טוב הלבנון, שער ראשון - שער ייחוד ה

אמר המפרש דע שלבאר שרשי הדת יש דרכים שונים. והעיקר הגדול שכל משפט הדת תלוי עליו הוא ביאור חידוש העולם בדרך מופת. וכאשר יתבאר זה ממילא נתבאר מציאות השם אשר חידשו ובראו. וכבר השתדלו בזאת הפנה הרבה מן החוקרים בעלי דתנו כמו רבינו סעדיה גאון והרמב"ם ז"ל וזולתם. והנה הרמב"ם בפ' ע"ג מספר המורה. התחיל להזכיר דרך המבארים חידוש העולם במופת. ומשם ביארו מציאות השם ושהוא יחיד אמיתי ושאינו גשם אך תלה הביאורים ההם בכת המדברים. כלומר שאין אתם רק הדבור לבד ולא בהשכל ידברו. והאריך הרבה לגנות דעתם וכל ראיותיהם ושוב חזר בראש חלק שני בזכרון דברי אריסט"ו אשר האמין במציאות השם. וגם בקדמות העולם לדרכי המופתים אשר הביא אריסט"ו על נוציאות השם ואחדותו ושאינו גשם. ונתעודד להתווכח עמו בסתור ראיותיו על קדמות העולם ולהראות שאין לאריסט"ו מופת ע"ז. עד שאדרבה יש להכריע החדוש. ואולם המחבר ז"ל נכח ה' דרכו ובירר האוכל מן דברי המדברים והוסיף אומץ וטהור ידים להחיות ראיות החידוש ולגדור פרצותיהם. וממילא יתבאר מציאות האל. ומשם רועה אבן ישראל וכמו שנפרש לפנינו:

הן שלש הקדמות וכו' מפני שעקר המחקר נשען על שהעולם מחודש וממנו אנו מתחילין לחקור על בירור מציאות האל דהיינו מן הנראה אל הנעלם הוצרך לאלו השלשה הקדמות שעל הקדמה האחת אפשר למין לטעון שזה שברא העה"ז הוא נברא מסיבה אחרת ולאותה סיבה סיבה עד בלי תכלית לכך הוסיף הקדמה שנית. ופן ישיב המין שזה העולם הוא הקדמון הוסיף הקדמה ג' וזה מבואר בדבריו בפ' שאח"ז באמרו ובאשר נתברר לנו כי כל מחובר מחודש וכו' ובחנם נתבלבל בזה בעל מנוח הלבבות וכתב מה שכתב:

נמצא אחר שלא היה ר"ל שנתחדש ונברא:

זולתו אחר חוץ ממנו:

אפס ואופס כלומר דבר שאינו כלום לגמרי לא שום הכנה ושום ענין שיהיה אפשריות מציאות בו. וכפל הלשון לחזק הדבר. וי"מ שכונתו בכפל הלשון לשני חלקי ההעדר. הא' מה שאינו כלום בפועל אשר יש בו כח הדבר כמשל גרעין אחד מפרי האילן שהוא נעדר מן הוית האילן בפועל אבל אינו נעדר בכח שיש בו כח בשומו בתוך הארץ להוציא אילן. והב' מה שהוא נעדר מן הכח ומן הפועל כמו צרור אבן שלעולם לא יצא ממנו אילן וע"ז הוסיף מלת ואופס. אלא שא"כ הדבר צריכין אנחנו להשלים מופת המחבר. כי מה שכתב כי האפס לא יעשה דבר אף שהוא ביאור חלק א' שהדבר הנעדר לגמרי לא יעשה דבר. אבל עדיין לא שמענו שהאופס והוא דבר שאינו נעדר רק מן הפועל שאף הוא לא יעשה דבר: ולביאור זה צריכין אנחנו להעתיק הקדמה י"ח מראש ח"ב מספר המורה וז"ל כל מה שיצא מכח אל הפועל מוציאו זולתו והוא חוץ ממנו בהכרח שאלו היה המוציא בו ולא יהיה שם מונע לא יהיה נמצא בכח בעת מן העתים. [כלומר א"כ היה תמיד בפועל שמי מנע אותו להוציא עצמו אל הפועל] ואם יהיה מוציאו בו ויהיה לו מונע והוסר. אין ספק שהמסיר המונע הוא אשר יוציא הכח ההוא אל הפועל והבן זה עכ"ל. והקדמה זו מבוארת בכח אשר במתפעל ר"ל דבר המקבל הפעולה אבל הכח אשר בפועל לא נקרא כח רק דרך העברה וכמו שאנחנו עתידין לבאר עוד. ומעתה קם מופת המחבר שאין דבר עושה עצמו שאפילו דבר הנמצא בכח צריך שיוציאנו זולתו:

ולא הנחה ענין וקיום:

שכל מה שיש לו תכלה יש לו תחלה ר"ל כל דבר שיש לו קץ וסוף יש לו ג"כ תחלה ר"ל התחלה. כי דבר שאין לו סוף הוא מה שאין לו תכלית מכל הצדדים, וענין זה יאמר אף על דברים הבלתי נמצאים יחד בפועל רק שיבוא אחד אחר חבירו כשיבא זה יסור זה. שא"א שיהיו אלו הדברים בלי מספר ובלתי תכלית. עד שנאמר שאין להם התחלה שא"כ גם הדבר שהוא עכשיו לא היה נמצא וכמאמר המורגל אצל הפלוסופים שאם לא ימצא ראשון לא ימצא אחרון ר"ל שאלו לא היה התחלה לדברים א"א שימצא הדבר הזה עכשיו ג"כ. והנה בדבר הנמצא יחד בפועל כמו שנאמר שיש כאן גופים בעלי שיעור מה שאין תכלית למספרם כבר עשו בו הפילוסופים המופת כמו שזכר המחבר. ועוד מן הידוע שכל מה שיש לו חלק יש לו כל וכו'. אך בדברים שאינם נמצאים יחד רק שאחד מסתלק כשיבוא חבירו אין מזה שום מופת שאלו היה מצד זה מופת כבר היה יכול לבאר חידוש עולם בקל יותר מצד הזמן העובר מתנועת הגלגלים. ולא עוד שאלו העולם קדמון הנה תנועות גלגל שבתי שהוא לשלשים שנה ר"ל מסבב הארץ פעם אחד לשלשים שנה. וגלגל היומי מקיף סביב הארץ בכ"ד שעות. ואם העולם קדמון צריך שתאמר שמספר הקפות שעשה שבתי הם בלתי תכלית. כמו כן מספר הקפות שעשה גלגל היומי אע"פ שגלגל היומי ודאי עשה יותר הקפות הרבה והרבה מגלגל שבתי ויהיה בלתי בעל תכלית גדול מבלתי בעל תכלית זולתו וזה שקר מוחלט. כי בזמן וכיוצא בזה בבוא זה אחר סור זה אין מקום למופת זה מאחר שלא יצויר בשם מספר כלל. ואולם בדבר שאחד סבה לחבירו או עילה אליו כמו שתאמר שסבת זה השכל השני. וסבת השני השלישי וסבת הג' רביעי. וכן בלתי תכלית בזה המופת ברור וזכרו הרמב"ם שם בהקדמה ג'. והנה נראה שלזה כוון אף המחבר ורצה לבאר מן בריאת האנשים שאחד הוליד חבירו שא"א שדבר זה ילך בלתי תכלית והוא מ"ש שכל מה שיש לו תכלה יש לו תחלה והוא מאמר הפילוסופים שאמרו שכל שיש לו ראשון יש לו אחרון והוא אצלם מושכל ראשון:

אל גבול שיעמוד האדם אצלו ר"ל שיהא לו איזה קץ שיאמר עליו אדם שזה נקרא אחרון בערך הדברים העוברים:

כל מה שיש לו חלק יש לו כל ר"ל אם יש לפנינו דברים רבים מקובצים הטבע שיש לכל אחד מחלקיו בפני עצמו. ישנו גם כן לכולם יחד מאחר שהכלל הוא קיבוץ כל החלקים. וע"י החלק אנו סופרים כולו כלומר כמה חלקים יש בכולו. ומאחר שלחלק אחד תכלית ע"כ להכל יחד יש תכלית וזה מופת ברור שא"א שיהיו הרבה שעורים יחד בלתי תכלית:

ונפריש ממנו קצתו ר"ל שנפריש איזה סך מספר במחשבתנו מן השאר. ע"כ יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם:

ואם יהיה שאר מאין תכלית וכו' ר"ל שנאמר שעדיין הנשאר הוא בב"ת:

יהיה דבר שאין לו תכלית נדול מדבר שאין לו תכלית ר"ל קודם שהפרשנו אותו הסך בהכרח היה גדול ממה שהוא עכשיו. ומאחר שהוא עכשיו ג"כ בב"ת ע"כ הוא דומה למה שהיה קודם הפרשה שמאחר שאין לו תכלית לא יקבל הפחות:

וזה הפך שא"א דבר סותר את עצמו:

נדר ההויה בעולם מן האישים וכו' כבר כתבתי שהמופת הזה לא יצדק רק בדברים הנמצאים בפועל. לא בדברים הבאים זה אחר זה. ובאמת שהמדברים שהביא הרמב"ם ס"פ ע"ד מח"א הניחו מופת זה לבטל קדמות העולם מצד תנועת הגלגלים שזכרתי למעלה. והוא דחה מופת זה בטענה זו. וע"כ שהמחבר מודה מאחר שלא הביא ראיתו מתנועת הכוכבים והגלגלים גם התחיל בלשונו לומר דבר שאין לו תכלית בפועל. אלא שבדבר שא' סבה לחבירו כולם מודים שא"א שילכו לב"ת וכמ"ש הרמב"ם בהקדמה ג' מחלק ב'. והר"י שם טוב הביא לבאר זה משני פנים א' מצד מה שיש לו חלק יש לו כל וכדרך שזכר המחבר או מצד שאם לא ימצא ראשון לא ימצא אחרון. אלא שמאמיני הקדמות בהבליהם יצאו לחלק בין שהא' סבה לחבירו בעצם. כמו עילת השכלים הנבדלים שא' היה סבה לחבירו בעצם משא"כ בסבה שהוא בהולדת איש מאיש שהאב אינו סבה לבנו בעצם כי עצם האדם הוא נשמתו ואך הוא סבה במקרה ואשר הוא סבה במקרה אפשר שילכו לבלתי תכלית והוא דומה לתנועת הזמן. אך הדמיון הוא כזב שהזמן אין חלק המוקדם סבה לחלק המאוחר והוא יכול שיהיה בלא אותו שלפניו משא"כ הולדת איש מאיש שזה לכל בעל עיון ישר נמנע במושכל ראשון והחילוק שבדאו אין ממש בו. שמאחר שעכ"פ מציאות גוף האדם א"א רק בהולדו מאיש נמצא זה קשור בזה וכל איש תלוי במולידו וכמשל דברים רבים שא' תלוי בחבירו צריך עכ"פ שהראשון שהכל תלוים בו יהיה קבוע במקום נאמן. ובחנם דחה הרמב"ם והנמשכים אחריו זה המופת. אלא שמה שהמחבר בנה המופת מצד המספר הוא שלא בדקדוק:

ובירור ההקדמה השלישית שנאמר כי כל מחובר וכו' מאחר שהביא מופת מצד החושים שבהכרח היה איש אחד ראשון שלא נולד מאיש. פנה לבאר שגם היסודות שממנו הורכב האדם והגלגלים וכל צבא שמים הם מחודשים וגם היסודות לא הורכבו מאליהם:

מדברים יותר מאחד ר"ל לכל הפחות משני דברים:

והדברים ההם אשר חובר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית המורכב יהיה על שני דרכים או שחלקיו הם קודמים ג"כ להמורכב בזמן כמו המים והקמח שהמים קודמים להעיסה בזמן. וגם הם קודמים אליו בטבע. והוא שמציאות המים והקמח אפשר שיהיה מבלי מציאות העיסה. ואולם מציאות העיסה א"א שיהיה מלבעדי מציאות המים והקמח. או שאין להחלקים קדימה כמו חלקי בעל חי כגון הגוף והרוח החיוני שבו ליצירת האדם אע"פ ששניהם נבראים כאחד עכ"ז הם קודמים בטבע ליצירת האדם. מאחר שאין יצירת החלקים צריכים להוית האדם והוית האדם צרוך אליהם. ולפיכך כתב שהחלקים קודמים למורכב קדימה טבעית בלבד והמחברו קודם בזמן ובטבע:

והקדמון הוא כו' ר"ל דבר שהוא קדמון אין לו עילה ר"ל דבר שהמציאו ובראו. שאם היה לו עילה היה אפשר המציאות מצד עצמו. ואולם הקדמון הוא מחוייב המציאות מצד עצמו מאחר שלא סר מציאותו מעולם (ועיון במורה ח"ב הקדמה כ'):

ומה שאין לו עילה כו' ר"ל מאחר שאין לו עילה ואין דבר עושה את עצמו א"כ אין לו תחלה. וכתב זה להשלים מה שכתב שהקדמון הוא מה שאין לו עילה לפי שמה שאין לו עילה אין לו התחלה ר"ל בזמן שיהיה עת שלא היה:

ומה שאין לו תחלה אין לו תכלה גם זה למלאות דבריו ולומר שאין שום מורכב קדמון. מאחר שהמרכיבו הוא חוץ ממנו והוא קודם לו בזמן. ותנאי קדמון הוא שאין לו תחלה ומה שאין לו תחלה אין לו תכלה ר"ל שיהיה נפסק וכלה בשום עת וכיון שהמחברו היה בהכרח קודם לו נמצא שהיה נפסק כל עוד שלא חברו זולתו וא"כ אינו קדמון. וזה שסיים ומה שיש לו תחלה איננו קדמון. ויצא לו למופת שמאחר שהמחובר יש לו עילה והוא המחברו. והקדמון מאחר שאין לו תחלה וגם אין לו עילה. וע"כ מה שיש לו עילה יש לו תחלה ואינו קדמון:

מפני שאין בין הקדמון והמחודש אמצעי וכו' זה ידוע בהגיון שכאשר שההפוך ברורלוקחים מופת מן האחד על ההפוך. והפוך ברור הוא שאין אמצעי בין שני הדברים. שאתה אם תאמר ד"מ ראובן אינו מת יחייב ההפוך שהוא חי בהכרח לפי שאין כאן דבר ממוצע בין המיתה והחיות שנאמר שאפשר שאינו לא מת ולא חי. אבל אם תאמר ראובן אינו לבן. לא יתחייב מזה שהוא שחור. מאחר שיש צבע ממוצע בין השחור והלבן: