטמא כולי האי ל"ח לומר קורדום מטמא מושב

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש פי' רש"י במתני' אוכלים חתיכות הרבה בכלי אח' ונגע הטמא בא' מהן הכלי מצרפם להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן מפי' משמע דוקא כשהן בכלי א' בשעת מגע הטומא' הוא דמצרפן הכלי אבל אי נגע הטמא בא' והניחן אח"כ בכלי א' אין הכלי מצרפן לש טמא הטמא השאר כאלו נגעו בו וק"ל מנ"ל הא ל"מ למ"ד צירוף דאורייתא ונ"ל מכף א' עשהו כל מה שבכף א' אפי' נטמא קודם כשמניחו בכלי א' עם אחרים הכלי מצרפן כאלו נגעו בו אלא אפי' למ"ד צירוף דרבנן נמי א"ל הכי. והא דא' לקמן הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע ט"י במקצתן פוסל את כולן משמע דוקא כשהן בכלי א' בשעת מגע ונגע הט"י במקצתן הוא דפוסל את כולן אבל אם אחר המגע ט"י נתן בכלי עמו לא שאני ט"י דפוסל ואינו מטמא לפיכך אין מגע ט"י חוזר ומטמא אחרים אפי' במגען וכ"ש ע"י צירוף כלי וה"נ ההיא דאמר לקמן על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו דמשמע נמי כשהן בכלי א בשעת מגע הטמא במקצתו ולא כשנתן אחר מגע הטמא בתוך כלי אחד אע"ג דטמא מטמא לטמא אחרים שאני אפר חטאת שאינו אוכל אלא עפרא בעלמ' דאפי' נגע בהן טמא אינו מטמא מה"ת אלא פוסל לחוד כמגע ט"י בכל דבר וכמש"ל אבל טמא הנוגע באוכל של קדש כשהוא לבדו בכלי ונעשה ראשון ואח"כ הניחו עוד אוכלי קדש עמה בכלי הכלי מצרפן כא' כאלו נוגע בו ונעשין שני והא דאמ' בפ"ג דמנחות (דף כד) בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא א' מהן והניחו בביסא וחזר ט"י ונגע באותו טמא מהו מי אמרינן שבע לי' טומאה או לא והשתא אם איתא דאפי' בנטמא א' מהם ואח"כ הניחו בביסא א' עם חבירו הכלי מצרפן אפ"ת שבע לי' טומאה הא מ"מ בלא"ה מטמא את חבירו מחמת טומאה ראשונה די"ל דהאי נטמא א' מהן דראשונה היינו נמי ע"י מגע ט"י דאינו אלא פוסל אבל לא מטמא ותדע דאי נטמא א' מהם ע"י מגע טמא מיירי אמאי נקט לבעיין דאי אמרת שבע לי' בטומאה קלה דט"י על טומאה חמורה דמגע טומא' ה"ל למנקט בשני המגעות שווין או בחמירה על חמירה דהיינו שניה במגע טמא או בקל על קלה ושניהם הי' ע"י מגע ט"י דהוי רבותא טפי אע"ג דמגע השני שוה וחמורה כראשונה אפ"ה א"ל שבע לי' טומאה דהא כה"ג נמי מבעי' לן א"א שבע ולא פשיטא לי' אלא בחמורה על קלה דל"א שבע דהכי אמרינן התם אמר לי' אביי ומי אמרינן שבע לי' טומאה והתנן סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אר"י וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו זב מטמאים מגע זב כי נגע בו הזב מיהא טמא אפי' לבסוף ואמאי לימא שבע לי' טומאה ודחי ממאי דאם נגע בו הזב לבתר מדרס דילמא מקמי מדרס דהוו טומאה חמורה על טומאה קלה אבל הכא דאידי ואידי ט"ק לא אלמא אפי' באלו ואלו שוין מבעי' לי' ואי הא ראשונה דנגע בא' מהן היינו מגע טמא אמאי נקט בחזר ונגע ט"י דה"ל ט"ק על טומאה חמורה אפי' בחזר ונגע טמא נמי כיון דאידי ואידי שוין מבעי' לי' נמי א"א שבע וה"ל למבעי בשוין דהוי רבותא טפי דאפי' בשוין א"ל שבע לי' טומאה ראשונה ושני' לא חיילא כלל ולא מהני לטמא לראשונה עוד כדי שתחזור ותטמא לשני' ע"י צירוף כלי אלא ע"כ מגע ראשונה היתה ע"י ט"י וכי חזר ונגע בו ט"י ה"ל אידי ואידי טומאה קלה מיהו נ"ל דאפ"ת דראשונה היתה ע"י מגע טמא והב' ע"י ט"י דה"ל ט"ק על ט"ח ואפ"ה נקט לבעיין בכה"ג לרבותא דאידך גיסא דאע"ג דה"ל קלה על חמורה מ"מ א"ל דלא שבע וקלה נמי חיילא לטמא הב' ע"י צירוף כלי ומ"מ אע"ג דאין מכאן ראי' להא דפי' דהא איכא למידחי דמשום רבותא דאידך גיסי נקט הכי מ"מ אין להקשות מהא למאי דפי' מדנקט במגע ב' ט"י ובמגע א' נקט ונטמא א' מהן סתמא ש"מ שנטמא