טורי אבן קטז

קודם תחילת שקיעה והא ודאי איכא שהות טובא ביום שיכול לצלות ולאכול קודם הלילה הא הוכחתי בתשובה (סי' י"ז) בהרבה ראיות דאין דם נפסל עד סוף שקיעה שהוא לילה וא' מן הראיות שכתבתי שם הוא מפ"ק דהוריות (דף ד') דקא' אדם שהביא כפרתו בין השמשות ספק מבע"י נתכפר לו ספק משחשיכה דאין מביא אשם תלוי ואי דם נפסל בתחילת שקיעה שהוא כדי מהלך ד' מילין אפי אם בה"ש יום הוא אפ"ה לא מתכפר לו שהרי שיעור בה"ש אינו אלא או תרי תלתא מילין או ג' רביעי מיל לכל היותר כדא' בספ"ב דשבת (דף לו) וכבר כלה זמן הקרבה קודם לזמן זה הרבה אלא ע"כ דזמן הקרבה הוא עד הלילה והשתא משכחת לה לנו"נ דאין קריבין בי ט בדליכא שהות כדי לצלות ולאכול זה אינו דהא בפ"ב דביצה (דף ך') אמרי' לדבר האומר נו"נ אין קריבין בי"ט עבר ושחט מאי. רבא א' זורק את הדם על מנת להתיר בשר באכילה בי"ט רבה א' זורק ע"מ להקטיר אימורי' לערב ואמ' דאיכא בנייהו נטמא הבשר או שאבד. לרבא לא זרק. לרבה זרק. ובע"כ האי על מנת להתיר בשר באכילה כלומר בי"ט דקאמר רבא היינו לבשר צלי דהוא א' התם ואם היתה שבת לא יזרוק משום דא"א בצלי' היום מכלל דבי"ט צולה ואוכל וכיון דיש שהות ביום כדי צלי' ואכילה א"כ מאי עבר ושחט דקאמר הא אפי' לכתחילה מות' משום הואיל. וכ"ת דאע"ג דשרי מה"ת משום הואיל מדרבנן מיהו אסור והאי עבר ושחט בעבר אדרבנן קא'. א"א לומר כן דע"כ עבר אד ת קא' דאס"ד דמה"ת מותר לשחוט משום הואיל ה"נ מותר להקטיר אמורי מה"ט מה"ת דהא ש"ש דחובת היו הן אפי' הקטרתן שרי ביו"ט. וכיון דמדרבנן אינו מקטיר עד לערב בעבר ושחט בנו"נ א"כ האיך קא' רבא יזרק ע"מ להתיר בשר באכילה בי"ט הא קי"ל ברפ"ה דפסחים כל רמה דלא אתקטרי' אמורי' לא מצי אכלי בשר וכבר הקשה התוס' זאת ותי' כיון דא"א להקטיר היום בי"ט עשאם כמו שנטמאו או שאבדו דאינו מעכב אכילה כדאמ' התם והשתא אי אמרת בשלמא מה"ת אסורה הקטרתן היום ש"ד דה"ל כאילו אינם ואינו מעכב לאכילת בשר אבל אי מה"ת ראוי' היום להקטרה הא ודאי אסור באכילת בשר כיון דאימורי' קיימי' וראויין להקטרה היו' מעכבי לאכילה מה"ת ואע"ג דרבנן אסרו להקטיר לא להקל על ד"ת באו ולעשותן כאילו אינן דל"מ לבשר

ואע"פ שהתו' כ' שם אהא דתניא שאם נטמא אימורי או שאבדו כהני' זכאין בחזה ושוק ואפי' למ"ד הציץ מרצה על העולין בנטמאו כיון דמדרבנן אסו' ה"ל כאבדו. דבריה' מרפסין איגרא וכי ע"י חומרי דרבנן אזדא לי' איסור של תורה ודוחק לומר דרבא ורבה בר"ה ל"ל הא הואיל דרבה ועוד הא תניא התם כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרוק והבשר יאכל והא היו' בי"ט לא יקטיר האימורי' אמאי יאכל בשר אע"כ כיון דא"א בהקטרה ה"ל כאילו אבדו ואי אמרת הואיל אמאי הבשר יאכל כיון דמה"ת בני הקטר' היום הן לעכבו לאכילת בשר והשתא תקשה מהא ברייתא לרבה דאית לי' הואיל ועק"ל אכולהו שנויי דהא תני' שם בפ"ב דביצה (דף י"ט) אין מביאין תודה בחה"מ מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אבל מביא בחה"ס ור"ש יליף התם מקרא דכל שלא באה בחג המנות ובחה"ש אינו באה בחה"ס ומפ' אביי דפליגי בלמיק' עליו בב"ת דלת"ק בג"ר אפי' שלא כסדרן עובר פי' וקמ"ל ענה טובה דמי שחיי' בתודה יביא בחה"ס אפי' הוא רגל א' דכיון שא"מ לא בפסח ולא בעצרת נמצא עובר בב"ת. והשתא אם איתי' דיש תקנה להקריב נו"נ בי"ט לשם ש"ש א"כ לת"ק למה יבא תודתו בחה"ס דוקא אפי' הוא רגל א' נהי דבפסח א"א להקריבו משום חמץ שבו ימתין עד חה"ש ויקריבנו לשם ש"ש. ואי משום לחמי תודה דא"א בי"ט ללוש ולאפותו הא אפשר מעי"ט א"נ לקנות לחמי תודה אפויות מעי"ט כהאי דתנן בפ"ג דפסחים חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמן אין יוצא בהן למכור בשוק יוצאי' בהם דאין לחמי תודה קדושי' קדושת הגוף אלא בשחיטת הזבח לאחר אפייתן. ואפי' שחט הזבח קודם שקרם פני הלחם אפילו א' מן הלחמי' לא קידש הלחם. כדתנן בפ"ז דמנחות (דף ע') וכ"ת דהא דאין מביאין תוד' מיירי בנדר בחה"ש ביום לאחר שהביא ש"ש דא"א לו להקריב עוד בו ביום לנו"נ מש"ה צריך להביא בחג הסוכות והאי ולא בחה"ש דקאמר היינו בו ביום שנדר. דזה דוחק ועו' הא אכתי יש לו שהות להביא בחה"ש דלהבא עד אותו שעה של שעת נדרו כגון אם נדר בחה"ש זה בשש שעות על היום אינו עובר עד שש שעות דחה"ש דלהבא דבעינן כולו רגל כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף ז') ול"ל להביא בחה"ס הא יש לו שהות בחה"ש הבא להביא קודם שש שעות על היום לשם ש"ש. ודוחק לומר דבנדר בליל חה"ש איירי ונ"ל דאע"ג דיי"ח ש"ש בנו"נ בכל ענין אפ ה א ק בי"ט דהא בלא"ה כל הנו"נ חוץ מעולה יש בהן צורך הדיוט דהא הבשר נאכל ואפ"ה א"ק בי"ט מטעמא דמפ' בפ"ב דביצה (דף כ) דכהנים דכי זכו משלחן גבוה זכו פי' דעיקר השחיטה משום צורך גבוה נעשית ולא משום אכילת הדיוט ונעשה צרכי הדיוט טפל לשל גבוה ה"נ אע"ג דיוצא ידי חובת ש"ש בנו"נ. מ"מ עיקר השחיטה נעשית לשם נו"נ שמחוייב ועומד כבר אלא שממילא יצא י"ח ש"ש דהא יש לו בשר במה לשמוח נמצא צרכי הדיוט דשמחה נעשה טפל לשם גבוה. משא"כ באם הביא שלמים מיוחדים לשם ש"ש דהשתא עיקר הקרבן נעשה לצרכי הדיוט שיהא לו בשר במה לשמוח חלא שהתירה הקפידה על בשר שמחה זה שיהא של קרבן דיקא נמצא עיקר שחיטה נעשה לצורך אוכל נפש דהדיוט אלא שצורך הדיוט זה א"א בלתי הקרבה הלכך נעשה צרכי גבוה טפל לשל הדיוט ומותר להקריב בי"ט דה"ל כאלו חלק גבוה זוכה משלחן הדיוט ממצות המקו'

חגיגת י"ד לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא ק"ל מנלן למידק הא דנקט חגיגת ט"ו למעוטי חגיגת י"ד לקולא. דבאה מן המעשר גרידא בלתי טפילה של חולין עם המעשר דילמא הא דנקט חגיגת ט"ו למעוטי של י"ד להחמיר עלי' דהא האי מן המעשר דקא' בה היינו ע"י טפילה עם מעות חולין כדאמר עולא בסמוך ולקמן נ"ל הא דשרי טפילה בחגיגת ט"ו משא"כ בשאר דבר שבחובה דאפי' טפילה לא משום דכתב רחמנא גבה כאשר יברכך ודוקא חגיגה דגלי' בי' קרא אבל שאר דבר שבחו' דל"ג לא והשתא מנלן דילמא קסב' חגיגת י"ד דאורייתא שוה לשאר דבר שבח' וכיון דנא גלי בי' קרא למשרי' טפילה ואפ' טפילה נמי לא ומטפיל' דשרי בחגיגת ט"ו היא דקממעט תנא לחגיגת י"ד. והניחא לחזקי' דא' בסמוך דהאי טפילה דשרי בחגיגת ט"ו היינו בהמה לבהמה אבל מעות למעות לא מהשתא בע"כ הא דקממעט חגיגת י"ד מדין של ט"ו להקל עלי' שבאה מן המעשר גרידא ואפי' טפילה ל"צ דאי להחמיר עליו משל ט"ו דאפי' ע"י טפלה אינו באה הא גבי חגיגת י"ד טופלין בהמה לבהמה למ"ל דהא בבהמה אחד לחוד סגי בשלמא חגיגת ט"ו משכחת לה בהמה לבהמה בשיש לו אוכלין הרבה וכדפרש"י לקמן. אבל חגיגת י"ד אי דאורייתא היא לאו באוכלין תליא מילתא ובחדא סגי דהא דא' חגיגת י"ד באה עם הפסח כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע ומה"ט באוכלין הרבה צריך חגיגות רבות הא ה"ט דעל השובע ליתא אלא למ"ד דחגיגת י"ד לאו דאורייתא היא אבל למ"ד דאורייתא חובה בפני עצמו היא כדאמר' להדיא בפ"ו דפסחים (דף ע) אעפ"י שמפרש"י בשמעתין לכאור' לא משמע הכי וכיון דשל י"ד בחדא סגי ולמ"ל בטפילה דידה אלא במעות למעות אא"ל דממעט של י"ד מדין של ט"ו להחמיר ולאסור טפילה הא כה"ג דטפילה זו דמ"ל בשל י"ד שהיא מעות למעות אפי' בשל ט"ו לאו ש"ד והאיך ממעט לשל י"ד מדין ט"ו א"ו להקל ממעט לה דלאו דאוריית' היא אבל לר"י דאמ' לקמן גבי חגיגת ט"ו דטפילת מעות למעות שרי והא טפילה כזו מ"ל נמי בחגיגת י"ד והשתא ודאי קשה מנלן דממעט את של י"ד מדין של ט"ו להקל דילמא להחמיר וכדפי'. וי"ל דאי איתא דממעט חגיגת י"ד מדין ט"ו להחמיר א"כ הא דנקיט יט"ר במתני' וממעט חגיגת י"ד אינו אלא אליבא דב"ה דאלו לב"ש שווין הן בחומרי צו דהא אפי' בחגיגת (י"ד) [צ"ל ט"ו] לא שרי ב"ה טפילה לפיכך משמע לי' דלקולא ממעט של י"ד מדין ט"ו דהשתא הא דנקט חגיגת ט"ו למעוטי של י"ד מדין של ט"ו אליב' דכ"ע ממעט לה אבל אין לומר משום דבפ"ו דפסחים (שם) דייק ממתני' דהתם דתנן אימתי מביאן עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחיל בטהרה ובמועט בזמן שבאה בשבת במרובה ובטומאה א"מ דש"מ דחגיגת י"ד לאו דאורייתא דאי דאורייתא תיתי בשבת מה"ט דייק מהכא דלקולא ממעט לה דלאו דאורייתא היא כי סיכא דלא תקשה סתמא אסתמא דהא איכא נמי סתמא כבן תימא דדאורייתא הוא כדאמר התם

דף ח' ע"א אמאי דבר שבחובה הוא ק"ל הא במנחות פ' התודה דף פ"ב יליף ר"א להא דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין מוזבחת פסח צאן ובקר להקיש כ"ד הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח דאין בא אלא מן החולין ופסח גופי' נפקא התם מועבדת בחדש הזה שיהא כל עבודת חודש זה כזה ובפסח מצרים ומדבר לא הי' עדיין מעשר ור"ע ל"ל הא מהיקשא דזאת התורה לעולה ולמנחה חטאת אין בא' אלא מן החולין אף הכל כן וחטא' נ"ל מוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ובפי"א דזבחים (דף צח) ובפ"ק דחולין דרשי' אשר לו ולא משל ציבור ולא משל מעשר. והכי עיקר דהא בפ"ה דיומא ובסוף פ"ק דשביעית דרש להאי אשר לו ולא משל ציבור ובע"כ צ"ל דמ"ש א מעט ממילא מניה דהא לאו שלו הוא. וכמ"ד מעשר ממון גבוה הוא ובפ' התודה לישנא קטיעה נקט. וא"כ למ"ד מעשר ממון הדיוט הוא א"א למעט מ"ש מאשר לו דלאו שלו הוא וא"כ למאן דל"ל הא הקישא דר"א דצאן ובקר כר"ע. וא"ל נמי דמ"ש ממון הדיוט היא ולא אימעט מ"ש מאשר לו אין לנו שדבר שבחובה אין בא משל מעשר שני וא"כ מאי פריך הא דבר שבחוב' הוא דילמ' הקיש' דר"א ל"ל וס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא נ"ל מהא דר"ע נמי ואין לנו דבר שבחוב' שלא יהא בא משל מעשר וכ"ת א"כ עולת ראיי' אמאי אינו בא אלא מן החולין ה"ט משום דעולה כולה כליל ואין דמי מ"ש ניתן אלא בדבר אכילה וכדתני' בספרי הביאו התו' וכמש"ל: וראיתי לרש"י בפ"ק דחולין (דף כב) דפי' משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתיב בפרשה ואפי' לר"י דא' מעשר