טורי אבן קטו

דרשי' לי' אבל בהא דסומא בא' מעיניו לר"י מסתבר לי' למדרשי' להכי ולרבנן לא מסתבר והא דקא' התם והא יראה יראה דכי הדדי נינהו ופליגי לאו למימרא דפליגי בעיקר מילתא אי דרשי' מקרא ומסורת אי לא. אלא ה"ק ופליגי בהא בסומא בא' מעיניו ומדר"י פריך לה דשמעינן לה להדי' דדרש מקרא ומסורת מדפטר סומא בא' מעיניו ומ"מ אפילו למאי דפי' לא תימא דמדרבנן לחוד פריך לה דמדחייבו סומא בא' מעיניו והא כיון דכ"ע דרשי מקרא ומסורת בע"כ לרבנן הקישא למה אני בחנם אתי דא"כ אכתי תקשה מאי פריך דילמא ר"ל כר"י ס"ל דהקישא לסומא אתא א"ו אדר"י נמי פריך דלבחנם כ"ע מודו וכדפי'

אלא כל היכא דאתא ולא אייתי כ"ע ל"פ דעייל ומתחזי מ"ל דהשתא נמי לא הדר בי' אלא מהא דקא' בל"ק דבשאר ימו' הרגל פליגי. ולר"ל לכל דאתי צריך לאתויי דליתא דלר"ל נמי אינו אלא רשות ולר"י אפי' רשות אינו. דאי מייתי לא מקבלין מיני': אבל במאי דקא' בל"ק דבעיקר הרגל כל אימת דאתי צריך לאתויי אכתי כדקאי קאי ואי הוי הדר בי' מהא הוי מפרש לה בהדי' והקישא דיראה יראה דבחנם ל"ק לפי"ז דמיירי בשאר ימות הרגל דהא לנ"ק לר"י נ"ל האי הקישא אע"ג דא' בהדיא דבעיקר הרגל צריך להביא כל אימת דאתי ובע"כ הקישא לשאר ימות הרגל אתי

ע"ב בש"א מביאין שלמי' ואין סומכים עליהן. פירש"י שהסמיכה שבות היא שמשתמש בבעלי חיים ובדב"ה פי' דסומכים עליהן כיון דמותר להביאם ל"ג שבות לבטל סמיכתן משמע מפי' דלב"ש גזרו משום שבות לבטל מהן עיקר מצות סמיכה לגמרי וק"ל דבפ"ב דביצה (דף כ) לא משמע הכי דלכ"ע אפי' אליבא דב"ש אין מצות סמיכה בטילה משלמי' הקריבין בי"ט אלא דאיכא למ"ד התם דלב"ש סומך עליהן מעי"ט ושוחטן בי"ט ולא בעינן תכף לסמיכה שחיט'. ולב"ה בעינן תכף לסמיכה שחיטה. ואיכא למ"ד אליבא דב"ש דס"ל שלמי חוב לא בעו סמיכה כל עיקר דחובה מנדבה לא ילפינן ולב"ה שלמי חוב בעי סמיכה מ"מ לכ"ע אדב"ש אין כאן ביטול מצות סמיכה משום שבות זה אלא או דס"ל שלמי רוב לא בעי סמיכה א"נ בעי סמיכה אלא דאפשר לסמוך מעי"ט דלא בעי תכף לסמיכ' שחיטה דאין צריך לדחות שבות זה ולב"ה שלמי חוב בעי סמיכה ותכף לסמיכה שחיטה לפיכך מצות סמיכה הואיל וא"א מעי"ט דוחה לשבות זה ובדוחק יש לישב דברי רש"י ג"כ עד"ז אלא שאין פשט לשונו מורה כן

עולות נדרים ונדבות ביו"ט אינן באות אין לדקדק מכאן דסתם לן כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט דע"כ ל"פ אלא בשלמי' שאינו של י"ט דאיכא למ"ד קריבין בי"ט הואיל ויש בהם מאכל אדם אבל עולות שאינו של י"ט ד"ה אין קריבין בי"ט דהא עולה כליל כדאמר בפ"ב דביצה (דף י"ט) ומדנקט עולת נדרים ונדבות בי"ט אינן באות ש"מ דשלמי' של נדרים ונדבות באות. דא"ל דאגב דתני עולת ראייה באה אפי' בי"ט תני רישא נמי עולות וה"ה דשלמים נמי לא ורש"י פי' עולות נדרים ונדבות במועד באות. בי"ט אינן באות ואפי' לב"ה ס"ל תנא דמתניתין דנדרי' ונדבות א"ק בי"ט משמע דמפ' דפלוגתא דנדרים ונדבות אי קריבין בי"ט בעולות נדרים ונדבות נמי איתא וזה אינו דבעולות כ"ע מודים דא"ק בי"ט וכדפי'. מ"מ ק"ל לרבה דאמר בפ"ג דפסחים (דף מו) באופה מי"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל ומיקלע לי' אורחים חזי לי' ולדידי' אמר נמי הואיל ואי בעי איתשיל עליה לפיכך ס"ל לר"א התם במתניתי' גבי כיצד מפרישין חלה בטומא' דלא תקרא לה שם עד שתאפה כדי שלא יעביר על בל יראה דאע"ג דלאו דידי' הוא הואיל ואי בעי איתשיל עלה כדידי' דמיא. וה"ה משום האי הואיל אינו עובר על מלאכת אפיה בי"ט כמ"ש שם רש"י ותוס'. וא"כ אמאי נדרים ונדבות א"ק בי"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וראוי' להדיוט דהא אפי' עולות נמי יהו קריבין בי"ט מה"ט דהואיל מיהו למ"ד חולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מה"ת וא"כ אין כאן הואיל דאי מיתשיל עלי' א"כ הוי לי' למפרע חולין שנשחטו בעזרה דאינו ראוי' לאכיל'. אבל למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואפי' באכילת שרי מה"ת כדאמר רפ"ב דפסחים (דף כ"ב) קשה. והא אין סברא לומ' דמשו' איסור שחיטה ל"ל בה ואין הכי נמי דנו"נ קריבן בי"ט ואפילו עולות אלא דהקטרת אברים דעולות ואימורי' דשאר קרבנות היא דאין דוחין י"ט דבהקטר' ל"ל הואיל ועוד הא ל"ל דמחמת שחיטה ליכא בנו"נ משום מלאכ' די"ט כדמוכח בכמה דוכתא ואין להאריך כאן בזה ובחי' למס' ביצה יתבאר באורך. והא דאמ' ענו"נ במועד באות בי"ט אינן באות פירש"י וכי שרי ב"ה בע"ר (וש"ש) [צ"ל וש"ח] אע"פ שיש להם תשלומין עיקר מצותן ביט"ר. דכתיב וחגותם אותו יום ראשון במשמע וק"ל א"כ חגיגה וראיה לא יקריבו בי"ט אחרון דפסח וסוכות כיון דאין עיקר מצוותן בימים הללו דמו לנו"נ דאפי' לב"ה א ק בי"ט אלמה תנן לקמן מי שלא חג ביט"ר של חג חוגג את כל הרגל וי"ט אחרון של חג וחוגג לכתחילה משמע ובפ"ו דפסחי' (דף סח) נ"ל דאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימי' שמונה הוא מכאן שאינו דוחה שבת ופריך זימנין דלא משכחת לי' אלא ששה בחל יט"ר בששת ומשני ז' אית' ברוב שני' ו' ליתא ברוב שנים. והשת' ע"ד פירש"י ז' למ"ל לעולם אלא ו' אפילו בחל יט ר בחול ולא פחות מששה אפי' אי חל בשבת ואין חילוק בין חל בשבת לחל בחול לעולם למ"ל שבעה. מיהו ע"ד פי' התוס' שאכתוב בסמוך שפי' האי דאין נו"נ קריבן בי"ט הני מילי בשקרב שלמי שמחה כבר או בלא כיון לש"ש אבל בלא הקריב ש"ש ומתכוין לצאת ידי ש"ש קריבין בי"ט השתא מ"ל שלמי חגיגה קריבין בי"ט אחרון בשלא קרב עדיין לש"ש מקריבן לצאת י"ח ש"ש ג"כ. ואע"ג דרשינן [צ"ל דרש"י פירש] בפ"ו דפסחים (דף ע) [צ"ל ע"א] דהא דא' התם והי' אך שמח לרבו' ליל י"ט אחרון לשמח' דווק' לילה אבל יום אחרון לא איתרבי לשמחה וכיון דימי' לא איתרבי לשמחה אכתי לא משכחת לי' ז' לחגיגה הא תברא רש"י לגזיזתי' בפ"ד דסוכה (דף מח) דפי' לרבות ליל י"ט אחרון וכ"ש ליום אחרון וכן פי' התוס' ועיקר וכמ"ש בתשובה [ע' סוף סי' ס"ח] מיהו למאי דאפרש בסמוך דאע"ג דיצא ידי חובת שמחה בנו"נ ושלמי שמחה קריבין בי"ט אפ"ה אין נו"נ קריבין בי"ט א"כ א"א לחגיגה לקרב בי"ט לפי שיטת רש"י אפי' אם נתכוון לצאת בו חובת ש"ש. ועוד דאפי' לשיטת התוס' דאי מתכוין בנו"נ לצאת י"ח שמחה קריבין בי"ט מ"מ תינח חגיגה מ"ל שקריבן בי"ט בכה"ג דמכוון לצאת ידי חובת שמחה אבל עולת ראי' דכולי כליל ואין נאכלת כדי לצאת בו י"ח שמחה לא מ"ל שהקרב בי"ט אחרון וא"כ למ"ל לעולם שיהי' לה תשלומין ז'. וכ"ת לשיטת רש"י ה"ט דחגיגה וראי' קריבין בי"ט אחרון משום דאי לא אקריבי' היום שוב אין לו תשלומין ה"ל מעוות שאינו יכול לתקן מעתה מש"ה דוחה י"ט אחרון משא"כ יום טוב ראשון דיש תשלומין למחר וליומא אחרת אי לאו ה"ט דעיקר מצוותן ביום ראשין לא הי' דוחה י"ט. ליתא דהא כלל אמר ר"ע בכל המצות שדוחין שבת כמו מילה ופסח ולחם הפנים וב' הלחם וחביתי כה"ג דזמנן קבוע דמכשירין (שא"א) [צ"ל שאפשר] לעשות מע"ש אין דוחין את השבת כדתנן במס' פסחים ומס' מנחות וה"ה לי"ט דמש"ה שני הלחם נאפ' מעי"ט וכן לחם הפנים בחל י"ט בע"ש כדתנן התם ואפי' בדעבד אי לא עשה מכשירן בע"ש אין דוחין שבת כדא' בפי"ט דשב' בלא הביא כלי בע"ש ובפ"ו דפסחים בלא הביא סכין בע"ש וה"ה לי"ט. ואמאי נימא כיון דלא עשה למכשירין מע"יט ושבת חזרו דין מכשירין לדין גוף המניה וידחה שבת וי"ט דהא אם עבר יומו בטל מצותן אלא ודחי ש"מ מה שאינו דוח' שבת וי"ט מה"ט דאפשר לעשותן מע"ש ועי"ט אפי' לא עשה קוד' לכן אינו דוח' שבת וי"ט ואע"ג דלמחר ה"ל מעוות. ה"נ אם איתא שאין חגיגה וראי' ראויין לדחות י"ט אחרון מצד עצמן משים ה"ט דאין להם תשלומין יותר וה"ל מעוות נמי אין דוחין הואיל והי' אפשר לעשותן קודם והרי הדברי' ק"ו מה בהני דאמרן דעיקר מצותן זמנו קבוע וראוין לדחות שבת ויו"ט והמה תלוין במכשירן אפ"ה עיקר מצותן נדחה אע"פ שראויין מצד עצמן לדחות שבת ויו"ט הואיל והמכשירין אפשר להם מע"ש ועיו"ט ובגררת דמכשירין נידחין הן כ"ש ראי' וחגיג' הואיל ואפש' להם קוד' י"ט אחרון דאין דוחין אותו ולא מהני להו ה"ט דמעוות הואי' דמצד עצמן אינן ראוין לדחו' י"ט ול"נ דה"ט דחגיגה וראיה דוחין י"ט היינו מהא קרא גופא דחגותם שבעת ימים ואי אין דוחין י"ט לעולם לא משכחת לה שבעה אלא ששה אלא ש"מ דוחין י"ט ל"ש יט"ר או אחרון דל"ש האי מהאי

עולת נדרים ונדבות במועד באה בי"ט אינו באה הקשה התו' אמאי לא מייתי נדרים ונדבות בי"ט משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה ותי' דמיירי דכבר קרב שלמי שמחה וק"ל דאם איתי דקודם שקרב שלמי שמחה נדרים ונדבות קריבן בי"ט אם כן לבתר דנפיק נמי יהו קריבן. לרבה דאמר בפ"ג דפסחים (דף מו) דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מיקלע לי' אורחים חזי לי' ה"נ נימא הואיל ואי מיקלע לי' חזי לי' נדרים ונדבות הללו לצורכי שלמי שמחה לאורחי'. וכ"ת הא דאין נדרים ונדבות קריבן בי"ט היינו משום גזה"כ דכתי' לכם ולא לגבוה כדאמ' בפ"ב דביצה (דף יט) וש"מ גבי גבוה ל"א הואיל מגזה"כ דאל"כ ולא לגבוה היכי משכחת לי' הא איכ' לאוקמי בעולות א"נ בקרבנות דעופו' ומנחו' דאינו יוצא י"ח שמח' בהו כדא' לקמן אבל קרבנות הנאכלין לא משום הואיל עוד תי' בשם הר"א ור"י דלא נפק משום שלמי שמחה בנדרים ונדבות אלא היכא שהקריבן משום שמחה אבל הביאם לשם נדרים ונדבות לא נפיק רק משו' הקדישו. ואיני יודע מניין לנו לחלק בכך ומ"ט יש בזה דהא אע"פ שהביאם לשם נדרים ונדבות אפ"ה כיון שיש לו בשר מ"מ אמאי אינו יוצא י"ח שלמי שמחה ואין לתרץ נמי דהא דנדרים ונדבות א"ק בי"ט מיירי במקריבן סמיך לערב עד שלא נשאר שהות ביום לאחר הקרבתו כדי צלי' ואכילה דשמחה בבשר חי ליכא כדא' בפ"ו דפסחי' (דף עא). ואע"פ שהתוס' פי' הא דאמר בפ"ה דפסחים (דף נו) ובפ"ג דמנחות (דף כא) דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בתחילת שקיע' דאכתי איכא טובא עד הליל' כדי מהלך ד' מילין כדמוכח בפ"ט דפסחי' (ד' צה) ובע"כ הא דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט בזמן הקרבה איירי שהוא