טורי אבן קיג

בברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמי' דכתיב ויזבחו זבחי שלמים אף גר כן. ואמרי התם ככם כגר מה אבותיכם עולה ושלמים אף הגר כן. והאי דמשמע בשמעתין דלכ"ע שלמי חגיגה הוי והתם אמר' דע"י שלמים הללו נכנסו לברית הא פי' התוס' התם אויעלו עולת דאמר הכא עולת תמיד או ראי' הוי י"ל שהקריבו עולות הרבה ה"נ י"ל שהקריבו שלמים הרבה ובהכי א"ש דלא פריך שם בפי"ג דזבחים למ"ד לא הקריבו ב"נ שלמי' מהאי קרא דויזבחו שלמים אע"ג דפריך עלי' מכמה קראי משום דע"י קרבנות הללו יצאו מכלל ב"נ. מיהו ק"ל דא התם למ"ד יתרו קודם מ"ת בא הא כתי' ויקח עולה וזבחים בע"כ ס"ל שלמים הקריבו ב"נ ואמאי אע"ג קודם מ"ת בא שמא לא בא עד לאחר שנכנסו לברית ע"י עולות ושלמים הללו שהי' ביום ה' בסיון כדא' בפ"ט דשבת וכדפירש"י בשמעתין והתורה לא נתנה עד יום ו' או ז' בסיון כדא' התם. ואי משים דכתי' ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ואי לא בא עד ה' בסיון למחרתו יום ו' לא הי' לו פנאי לשפוט מפני מ"ת ואפי למחרת בז' נתנה תורה הא לכ"ע בשבת נתנה תורה כדא' התם והא התם אמר דבו' לא הי' למשה פנאי לעלות להר מפצי טורח שבת כ"ש שלא היה לו פנאי לשפוט הא פי' רש"י בפי' התורה שהאי ממחרת וישב לשפוט לא קאי אדלעיל מיני' אלא האי ממחרת היינו מחרת יוה"כ והיא מחרת ירידתו מן ההר שירד ביוה"כ

ע"ב מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט דווקא הפשט קמבעי' לי' משום דעיקר הפשט כתי' בגופי' אבל מע"ר אע"ג דאמת הוא דטעונה הפשט לקל"מ כיון דלאו בגופי' כתיב כן פי' התוס' ואע"ג דהפשט ונתוח גבי תמיד נמי לא כתיב אלא בעולת נדבה סתמא בויקרא י"ל דהתם בויקרא גבי הפשט ונתוח דעולת נדבה גבי בן בקר בסיפא דקרא כתיב וערכו ודרשינן בפ"ב דיומא (דף כז) וערכו ב' בני אהרן ב' הכהני' ב' מכאן לטלה שטעון ששה ופריך האי בבו בקר כתי' ומשני על העצים אשר על האש אשר על המזבח איזה דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח הוי אומר זה טלה פי' טלה של תמיד של שחר שצריך בשבילו מערכה חדשה בכל שחרי' וכדפי' רש"י שם אלמא תמיד גבי הפשט ונתוח רמיזא וה"ל כאלו נאמר גבי תמיד כנ"ל לפי' התוס' ורש"י פי' א' סד"א דעולת סיני עולת תמיד וחובת דורת מפי הגבורה מי איכא מידי כו' א"ו ע"ר הוי ומאליהן הקריבו. וק"ל דא"כ מאי קא' לעיל מ"ש חגיגה דישנה לפני הדיבור דכתיב ויזבחו ז"ש עולה נמי כתיב ויעלו עולת ומשני קסבר עולת תמיד הי' הא אפ"ת עולת ראי' הוי אכתי ל"ר לחגיגה שנצטוה עליה וכדפי' רש"י דבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר והנ"מ לקמן (דף י) גז"ש דמדבר מדבר מש"ה גמרינן מיני' לדורות משא"כ ע"ר שהקריבו מעצמן שלא ע"פ הדיבור ל"ג מיני' א"ו אפ"ת ע"ר הוי אפ"ה ע"פ דיבור הקריבו

שבטו של לוי שלא עע"ז הן הקריבו אותו ק"ל במה נפסלו ישראל להקריב תמיד משלהן אע"ג דמומר לע"ז אין מקבלין ממנו קרבן לא חובו' ולא נו"נ כדא' בפ"ק דחולין מ"מ הני מילי בשלא שב אבל בשב ל"ל בה כדא' בפ"ק דזבחים (דף יב) אכל חלב והפריש קרבן המיר דתו וחזר בו הואיל ואידחי אידחי משמע אבל אם חזר בו ואח"כ הפריש ש"ד וישראל הא שבו בתשובה. ויש לי לישב קצת דבפ"ג דמועד קטן (דף יז) מבעי לן מנודה מהי שישלח קרבנותיו ורצה ר"י למפשט מכל אותן מ' שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן והקשה התוס' מנלן דשלחו קרבנותיהם ופי' שמא יש להוכיח היכא מן הפסוק ולא פי' מהיכא. ונ"ל דר"י פשט לה אליבא דר' ישמעאל מדאמר בפ"ק דחולין (דף י) שבתחילה כלומר במדבר נאסר להם בשר תאוה אלא שהי' צריכן להקדיש ולהקריב חלב ודם ולאכול הבשר ונ"ל התם מקרא כדפי' רש"י ותוס' שם. וכיון שכן ש"מ דשלאו קרבנותיהן אע"ג דמנודין הי' אבל ר"ע פליג התם אדר"י דבשר תאוה לא נאסר כלל וא"ל לדידי' דמנודה א"מ קרבן לפיכך אזל לטעמא דא' הכא ישראל שעשו העגל ועע"ז נזופי' ומנודין הי' למקום לפיכך א"א להקרי' ע"א שהוא ק"ל משלהם אלא שבטו של לוי שלא עע"ז ולא הי' מנודין הן הקריבו משלהן ונראה דלזה כיון רש"י שפי' ומה אני מקיים הזבחים כו' לשון תימא ומשמע שלא הקריבו לפי שנזופי' הי'

ג' מצות ראי' וחגיגה ושמחה ר"ל דתנא סידרא נקט ואתי דכן סדר הקרבתן ראי' קידם לחגיגה וחגיגה לשמחה וטעמא דמילתא משום דק"ר עונה היא וחגיגה שלמים כדתנן רפ"י דזבחים (ד' פט) כל המקודש מחבירו קודם את חבירו דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה איברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהוא כליל לאישים חטאת קודם לאשם כו' אשם קידם לתודה ותודה לשלמים א"כ כ"ש שעולה קודמת לשלמים לפיכך ראי' דעולה היא קודמת לשלמי חגיגה וכן חגיגה קודמת לשמחה אע"ג דשניהם שלמי' נינהו מ"מ חגיגה קודמת דעדיפא שהיא דבר שבחוב משא"כ שמח שאינו דבר שבחובה דהא אדם יוצא י"א בנו"נ כדתנן לקמן וא"צ להביא שלמי שמחה אא"כ אין לו בשר קודש במה לשמוח אבל חגיגה חובה היא מ"מ והא ודאי דש"ב עדיף. ואע"ג דמבעי' לן התר תדיר ומקודש איזה מהן קודם ולא איפשט והא ש"ש תדיר שנוהג בכל ימות הרגל בכל יום ויו' בפני עצמו משא"כ חגיגה שלא מביא רק פ"א ברגל וא"כ אמאי חגיגה קודמת לשמחה דתדירי. י"ל דהא דמבעי לן מתדיר ומקודש איזה מהן קוד' ה"מ בשתיהן דבר שבחובה דחשיבי אבל דבר שאינו בחובה לגבי דבר שבחובה לאו כלום הוא ואע"ג דתדיר לפיכך דבר שבחוב' קדים לפיכך חגיגה הואיל ודבר שבחובה קדמי לש"ש אע"ג דתדירה. ולמאי דפי' דתנא סדרא נקט ואתי וקפסק ותני דראי' קודמת לחגיגה מטעמא דקדש טפי הואיל וכליל היא משמע קצת שלא כדברי רמב"ם דס"ל דעולת ראי' באה מן העוף כמש"ל דא"כ לאו מילתא דפסיקתא היא לעולת ראי' שתקדי' לחגיגה שאין באה אלא מן הבהמה דהא אם מביא עולת עוף לע"ר אע"ג דקדשי מש"ח דכליל הוא אפ"ה ש"ח הבאה מבהמה קדמי לי' כדתנן התם המעשר קודם לעופ' מפני שהוא זבח ויש בו ק"ק דמו ואיברים וקדם מעשר בין לחטאת עוף ובין לעולת עוף מה"ט כדמוכח התם במתני' ובגמ' וכ"ש דשלמים קודם לעופות דהא שלמים קודם למעשר כדתנן התם

ושמחה גבי שבועות וסוכות נאמר שמחה בקרא בהדיא אבל בפס' לא מצינו שמחה בהדיא בקרא. וראיתי לרא"מ בספר יראים (סימן קכ"ז) שכתוב בחג המצות ל"מ שמחה אבל מצאנו גז"ש בפי"ט דשבת דגמ' גז"ש ט"ו ט"ו מחה"ס. ועי"ל מדכתיב ג' רגלים תחוג לי בשנה למדנו מצות חגיגה בחה"מ ומדכתיב ושמחת בחגיך י"ל כ"מ שיש חגיגה יש שמחה ועל שני התרוצי' ק"ל דאם איתא מדושמחת בחגיך נפקא לן כ"מ שיש חגיג' יש שמחה א"כ כיון דכתב רחמנא שמחה גבי חג השבועות ל"ל למהדר למכתב גבי חה"ס ת"ל מהא. מיהו בהא י"ל דאי לא כתב רחמנא שמחה בסוכות ה"א דאין שמחה נוהג בסוכות אלא יום א' דומיא דשבועות דהא ודאי אע"ג דיש לו תשלומין כל ז' ה"מ לענין ראי' וחגיגה אבל שמחה הא ודאי אינו נוהג אלא ביום ראשון שהוא י"ט אבל שאר ימי תשלומין חול גמור הן ול"ש בהו שמחה וזה ברור להכי כ"ר שמחה בחה"ס למימרא שיהא נוהג כל ימי החג וה"נ אי כ"ר שמחה בחה"ס וגמר לחה"ש מיני' ה"א שתנהג בו כל ז' כחה"ס להכי כ"ר בחה"ש ובחה"ס למימרא דהאי כדינ' והא כדיני'. מ"מ הא גופא קשיא אי מושמחת בחגיך נ"ל שמחה לחה"מ הואיל וישנו בחגיגה אכתי מנלן לאקושי לחה"ס לשמחה כל ז' נקיש לחה"ש דאינו נוהג אלא יום א' דהא תפשת מרובה ל"ת ועוד השתא אי אתה מקיש אה"מ לגמרי לחה"ש דאינו נוהג שמחה אלא יום א' לחוד ולא לחה"ש לגמרי דאלו התם נוהג שמחה כל ח' כדתנן רפ"ד דסוכה ההלל והשמחה שמונה ואלו בחה"מ א"נ אלא ז' ודוחק לומר כיון דהוקש לחה"ש וחה"ס גמרינן מבנייהו מה חה"ס נוהג כל הרגל שהוא ח' אף חה"מ נוהג כל הרגל שהוא ומה חה"ש אינו נוהג אלא ביום ראשון שהוא י"ט ולא בימי החול אף חה"מ א"נ בח' שלו שהוא יום החול דא"נ לומר כן. ועל תי' הא' ק"ל דאי מגז"ש דט"ו ט"ו נ"ל לשמחה אי מה להלן נוהג כל ח' אף חה"מ נוהג כל חי ואמאי א"נ אלא ז' והא נמי ליכא למימר דכיון דילפינן לקמן בפ"ב (דף יז) דהקישא דחה"ש לחה"מ דיש לעצרת תשלומין כל ז' כפסח ה"נ נקיש איפכא פסח לעצרת לשמחה והא קי"ל אין היקש למחצה הא ליתא דא"כ אכתי שמחה כל ז' לחה"מ מנלן כיון דמהקישא מעצרת נ"ל נימא מה התם אינו נוהג שמחה אלא חד יומא ותו לא ה"נ נימא הכי ועוד לר"ש ולשאר תנאי בפ"ק דר"ה (דף ד) דלית להו האי הקישא דחה"ש לחה"מ אלא מפקי לי' להאי קרא כולה לבל תאחר בג"ר ותשלומין לעצרת נ"ל מדאמר תורת מנה ימים וקדש חודש שמחה בחה"מ מנלן. וראיתי להתוספות לקמן (דף ח) דאמ' ושמחת בחגיך לרבו' כל מיני שמחו שפירוש גבי חה"ס כתי' ודרשינן לי' מדהדר כתבי' הכא כיון דכתיב גבי עצרת ופסח ילפינן מיני בהקי' כוונו להאי הקיש דפי' (הרא"ש) [צ"ל הרא"ם] ותקשה הא דפי'

דף ז ע"א אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והיינו מה"ת דאלו מדרבנן יש לפאה שיעור אחד מששים וכן ביכורים מדרבנן א' מששים כדאמר בירושלמי רפ"ב דבכורים תני הבכורי' א' מששים אבל אין להם שיעור למעלה וק"ל אמאי לא חשיב נמי ראשית הגז דהא אין לו שיעור למעלה כדאמר בפ"י דחולין [דף קלו] דרבי אילעי יליף לראשית הגז נתינה נתינה מתרומה דאינו נוהג בח"ל כתרומה וה"ה דבעינן שירי' נכרין ורבנן לא גמרי מתרומה ונוהג בח"ל ולא בעינן שיריה נכרין והאומר כל גיזי ראשית דבריו קיימין והא סתם לן תנא התם כרבנן דראשית הגז נוהג בח"ל וא"כ הה"נ דלא בעי שיריה ניכרין ואין לו שיעור למעלה לתנא דידן כפאה ואע"ג דיש לו שיעור למטה מדרבנן דרה"ג בס' כדאמר התם הא פאה ובכורים נמי בס' מדרבנן ואפ"ה תני להו וי"ל נהי דראשית הגז אין לו שיעור לנתינתו למעלה מ"מ יש שיעור למנין הרחלים שחייבים בראשית הגז כדתנן התם (דף קל"ה) ואין נוהג אלא במרובה וכמה הוא מרובה וכו' בה"א חמש לאפוקי פיאה וביכורים אפי' קרקע כל שהו חייבת בהן כדתנן בפ"ג דפאה רע"א קרקע כ"ש חייבת בפאה וביכורי'