טוב הלבנון, שער שני - שער הבחינה ג

העיון בפנות העולם ותולדותיהם ביסודות העולם והתולדות שנתחברו מן היסודות:

ובתכונת חלקי כל מורכב בשיעור החלקים שמהם נתהוה כל נברא:

וסימני החכמה בבריאותו פליאות החכמה בעיקר בריאותו:

ובמתכונתו סימן החכמה הנראה בשיעור וגודל כל נברא ודמות תארו:

ועילתו המשלימה סבתה אשר על ידה נשלם הדבר:

והדרת רוחניות העה"ז נשמת כל חי וצורת כל דבר המעמיד עצם הדבר שהוא תמיד בתכלית מה שאפשר שיקבל החומר ההוא:

ועלוליו ומעולליו הסבה והמסובב ממנו. כלו' קישור הנבראים זה בזה:

ולדעת רוחניות העה"ז וגשמותו כצ"ל לפי גירסא זו. ואע"פ שכבר כתב והדרת רוחניות העה"ז. שם נתכוין לעיין שיש כאן רוחניות. בכל בע"ח ובצומחים ושאר צורות בדרך כלל וכאן נתכוין שנבין בכל ענין נברא הרוחני והגשמי שבו וההבדל שביניהם וקישורם זה בזה. אבל להגורסים ולדעת רוחניות העה"ז ונשמתו נראה כמיותר וכפול. ויש ספרים שאינם גורסים כלל ולדעת רוחניות העה"ז. אך צריך להיות ותקנתו התמימה שנברא בעבורה ומדבר ודוממו וכו':

ודוממו כמו האבנים ודומיהם:

ונחו ונעו מה שהוא נח ומה שהוא מתנועע:

וקפאיו וצמחיו מה שהוא נקרש מעירוב יסודות ואין בהם כח הצומח כמו אבנים טובות. ומה שיש בהם כח הצומח צמח האדמה ובעלי חיים:

ועליונו סימני החכמה הנראים ברקיע השמים:

ותחתונו ביסודות הארבעה:

ושמהו רומז אליו עשה יתברך כל הנבראים לרמוז ולהעיד עליו ית' כי הוא יוצרם והוא עושם:

כי כל העולם כל הנבראים אף זולת ב"ח:

מגשמיות ורוחניות צורת כל דבר הוא רוחניותו והחומר הוא גשמיותו:

והשני סימנים נעלמים מן הברואים הם ההעדרים ר"ל הרעות הנמצאות בנבראים והפסדם בדרך כלל שאע"פ שהוא רע בערך אותו הדבר עצמו אבל בערך כלל הנבראים הוא טוב. כי החומר שממנו נבראו כל הברואים מחובר בו ההעדר לעולם כאשר כבר ביארו הטבעיים שהתחלות כל הויות הם שלשה. והם החומר והצורה וההעדר וענין ההעדר הוא הפסד צורתו שהיה בו ד"מ שאם לא היה צורת העפר נעדרת מצורת העכבר שקבל אח"ז לא היה החומר יכול לקבל צורת העכבר ויש עוד העדר במשך כל הויות צורה אחת נעדרת בכדי שיקבל צורה שניה שאל"כ לא יצוייר המשך המציאות בבא זה אחר סור זה. ולכן חשבו ההעדרים כלומר הפסד הנבראים מן התחלות ואע"פ שהוא רע בדרך פרט הוא טוב בענין כלל המציאות (ועיין במורה פ"י מח"ג):

כי אם המשכיל המבין יושרם כמות הכולל כל בשר כצ"ל והוא הדבר אשר כתבנו. שאע"פ שנראה שהם רעות מצד פרט אותו הדבר. אבל כשישער כל המציאות כולו ישכיל ויבין כי כך היה צריך שיהיה בטבע החומר בהכרח שאם לא היה נמצא בו הרע הזה לא היה יכול שיתקיים העולם בהמשך המינים והתולדות שא"א שיתהוה דבר אם לא בהפסד דבר הקודם לו כמו המות:

ובו תקנת העולם כמ"ש ז"ל בתורתו של ר' מאיר היה כתוב והנה טוב מאד זה המות ר"ל ההעדר שהוא אחד מהתחלות הויות שאלולי הוא לא יצוייר הויוה העולם וכמ"ש המורה שם ובעל מנוח הלבבות פי' בענין אחר:

ואמר החכם ושבח אני את המתים וגו' כלומר מצאנו ג"כ עוד שהנראה רע כמו המות הוא טוב יותר מן החיים ר"ל אותם שמתו קודם ששלט בהם יצר הרע טובים מן החיים ששולט בהם יצר הרע וכן פי' רש"י בקהלת ד':

כהשתנות עניני השנה מחום לקור ומקיץ לחורף שלפי הנראה החום והקיץ יותר טוב. אבל לאחר הישוב נודע שלקור וחורף תועלת מיוחד מה שאינו לחום וקיץ כנודע לטבעיים:

והדומה לזה כמו האור והחשך אשר לחושך ג"כ תועלת מיוחד. וכן חלוף תנועת הגלגלים. וכל הנזכר בפ"ו משער היחוד וכפי אשר פירשנו שם:

וישימם כסולם ישים הבחינות כמדרגות הסולם שבו עולין אל מקום גבוה:

וחנותו מלשון חן וחנון:

ואת אשר נשאו גדלו:

ומשכיותיו החשק הצפוי בלב. כמו עברו משכיות לבב (תהלים עג):

צדה מגעת ליום מועדו כל הקנינים אשר מצאה ידו בעודו בחיי הבלו הם כדי שיכין לו צדה לדרך שהוא הולך שם לאחריתו:

ואיננו שוער אינו שם אל לבו:

אדמה שצריכה לעבדה צריך לעבדה זמן רב לנקותה ולזבלה עד שתצליח באחרית הימים לנטוע בה עץ כל פרי מגדים וכרם חמד איש בפריו יביא אלף כסף וטרם שתגיע לתכלית ההיא לא היתה עדיין מספקת אף לפרנסת עצמו. ובזה הענין נאה המשל אל הנמשל והבן:

ומהגיע אל טרפו אל מזונותיו כל עוד שלא נגמר תיקונה:

והשתכר לעבוד באדמת אחרים בשדות עשב וירק דשא המספיקות למזון דבר יום ביומו קודם שתכלה השנה שיאסף דגנו מאדמתו:

היה עושה באדמתו שעה אחת במלאכת העבודה הצריך לאדמה כזו כדי להיטיבה באחריתה:

מה שהוסיף בו אדמה לקנות עוד אדמה כמוה:

ותעל כלה קמשונים עלה עליה קוצים ודרדרים:

יתבונן ממנו עניני אחריתו כי אדמתו היא נשמתו אשר נתן לו השם לעבדה ולשמרה בטהרה עד בוא עת פקודתה תצליח לשאת ענף ולעשות פרי בכרם ה' צבאות והמשכיל רואה כי עבודת נשמתו בלבד לא יכול להגיע למזונות גופו בעוד נשמתו באפו וכדרך שאמרו חז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. לכן רואה לשכור עצמו לעסוק באיזה מלאכה או מו"מ באמונה כדי להחיות נפשו. ובעת שהוא נפטר מעבודה זו חוזר לשקוד על התורה ועל עבודת השם עד שיגיע למדרגת הצדיק. ואז עיני ה' דורשים אותו לתת לו הרוחה ולברך מעשה ידיו וכמש"ה (תהילים ל״ז:כ״ה) לא ראיתי צדיק נעזב. עד שיוסיף אומץ וטהר ידים לכבד את ה' מהונו ולהעלות נשמתו ממדרגה למדרגה עד אשר יזכה לחיי עולם הבא ולשכר נצחי ולנשמה יותר מעולה:

והכסיל אינו עובד נשמתו. אך רק משתדל להשתכר לעבוד את גופו ולקבץ מותרות ותענוגות בני אדם ועוזב נשמתו שאיה ושממה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה עליה שום שפע ודבקות אלוה עד אשר לא תוכל עוד לשוב אף אל מקורה תחת אשר הוטמאה אך אל שאול תרד ובארץ תחתיות תרפד יצועה ועליו הכתוב אומר אוי לנפשם כי גמלו להם רעה (ישעיהו ג׳:ט׳):

ואחזה אנכי אשית לבי ר"ל כשראה בפועל מעשה הסכל בשדהו. נתן אל לבו שהוא נמשל אל ענין הנשמה ולקח מוסר: