טורי אבן קיח

דיצא בהם ידי שמחה מותר להקדישן נמי בי"ט וק"ו הוא השתא איסור דאורייתא התרת דהא דאין נו"נ קריבין בי"ט איסור של תורה הוא כדא' בפ"ב דביצה (דף כ) ואפ"ה אם מביאן לצאת י"ח שמחה קרבין בי"ט כ"ש שמו' להקדישן בי"ט שאינו אל' איסו' שבו' הואי' ורוצ' לצא' בהן ידי שמח' דה"ל חוב' שקבוע לו זמן דאפי' למ"ד שלמי' ששחט מעי"ט יוצא בהן ידי שמח' אפ"ה מקדישין ומקריבין בי"ט מ"ד אחגיגה דקדשי וקרבה בי"ט אע"ג דיש לו תשלומין כל ז' וכ"ש לתי' ב' שבתוס' לעיל דהא דאין נו"נ קריבן בי"ט מיירי בשכבר קרב שמחתו היכא דמביאן לצאת בהן ידי שמחה דש"ד להקדישן. מיהו למאי דפי' לעיל דבכל ענין נו"נ קרבין בי"ט ואפי' אי אקריבן לשם ש"ש כיון דעיקר הקרבתן לאו משום ש"ש אלא משום נו"נ א"כ למ"ל כלל לנו"נ שמותר להקדישן בי"ט וה"ה למעשר בהמ' אכתי תקשה ל"ל טעמא דסקרתא ת"ל משום דא"מ. ובשם ר"י תי' התוס' דצביע' דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא הלכך גזרו בו אבל מקדישן דלא הוי אלא מדרבנן ל"ג. ומסיי' התוס' מכל הני שנוי לא יתכן בבכורות פב"ש (דף נח) דהכי תנן התם ולמה אמ' בכ"ט באלול ולא בא' בתשרי מפני שהוא י"ט וא"א לעשר בי"ט ומפ' בגמ' דהא דא"א לעשר בי"ט הוא משום סקרתא ואמאי נקט סקרתא ולא מקדישן דשם לא שייך גזי' אלא שינוי א' דקדושין ועומדי' יתכן התם והכא. מיהו למאי דפי' דהא דקודש ועומד ל"מ להקדישו בי"ט קשה מהא ושם תי' התוס' עוד דכיון דעשירי מאליו קדש אפי' לא קרא עשירי ל"ש לאסור הקדש כזה בי"ט ולי א"ל לכ"ז דהגמ' עיקר איסור נקט סקרתא דהוי איסור חמור של תורה והכא גבי גזי' דרבנן ל"ג דא"כ אפי' נו"נ נמי לא וה"ט דל"ג כדפי' התוס' כאן בשם ר"י אבל התם די"ל דעיקר איסור נקט וכדפי'

ע"ב מנין שא"נ במועד שנא' ושמחת בחגיך ולא באשתך. ק"ל דמשמע מהכי דמה"ת א"נ נשי' במועד והא תנן בפ"ה דביצה דכל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת ח"ע בי"ט וחשיב בהני דרשות ל"ח ולא מיבמין וקתני סיפא כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת והשתא למה חשיב ללא מיבמין בי"ט משום רשות ת"ל דמ"הת אסור אפי' בחש"מ וכ"ש בי"ט משום דיבום היינו נשואים כדתנן פ"ק דמועד קטן (דף ה) א"נ נשים במועד וכו' ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו וכ"ש בי"ט וי"ל דהא דגזר' על היבום בי"ט משום שבות נ"מ לי"ט של ר"ה דאין מצות שמחה נוהג בו ואפ"ה גזרו משום שבות גזי' שמא יכתוב כדמפרש התם. א"נ י"ל דהא דגזר' על יבום בי"ט משום שבות משו' ליל יט"ר הוא דמצות שמחה אין נוהג' בליל יט"ר וכדתני' והית אך שמח לרבות ליל י"ט אחרון או אינו ליל יט"ר וכולי כמ"ש בתשו'

מביא שלמים מרובים. פי' רש"י שלמי חגיגה רבי' לפי האוכלים ובע"כ צל"כ דהא בגמר' קאמר שלמים מרובים מהיכא מייתי לי' הא ל"ל. א' ר"ת בטופל ומביא פר גדול והא א"צ טפילה אלא גבי חגיג' אבל ש"ש באה הכל מן המעשר כדאמר לעיל. ועוד דתני סיפא זה וזה מועט ע"ז נאמר מעה כסף ב' כסף ואלו ש"ש אין לה שיעור וזה ל"נ אלא בעולת ראייה וחגיגה כדתנן לעיל והא דא' נכסים מרובים ואוכלים מועטין מביא עולות מרובים ע"כ מקרא דאיש כמתנת ידו נ"ל הא דמביא עולת מרובי' ומייתא לה בסיפא וה"ה לרישא אלא דהתם מ"ל לרבותא דאיש כמתנת ידו על חגיגה נמי קאי אע"ג דכתי' גבי ע"ר ומשום דחגיגה וראי' מילף ילפי מהדדי לכל מילי כמ"של. לפיכ' כברכת ה' הכל לפי הברכה יביא שדינן לה נמי על חגיגה מיהו כל חד וחד לפי הברכה ששייך בו גבי עול' כפי ברכת הנכנסי' דהא כולן כליל וגבי שלמי חגיגה הנאכלין לפי ברכת ריבוי האוכלי'. מיהו ק"ל לאוכלין מרובי' ל"ל קרא ת"ל בלא"ה כיון שאוכלין מרובים צריך שלמי' מרובי' כפי האוכלי' וכמו שפי' רש"י ואי קמ"ל דאע"ג דיש לו בשר מנו"נ דיי"ח שמחה בהן כדא' לעיל אפ"ה צריך להביא שלמי חגיגה מרובי' כפי הברכה והא אין נו"נ קריבן בי"ט ואי למעוטי. משלמים. שנשחטו בערב יום טוב הא בלא"ה איכא למ"ד בפ"ו דפסחי' (דף ע') שא"י בהן ידי שמחה משו' דבעינן זביח' בשעת שמחה ול"ל דצריך קרא לחש"מ ומיירי שלא הקריב שלמי חגיגה ועולת ראייה ביט"ר. זה אינו דהא באוכלי' מרובי' ונכסי' מעוטין קא' ר"ח בגמ' בטופל ומביא פר גדול אבל לא מבהמה לבהמה דאא"ב כולה מתני' מיט"ר מיירי היינו דבהמה לבהמה לא משום דכל הבאות ביט"ר שם חגיגה עלי' כדפי' רש"י לעיל אבל אי בחהש"מ מיירי בהמה לבהמה אמאי לא הא יי"ח חגיגה בבהמה ראשונ' והשאר אינו אלא ש"ש דבאה אפי' מן המעשר. וי"ל דמ"מ קמ"ל מקרא דצריך שיבא שלמי חגיגה מרובי' לפי ברכת האוכלי' ולא יביא שלמי שמחה מעוטין לשם שלמי חגיגה ולריבוי האוכלי' יביא שלמי' לשם ש"ש אלא צריך להביא הכל לשם ש"ח לפי ריבוי האוכלי'

מתניתא ל"פ. פירש"י לא פליגא במעו' אלא בבהמה הא דקתני אם רצה לערב הוא דא' מעות דווקא אבל אידך מתני' ס"ל בין מעו' בין בהמה ולישנא דלא פליגא משמע דלא פליגא לגמרי ותרוייהו מודו דאם רצה לטפל בין מעו' בין בהמה מטפל אלא מר א' חדא בבהמה וה"ה במעו'. ור"ש דא' ככ"ע ומר א' במעו' וה"ה בהמה ואיני יודע מי דחקו לרש"י לפ' דפליגי בבהמה ור"ש דא' כתנאי והא דא' הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה לאו למימרא דטפילת בהמה גרע טפי ממעו' ומהשתא בע"כ ההיא דתני טפילת מעו' ל"ל טפילת בהמה דאל"כ לאשמעינן קילתא וכ"ש חמירתא דהא ליתא דתרווייהו שקולין הן ואף טופלין בהמה דקא' אליבא דר"ח קא' לדידך דאלים טפילת מעו' הרי א' אף טופלין בהמה אבל לר"ש תרווייהו שקולין הן. א"נ ה"ק הרי א' טופלין בהמה כמו מעו' דתרוייהו שקולין הן תדע דאס"ד דלר"ש נמי טפילת מעו' אלים והאי מתני' דטפילת מעו' טפיל לבהמה לגמרי ל"ל א"כ מאי הרי א' אף טופלין בהמה דפריך לי' לר"ח הא הוא דאמר נמי מאידך מתני' דטפילת מעו' דווקא כר"ח ומאי אולמא דהא מתני' מהא דאקש' לר"ח מינה א"ו כדפרי' דס"ל לר"ש דל"פ הני מתני' לגמרי א"נ משמע לי' לר"ש ההיא ברייתא דמיירי מטפילת מעו' אלי' לי' טפילת בהמה ממעו' ונקט לרבותא טפילת מעו' וכ"ש בהמה ולאידך אלים לי' מעות מבהמה ונקט בהמה לרבותא וכ"ש מעות וכהג"מ בפ"ק דסוכה (דף ח) מר אלים לי' סוכ' רשב"ק מנג"בך ומר איפכא

חוזר ומקריב חמש בי"ט שני ולא אמר' עובר הוא בבל תוסיף ורחמנא א' וחגותם אותו חד יומא ותו לא דהנך נמי חד יומא הוא ושני תשלומין דראשון ומסיק ר"א דלא פליג ר"ל דא' חוזר ומקריב אדר"י דא' כיון שפסק שוב אינו מקריב כאן בסתם אם הפרישן סתם אינו חוזר ומקריב כאן במפ' דא' בהדיא ליום א' אני מפ' את כולן חוזר ומקריב שאינו אלא תשלומין דא' זהו שיטת רש"י וק"ל לפ' דאמאי אוקי דר"ל במפרש להדי' הא אפי' בסתם נמי דלא אמר להדיא ליום א' אני מפ' אפ"ה חוזר ומקריב בסתמא אא"כ איכא גילוי דעתא דשיורי שייר כגון שיש שהו' להקר' ויש לו אוכלין דמוכח מילתא מדלא הק' בא' ש"מ שיורי שייר כדמסיק ואזיל אבל בדליכא גילוי דעת כגון שא"ל שהות א"נ אין לו אוכלין אפי' בסתמא דלא אמ' להדיא ליו' א' אני מפ' אפ"ה חוזר ומקריב לכ"ע וה"ל לאוקמי לדר"י ור"ל בסתם אלא דר"י בדאיכא גילוי דעת ודר"ל בדליכא ואע"פ שלא פי' להדיא נמי ש"ד. וי"ל דנ"מ בהא דמפ' דאפי' איכא שהו' ואוכלין אפ"ה חוזר ומקריב בב' הואיל ופי' להדיא שהפ' ליום א' דבחדא סגי או באין לו שהות או אוכלין א"נ בשפי' להדיא ואפי' יש לו שהות ואוכלין והא דמפליג ר"א בין סתם למפ' ולא מפליג בסתם גופי' בין יש לו שהות ואוכלין לאין לו י"ל דלרבותא לקט מפ' להדיא דאע"ג דיש לו אפ"ה חוזר ומקריב הואיל ופי' להדיא ונ"ל דנפקי' לי' לר"א הא דלר"י בחדא סגי משום דשמיע לי' הא דר' שמן אר"י דבסמוך דא' גמר היום חוזר ומקריב ודרבי' אר"י דא' חוזר ומקריב ומוקי לה לדרבין במפ' להדיא דאל"כ תרתי דר"י ל"ל וא"ל נמי דהאי ה"נ מסתברא ר"א גופי' קא' לה להוכיח דבחדא סגי ולא סתמא דגמרא קא' לה מ"מ ק"ל מאי כיון שפסק שוב אינו מקריב סתמא דקאמר ר"י. נהי דא"מ לשם שלמי חגיגה בחה"מ משום בל תאחר לשם שלמי נדבה מיהו מחייב להקריב אעפ"י שהקדישן לשם חגיגה הא חגיגה שלא הקרי' ברגל חייב להקריב אחר הרגל לשם שלמי נדבה דהא בפ"ק דר"ה (דף ד) מרבינן לעולת ושלמים לגבי ב"ת והיינו עולת ראייה ושלמי חגיגה דאלו נו"נ בהדיא כתיבן כדפרש"י ותוס' התם וכמ"ש בחי' שם. אלמא חגיגה שלא הקריבה בשעתה לשם חגיגה אינו נדחית מהקרבה לגמרי אלא מקריבה אח"כ ול"ל דשוב א"מ דקאר"י לשיטת רש"י אחוזר ומקריב בי"ט ב' דר"ל קאי. וקאר"י דבי"ט ב' אינו חוזר ומקריב לאחר שפסק דכיון דא"א לו להק' לשם חגיגה משו' ב"ת (גזי' וכ"ת) [צ"ל הוי כנדרים ונדבות] דאין קריבין בי"ט וע"ד פי' (הרא"ש) [צ"ל הר"ח] שאכתוב בסמוך דא"ב ל"ל לרש"י טעמא דב"ת הא בה"ט דנו"נ א"ק בי"ט לחוד סגי וצ"ל דהאי כיון שפסק שוב אינו מקריב דאר"י היינו לשם ש"ח. ומ"מ לשם נדבה מחויב להקריב ונ"ל שהכריחו לרש"י לפרש כן דה"ט דאין חוזר ומקריב משום ב"ת ולא משו' דנ"ונ א"ק בי"ט משום דר"י סתמא קאמר כיון שפסק שוב א"מ ואהקריב חמש בי"ט דר"ל קאי ומשמע דבפסק ביט"ר שוב א"מ כלל אפי' בחש"מ מדלא קאמר שוב א"מ בי"ט ב' ש"מ דה"ט משו' ב"ת ושוב א"מ דקא' היינו לשם שלמי חגיגה וכדפי' ולפ"ז הא דא' ר"ל חוזר ומקריב בי"ט שני לרבותא נקט לה ותרתי קמ"ל דאין בו משום ב"ת מדחוזר ומקריב. וקמ"ל אפי' בי"ט ב' מותר להקריב דל"ד לנו"נ. זהו מה שנ"ל ע"ד פרש"י

והתוספות בשם ר"ח פי' הקריב ה' בי"ט ראשון חו"מ ה' בי"ט ב' ואע"ג דאין קריבין נו"נ בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לשם חגיגה היתה מותר להקריב בי"ט ומסיק דר"י בסתם ובדיש לו שהות ואוכלין נעשו כנו"נ שלא מחמת י"ט ודר"ל כגון שפי' שאלו הנשארי' יקריב' ביט"א כגון זה מותר וגם לפי"ז נמי צ"ל הא דמחלק בין סתם למפר' ולא מחלק בסתם גופי' בין יש לו שהו' ואוכלין לאין לו דרבותא קמ"ל דבמפ' להדיא אפי' יש לו חו"מ דה"ל חגיגה ולא נו"נ וכדפי' לעיל והביאו ראי' התו' לפי' זה מדא' בירו' הי' לפניו עשרה בהמו' הקריב ה'