טוב הלבנון, שער ראשון - שער ייחוד ז

מצד בחינתנו לעילות הנמצאות מצד העיון לכל הסבות הנמצאות:

כאשר נתבונן בהם כאשר נסתכל על ענינם:

נמצא מספרן פחות מעלוליהן ר"ל הסיבות המסבבים הענינים פחותים מהסבות וכמו שמבאר בסמוך:

אישי הנמצאים וכו' שם איש יאמר על כל דבר פרטי. כמו אדם א'. או ב"ח א' כסוס ופרד וצמח או אילן אחד. ושם מין נאמר על הקבוץ מן האישים כמו מין האדם מין הסוס. ושם גדר נאמר על דבר שכולל מינים הרבה כמו שם ב"ח שכולל מין האדם וכל ב"ח למיניהם. ושם סוג מל' סוגה בשושנים והוא יותר כולל כמו שתאמר ששם צומח כולל כל האילנות והצמחים והב"ח כולם. ויש עוד סוג יותר גבוה כמו שם מורכב. שכולל הדומם כמו האבנים ומתכות וצומח וכל אשר תחתיהם. ויש עוד סוג גבוה ממנו כמו שם גשם שכולל גם הארבע יסודות ועדיין אינו כולל רק דברים גשמים. עד שם העצם שהוא כולל כל הנמצאים בין גשמי בין רוחני והוא סוג גבוה מעל גבוה ונקרא סוג העליון:

עצם הוא אמתת הדבר ועצם הוא מל' חוזק ותוקף כמו בעצם היום הזה (שמות י״ב:י״ז). זה ימות בעצם תומו (איוב כ״א:כ״ג):

וכמה וכו' כמו ששם העצם סוג הסוגים לכל ההויות כן יש עוד תשעה מקרים שהמה סוגי הסוגים לכל גשמיות ועיין ברוח חן פ"י ובפירושנו שם. ולפי שלדבר רוחני אין שום מקרה וכונת המחבר לעלות עד הסבה הראשונה לפיכך לא הוצרכתי לפרש כאן אלו עניני המקרה:

התנועה שם תנועה כולל לכל דבר שמשתנה ויוצא מן הכח אל הפועל ואותו קראו הקדמונים תנועה וכמ"ש המורה בראש ח"ב הקדמה ה' (עיין ברוח חן פ' י"א):

קפאיו הם הדוממים כמו האבנים והמתכות המורכבים ג"כ מד' יסודות שנתעבו יחד מלשון וכגבינה תקפיאני (איוב י׳:י׳) אלא שכל אחד מחלקיו שוים ואין באחד מהם שום כח חוזר יותר על הרכבתם:

וצמחיו הוא שיש בהם חלקים נבחרים יותר כמו השרש והשרף שבהם ויש בהם כח הצומח:

מתדמה בתולדותיו כמו הצומח והחי שלשניהם כח הצומח:

ושוה בחלקיו החי והאדם שוים בלב וריאה וידים ורגלים וכיוצא בזה:

בקטני היצירות ובגדוליהן ר"ל כי קטני היצירה יש להם לב וכבד ובני מעים אף הקטן שבכולם כמו הגדול שבכולם:

כי הם לבורא אחד חכם כבר ביארו הטבעיים מנפלאות תועלת אברי כל מין ומין לפי טבעו וכמעט רוב חכמת הלמודיות ממשקולות וראיות וזולתן קבועים בגופות הבעלי חיים:

כי הוא צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו כל הנבראים צריכין זה אל זה:

צורך הירח והכוכבים לדעת הקדמונים גם הכוכבים הקיימים אין להם אור מעצמם רק מן השמש והאחרונים יאמרו שרק כוכבי לכת צריכים לאור השמש:

וצורך הארץ אל השמים שהגלגל בתנועתו ממזג הד' יסודות והוא סבת כל צומח כמו שדמו הקדמונים:

ותקנת הכל באדם כלומר שהאדם מתקן הכל לתועלת ידוע לו ואין דבר לבטלה:

והפלכים לשון מחוז כמו שר חצי פלך ירושלים (נחמיה ג׳:ט׳) ורצונו לומר שבכל אחד מהמדינות יש תועלת מיוחד מה שאין בזולתה:

נראה בה יותר כי אבריה וגידיה הדקים הם יותר נפלאים מצד קטנותם ממה שהם בגדולי היצירות:

החדוש הכולל ר"ל כל הנמצא הכל נברא ונתחדש אחר שלא היה:

כי הראיות למדו על חדושו ר"ל הנה החוקר מצד שהוא חוקר דרכו שלא יאמין רק מה שנתבאר לו במופת והמאמין זולת המבואר לו במופת כבר יצא מכלל מעיין וחקרן ואין לו עסק עמהם ואחר שאנחנו פה היום התרנו עצמנו לצלול במצולות החקירות בכדי שנבאר במופת מציאות השם כדי שתקבע אמונתו בלבנו נוסף על הקבלה הנאמנה מצד תורתנו וכבר עלתה בידינו להבין מופת על זה אשר מצדו נקבע באהבתו בלבנו:

מפני המנע הוית הדבר מאליו ר"ל המופת לקוח אצלנו מצד המוחש שאנו רואים העולם ומלואו וא"א שיהיה שום דבר מעצמו כמבואר לפני זה הרי אנו שואלים מי ברא אלה וכענין שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו):

נדע בעדות השכל השכל מיישב דעתנו ומעיד לנו שע"כ או אפשר בשום פנים שלא יהיה בורא שברא כל הנמצאות:

אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר כו' מאחד כי הנה הבורא ע"כ שהוא קדמון והוא א"כ מחוייב המציאות בהכרח כלומר שכבודו יתברך היה מחוייב שיהיה לא אפשר שהאפשר לא יתכן שיעבור עליו זמן בלתי תכלית ולא יצא האפשרות לפועל וכנזכר במורה בראש ח"ב הקדמה כ"ג וא"כ אחר שיש אפשרות שיהיה אחד קדמון מתוייב המציאות א"כ ע"כ אין שני לו שאיך יהיה גם הוא מחוייב המציאות מאחר שאין כאן חיוב שימצא כיון שהמופתלא הראה לנו רק על מחוייב המציאות אחד והשני יהיה אפשר ויהיה אפשר ומחוייב בנושא אחד והוא נמנע:

בפחות מאחד אמר זה על צד המליצה והרחבת הדברים:

ותהיה מציאתם מציאה וכו' שנתברר לנו שהוא נמצא מה שבלא ראית השכל אינו רוצה להאמינו כי זה ההבדל הוא עצמי בין המשכיל והפתי המאמין לכל דבר:

אין אנו צריכין להעלות על דעתנו כלומר אין זה מדרך רחוקה שישים עיניו בקצה הארץ ויעלה על דעתו יותר מן מה שהראיה דוחקתו להאמין בכדי ליישב הקושיות שעשה בבנין ראיה שלו:

שוה בחבורו כלומר שהאותיות המסודרים בכל אחת מהתיבות שייכות זאת לזאת ומשלימות תיבה אחת. וכן כל התיבות שייכות אחת אל אחת ומשלימות מאמר אחד כענין שזכר בדרך הב' בציור העולם שנגמר קצתו בקצתו וכל חלק מתוקן בחלק אחר:

צורה אחת תמונת האותיות שוים בכל הכתב:

וחברו ענין המאמר שבתוכו:

בפחות מכותב אחד ונאמר שהוא בדין מאחר שכתב הזה לא נעשה מעצמו ודאי שאדם כתבו ועכ"פ יש כאן כוחב אחד בעולם שידע לכתוב כזה:

שיכתבנו יותר מאחד שנחשוב על צד רחוק מאד שאולי נזדמנו שני אנשים או יותר שמכתבם דומה זה לזה ממש:

אין ראוי להעלות על דעתנו כן מאחר שאין לנו לבדות דברים יותר ממה שהראיה מחייבת:

מחתחלף צורות המכתב שיש איזה שורות אשר אין תמונות האותיות דומות זו לזו או שהמאמר סותר את עצמו עד שנאמר תברא מי שאמר זה לא אמר זה:

לדעתו להכיר אותו:

אם אפשר כצ"ל:

מן הצד הזה ממעשה כתיבתו:

מפני סדר חבורו והשואתו אע"פ שאמר למעל' שאפשר שיכתבנו יותר מא'. זה על צד רחוק וזר ועם היות שזה דחיה שלא יהיה מופת גמור עכ"ז יש בו ראיה מספקת להאמין כי לא תנוח דעת האדם לקבוע לו ידיעה ואמת מענין זר ורחוק אך מענין קרוב ופשוט. ועוד יזכור בסמוך מופתים ברורים והביא גם ראיה זו לחזק הדבר ביותר כדרך החוקרים:

אי אפשר למצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות ר"ל שמאחר שהוא אינו נראה ורק אנו מאמינים מה שהביאה אותנו הראיה שיש כאן מציאות השם ודרכי הראיות הם הנוטעים אמונתנו בלבנו א"כ אין לנו שום אמונה רק על אחד מה שבאו עליו הראיות:

אלא בראיות זולת הראיה שהבאנו ר"ל שיביא ראיה אחרת על מציאות השם על צורך שני אלהות:

הראיות שהם מדרך השכל וכו' מכחישות זו את זו מאחר שכבר עמדה ראיה מצד השכל שאינו צריך יותר מאחד איך אפשר שתהיה ראיה מתנגדת וסותר ענינה:

א"כ הענין אחר כבר הוא מוסכם אצל החוקרים שלענין רוחני לא ישיג שום מקרה שהם האיך והכמה וכו'. כי לא יאמר בו לא תנועה ולא מקום ולא מצב. ולא ימצא הבדל בין עניני רוחני רק מצד עצמותם:

וכל נפרש מוגבל ר"ל כל הפרש הוא גבול שמאחר שנמצא הפרש בין שני דברים. שיש באחד מה שאין בחבירו. זה ההפרש מגבילו מה שאינו מגיע אל הענין שיש בחבירו:

וכל מוגבל יש לו תכלית שמאחר שהוא מוגבל א"א שיהיה בכל עניני עצמותו בלתי תכלית שהרי הוא בענין הזה בעל תכלית:

וכל אשר יש לו תכלית מחובר [ר"ל בענין היכולת והתכלית וכפל דבריו להמתיק הענין. שלא יצויר תכלית באיזה ענין כלומר שענינו אינו דומה לזולתו. אם לא בעלול ועילה שהעלול מחובר מב' ענינים אחד מהוית עצמו והב' מצד עילתו וא"כ הוא מחודש בהכרח וזה נ"ל בכונת הרב] ובאמת שהמורה ביאר זה בדרך יותר מובחר. וזה שהקדים בהקדמה כ"א מח"ב שכל שהוא מורכב משני ענינים ההרכבה הוא סבת מציאותו עוד הקדים שכל מה שיש למציאותו סבה הוא אפשר המציאות שאם לא ימצאו סבותיו לא יהיה נמצא. וכל שהוא קדמון הוא מחוייב המציאות שכל שהוא אפשר המציאות לא מוכרח לא יתכן שיעבור עליו זמן בלתי תכלית ולא יצא האפשרות לפועל ועפ"ז אמר שם שאלו היה מורכב משני ענינים היתה ההרכבה סבה למציאותו ומאחר שיש לו סבה אינו מחוייב המציאות:

כי האחדות ר"ל שם האחד:

אשר בה יאמר לכל דבר אחד שאנו קורין בה לכל דבר שנתכוון בו שהוא אחד כמו איש אחד סוס אחד:

כי האחדות קודמת לאחד בטבעה מפני שזה שהוא אחד צריך לשם של אחד אבל אין השם צריך אל הדבר שנאמר בו שהוא אחד:

כי החום שם החום:

ולולא האחדות וכו' ביאר למה שם האחד קודם לדבר אחד בטבע:

ובדידות מלשון בדד:

שאין עמה חבור כמו יסוד אחר שהוא מחובר מחומר וצורה וכ"ש שאר האחדים שהם מהרכבות רבות:

ולא דמיון שיהיה עוד דבר אחד הדומה אליו:

ולא התחבר אל דבר שיתחבר אל דבר כמותו ויהיה שנים:

ולא התפרד מדבר שיפרד משנים ויהיה הוא אחד:

כי האחדות קדמתו ר"ל בקדימה טבעית:

כקדימת האחד המניני לשאר המנין אמרו הקדמונים שהאחד אינו מספר רק שורש ויסוד כל המספרים:

כי האחד קודם לכלם לפי ששנים יש להם מה שהוא קודם להם בטבע דהיינו האחדות. וזה שהוא קדמון צריך שלא יוקדם לו שום ענין קדימה:

והוא שהרבוי והכלל ענין שם הרבה וכלל:

מקרה הנכנס על העצם והוא הכמות שעצם הדברים הרבים מתקיימים בלא המקרה הזה שהוא הכמות כלומר כמה הוא:

מדה ממדותם שכל המדות והמקריים הם נבראים:

מכל דמיון וערך ומאחר שהמקרה הוא דבר נמצא בנבראים. לא יתכן שימצא בעצם כבודו ונמצא הוא נערך אל בריותיו בעניני המקרה. והשכל מורה שאין לבורא ערך עם ברואיו:

ומן הכתוב שנאמר אין ערוך אליו (תהלים מ) ואומר ומה דמות תערכו לו (ישעיהו מ׳:י״ח):

אין קדוש כה' כי אין בלתך ר"ל מאחר שאין דבר שיהיה בערך קדושתו. וא"כ אין בלתי לבדו:

נלאה עיף:

וכל אחד מהם חלש הדרך הזה עיקרו לקוח מדברי המדברים שזכר המורה בס"פ ע"ה מח"א אלא שהספיק להם המופת מצד מה שהוא עיף וחלש וזה דבר נמנע בחקו יתעלה. והמורה השיב עליהם שאולי לא ניחס לא מצד זה חלישות ולאות כמו שלא נאמר שאדם חלוש מפני שאינו יכול להגביה משא אלף ככרים ואולי חיוב מציאתם הוא שיהיה שנים וההפך נמנע. ועכ"ז לא ניחס לו לאות כמו שאנחנו לא ניחס לו לאות מה שאינו יכול לברוא אחר כמוהו. או לברוא מרובע שצלעו שוה לאלכסונו אך המחבר נשמר מזה וסיים המופת בענין אחר והוא דומה לראיה הרביעית. אלא ששם עשה המופת מצד איזה שנוי וגבול שיהיה ביניהם ולא ירד לסברת התכלית רק מצד השנוי והגבול וכאן התחיל בסברת התכלית שמוכח שע"כ יש לכחו תכלית וסיים מצד הגבול והכל הולך לענין אחד אך כפל הענינים כדי לחזקם ולהכניסם בלב המעיין:

ואילו היה אפשר להיות יותר מאחד זה דרך אחר והוא הדרך הראשון שזכר המורה בפ' ע"ה מח"א בשם המדברים:

ולא היתה נגמרת יצירת הברואים ד"מ כשירצה האחד שיולד זה הגשם או שינוע ירצה האחר בהפך. וכשירצה זה שזה יהיה חם ירצה האחר בהיפך. וא"כ יתכן לפעמים שנראה שנוי במנהג הטבע:

ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי ר"ל מי דומה לי שיקרה כל הברואים ויפקוד ענינם ויערוך חלקי חבורם זה אל זה מבלי שנוי וחלוף בלתי ה' לבדו:

לעולם ה' דברך נצב בשמים ר"ל התנועה וההנהגה שבגלגלים נצבים לעולם על ענין אחד המעיד על מנהיג אחד:

לדור ודור אמונתך גם בחומר התחתון לא ימצא שנוי המנהג והטבע לדור ודור:

כוננת ארץ ותעמוד שמא תאמר שחומר התחתון מנהיג אחר לו אמר שזה לא יתכן שהרי הארץ תלוי במרכז באויר וקיומה ע"י סבוב הגלגלים במרוצה גדולה מאד סביבה וכמו שאמרו הקדמונים. א"כ ודאי שיוצר אחד ומנהיג אחד לכולם:

ומה שאנו רואים וכו' הוסיף ביאור להשלמת דבריו מצד ההשגחה בכלל העולם:

די למבין והבלתי מתעקש לאחוז בכנפות העקשות ודחיות דחוקות:

כי בהעמדנו האחדות וכו' ר"ל מאחר שבביאור האחדות אין שום קושי ודוחק: