טוב הלבנון, שער ראשון - שער ייחוד י

אך באור המדות וכו' לאחר שהביא הראיות על שהוא אחד האמת. חזר לבאר שאין בו שום רבוי מצד תארי השבחים והמדות שאנו משבחים האל יתברך והנמצאים בכתובים. וכבר נתחבט המורה בפירושם בפ' נ"ו נ"ז נ"ח מח"א והמחבר תפס דרך קצרה:

המושכלות שהשכל מחייב לתאר אותו ולשבחו בהם:

כפי רוב הברואים והטובות הכוללות אותן פי' השמות והמדות שאנו מכנים לאל הם לפי רבוי הברואים וטובותיו הכוללים כל ברואיו ועפ"ז אנו מתירין עצמנו לקרוא אותו בשם מדה או שם וכמו שיתבאר לפנינו:

עצמיות שאנו קורין אותו כן מחמת עצם כבודו:

ופעליות שאנו קורין אותו בעבור פעולותיו:

וטעם אמרנו עצמיות כלומר ופירוש עצמיות:

מדות קיימות אף קודם שברא עולמו היו המדות האלה נאותים לו וכמו כן אחר חורבן העולם המה נאים לו:

והטעם שאנו מספרים ר"ל שהמדות האלה לא נאמר שהם ענינים נוספין על עצמותו יתעלה ומחייבין הרבוי באחדותו שאין הדבר כן שאין כונתנו רק להורות על ענינו ואמתתו וכו':

מפני שהראיות פי' מצד הראיות אנו אומרים שיש שם דבר נמצא היוצר הכל והוא כדי להרחיק ההיפוך ממנו וכמו שאומר בסמוך:

לא מתרבה שאינו אחד הבלתי אמתי וזה כונת שם אחד:

לא נעדר וזה פירוש שם נמצא:

ולא מחודש והוא פירוש שם קדמון:

מחייבת שאריתם שתי המדות הנותרות:

כי הנעדר כלומר דבר שאינו נמצא:

לא יהווה ולא יפסד שכל הוה ונפסד משתנה וכל משתנה אינו אחד האמת וכמו שבארנו בפ' ח':

המציאות התמידית שיהא נמצא תמיד:

נאותה לדבר מרוצה ונכון:

מה שראוי לו כלומר ביאור הדבר שראוי לו מדת האחד מפני וכו':

אחר האפס אחר שלא היה:

מפני הקדמת האחד לו וכמבואר בפ"ח:

ולא הכנסת המקריים עליו כלומר שמותיו ומדותיו שאנו מספרים אותו בהם אינם מקריים ולא רבויים אצלו:

מפני שהענין וכו' והכל אחד:

להליץ לדבר בעומק שפה ובלשון נקל:

במה שאנו מדברים כלומר בכח כל הלשונות לא הונח מלה יחידית שתורה על כל זה ממה שהוא מובן לכל בני אדם:

מצד קוצר כח מליצת המספר הנה ודאי שאין בכלי בשר ואברים גשמיים לחתוך מלה רוחניית. לפיכך א"א שיבטא אותו הל' כאחת כמו שיבין אותו השכל בסקירה אחת:

ריחוק שכנגדם ממנו כלומר לדחות ההפוך:

השוללות במדות הבורא יתברך כלומר מה שאנו מספרים בו יתברך לשלול ממנו מדת הנבראים שאין ערך אליו:

אמתיות מן המחייבות כלומר מן המדות שאנו מתארים אותו ית' ד"מ חי חכם יכול. אם תהיה הכוונה לשבח שהוא חי ושהוא חכם ושהוא יכול. נראה ח"ו כאלו לו תואר וערך לברואיו שהם חיים וחכמים ויכולים. ותשיגנו מקרה וכאילו החיות והחכמה והיכולת שבו ית' ממין אחד עם החיות והחכמה והיכולת שבברואיו ואע"פ שהוא יותר חלש ויותר מועט מאד מאד עכ"ז יכללם הערך ובאמת שאין הדבר כן וכמה שבארנו למעלה. אבל כונת השוללות ודאי שהיא אמתית שאנחנו נספרהו במדות לשלול ההפך:

ממדות העצם הם המדות המשיגים לעצם הנבראים. וא"א שיפול עליו יתברך שם העצם שנראה שיש לו חלילה דמיון וערך אל עצם ברואיו וכ"ש שלא נאמר בו מקרה שהוא שנוי מה שהוא מרומם ונעלה ממנו:

הרחקת שכנגדה כלו' ההפך:

אך המדות האלהיות עד כאן דבר מן המדות המושכלות שהשכל מחייב לתאר אותו בהם. וכאן חזר לבאר המדות אשר אלמלא מקרא כתוב א"א לאמרם. וכמ"ש בגמרא השתא האל הגדול וכו' אלמלא לא אמרם משה וכו':

כדי שנקבל עבודתו בכדי שיבינו הקטנים והנשים ואשר אין יכולת להם לעמוד על אמתות עניני הבורא בשמותיו. יקבלו עבודתו כפי הבנתם אשר אפשר:

דמות הוא שדמה צלם האדם אליו יתברך:

וצורה גשמית שיחס אליו יתעלה פה ועינים וידים ושאר אברי הגוף:

אשר לא נשא וגו' הכתיב נפשו בוי"ו והקרי הוא אשר לא נשא לשוא נפשי וקאי על הש"י שלא נשבע לשוא בה' יתברך וכפי' רש"י שם. ומלת נפש ודאי שלא יאמר על הש"י רק דרך העברה. ויש עוד מקרא יותר מבואר נשבע ה' צבאות בנפשו (ירמיהו נ״א:י״ד). וגם בתורה ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כ״ו:י״א):

שיקיים מציאות הבורא היינו בהתחלת הלימוד בטרם שיעמדו על אמיתת ענינו:

כפי כח בינת השומע כפי מה שיכול השומע להבין וכמה שאמרו חז"ל דברה תורה כלשון בני אדם:

כדי שיפול הענין כדי שיבין עבודת ה' בלבו לכל הפחות ע"ד הגשמי:

ע"ד הקרבה לקרב הענין אל השכל:

ומליצת הספר שא"א לכתוב ביאור מושכל ורוחני כי אין לנו מלה מורה ע"ז. רק בע"פ אפשר שנוכל להבינו בריבוי אמרים והסברות:

והמשכיל הנלבב כלומר איש חכם אשר לו לב מלשון ואיש נבוב ילבב (איוב י״א:י״ב):

קליפות המלות מלבוש הדברים:

והכסיל הפתי כלומר בשביל כן דברו הכתובים בלשון גשמי כדי שיועיל גם לכסיל ופתי כדי שאף הוא ישתדל לעבוד את בוראו כפי מה שיכול להבין:

שאין האדם נתבע שאין האדם נענש:

אלא כפי יכלתו ר"ל כשאין עושה מה שביכלתו וכחו לעשות:

וכחו וממונו שאפשר לו ללמוד ע"י פיזור כספו ואינו לומד שאז הוא נענש על זה:

ואלו היה נוהג הספר כלו' הנביאים בספריהם:

רוב המדברים בני האדם:

כי הדבר שיובן ממנו בא לישב שלא יקשה עלינו וכי מפני השוטים שקלקלו יושלך האמת ארצה. לזה אמר שאינו מזיק כלום למשכיל:

בארוחתו ארוחה הוא שם סעודה הנהוגה דבר יום ביומו כמו וארוחתו ארוחת תמיד (מלכים ב כ״ה:ל׳):

ואם תתחלק אמתת עצם כבודו כלומר אע"פ שיתחלקו בני אדם בהבנתם שהכסיל יאמין על פשוטו והחכם יבין מן מעט הרמזים שביארו הכתובים למשכיל להפשיט קליפות הדברים. עכ"ז זה אינו מפסיד כלום שעכ"פ כולם את קדוש ישראל יעריצו כל אחד לפי הבנתו:

וכן נאמר בכל ענין דק וכו' פי' שלסבה זאת לא נכתב בתורת האלהים גמול ועונש. לפי ששכר הטוב א"א להבינו לכסיל ופתי והבוערים בעם לא יבינו תענוג רוחני רק גשמי וכמו כן העונש הגשמי. לפיכך דברו הרבה כתובים על שכר ועונש גשמי ורמזו במעט ענינים על שכר ועונש רוחני:

אל שם הבורא כלומר שמו האמיתי כפי שהוא. מה שאין יכולת בנו לבטא אותו על האמת:

זולתי שמו הגדול פי' השם המגיע לנו מצד גדולתו וגבורת כח מעשיו:

שנה שמו במקומות רבים כמו שם הויה להורות שהוא היה הוה ויהיה. ושם אדני שהוא אדון הברואים ושם אלהים שהוא תקיף ובעל יכולת. ושם שדי שהוא משדד המערכות וכיוצא בזה מתארי שמותיו בצירוף שמים וארץ. להורות שאין אנו מבינים אמתית שמו לגמרי ורק נראה אותו כפי המובן לנו ממציאותו ומעשיו:

בלתי שמו ומציאותו כלומר השם כפי מה שהוא ומציאותו שהוא נמצא והיה והוה ויהיה:

כי הוא נודע אלינו מן הצד פי' מצד שאנו רואים השמים והארץ ומלואה אנו יודעים שיש בורא שבראם. וכמאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה:

ומציאותו נודע אלינו פי' וכן צירוף שם כבודו אל אבותינו גם כן מטעם שנודע לנו עפ"י קבלת אבותינו:

בעבור התיחדם בעבודתו שהם היו יחידים בעבודתו:

לא היה נודע אלינו בזולתה לא היו תולים אלהותו באבותינו ובשמים ובארץ וברוחות כל בשר:

מדברים כמו אבותינו:

ושאינם מדברים השמים והארץ וכל צבאם:

אהיה שלחני אליכם ופירש המורה בפ' ס"ג מח"א כי אהיה שם נגזר מן היה כלומר מחוייב המציאות. וכפל השם באמרו אשר אהיה לומר שאין שום תואר לו עוד הנוסף על מציאותו כאלו אמר הנמצא אשר הוא נמצא דהיינו מחוייב המציאות והודיעו ית' הראיות והמופתים אשר יגיד לזקני ישראל לבאר מציאותו:

המלות האלו וענינם איך שיובן אמיתית מחוייב המציאות והמופתים:

מדרך אותות פעולותיו מצד הראיות והמופתים:

ומפני שהיתה השגתנו לכל נמצא כלומר בירור הדבר על כל נברא שהוא יש ונמצא:

הרגשותינו הגשמים שאנו רואין או שומעין וכיוצא בזה מהחמשה החושים:

שער הראיה שאנו משערים בראיות שכליות:

כקיום השגתנו יתקיים ויתברר אצלו כאלו ראינו או שמענו:

מצד ההגדה האמתית והיא קודמת לפי עניני בני אדם קודם שישלמו במושכלות. וגם לחלושי שכל:

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט כאן כלל מידיעת מציאותו מצד כל פעולותיו ותיקון כל הנבראים והיצורים והתקשרות העולמות כולם בצדק ובמשפט וכענין שזכר המחבר בפ"ו:

ואמר עוד כלומר עוד מצאנו שמשה ע"ה עצמו תלה ידיעתו מצד פרטי מעשיו. והוא גבורותיו ונוראותיו. ועושה משפט יתום:

ואמר הוא יתעלה שוב מצאנו תארים ומדות אחרות וכל זה מפני שאנחנו לא נוכל להשיג אפילו החלק הקטן שבקטנים מחלקי שבחיו:

משל למלך וז"ל המורה פ' נ"ט מח"א לא אמר משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרי זהב שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו ית' יותר שלימות מאלו השלמות אשר יוחסו לו רק הם ממינם. ואין הענין כן כמו שבארנו במופת. אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דינרי זהב ומקלסים אותו בשל כסף להורות שאלו אשר הם אצלנו שלמיות אין אצלו ית' ממינם דבר אלא כולם חסרון בחקו כמו שביאר ואמר בזה המשל והלא גנאי הוא לו עכ"ל:

מן הצד הזה אשר הקדמנו ר"ל מצד עצם כבודו:

כאלו אינו נפרד ממך שהידיעה מצד השכל היא יותר ברורה וקשורה בנפש יותר מן הידיעה אשר מצד ההרגשות. כנודע למחקרים:

היודע את הבורא דעת יתירה כלומר שכל עוד שיודע יותר הוא נבהל על עצמו ויודע מיעוט הבנאו בו בעצם כבודו:

החכם שבבני אדם בדעת הבורא ר"ל בשלילות הגשמיות ותארי המדות:

ומי שאינו יודע אותו הוא סבור שיודע. שהבנתו הוא ע"ד הגשמה או תבנית ודמות:

אמר לו בצפיה הבטה בשכל. מלשון צופיה הליכות ביתה (משלי לא) כלומר שאינו נמצא במקום. ורק מצד השכל אנו יודעים מציאותו שהוא עכ"פ נמצא:

לא שאלתיך זה כלומר על המציאות שהוא בשכל. אבל שאלתי אנה הוא חוץ לשכל ואיה מקום כבודו:

שמורות על המדות הראויות לגברא שהוא האיכות והמהות והמקום. ואע"פ שבענין המהות והאיכות התרנו לנו לפרש שהוא אחד ושהוא מלך גדול כפי אשר יביא הצורך להודיע מציאותו בפני הבלתי מבינים והכסילים עכ"ז על המקום אין לנו בזה ענין שנפרשהו בפני הבלתי מבינים ולכן השבתי שהוא בצפיה שהמשכיל יודע שזה דבר שא"א שיקיף אותו השכל ודי לנו שנשיג שהוא נמצא:

אנה אמצאך כלומר שאינך נתפס במקום כלל:

אך אנה לא אמצאך שמצד הרוחניות וחיות כל היצורים והנבראים נתבאר לנו שאין דבר ריק ממנו:

השתדל לחקור על ענינו כלומר הראיות המלמדות שהבורא נעלה מכל תואר ודמיון שאינם רק מקריים לברואיו:

על דרך הקירוב שאין ערך ואין דומה אליו וא"א להמשיל אליו שום דבר רק הוא כדי לקרב הדבר מעט אל השכל להשיגו דרך הרוחניות:

לא מראה ולא ריח וכן לא נשיג ממנה שום תפיסת מקום שאע"פ שהיא מלאה כל הגוף אין לה שום מקום גשמי. ומה שאנו אומרים שמשכן הנפש בלב או במוח אין זה רק על התחלת השפעתה. אבל ודאי שאינה שוכנת שם במקום כי הלב כולו אין מקום ריק בו מבשר ודם ועורקים וכן המוח:

אם הדברים יגעים וכו' מלשון עיף ויגע כלומר שאין אנו יכולים לעמוד על ענין הנפש:

לרהות ולירא לרהות ענין פחד ורעדה כמו אל תפחדו ואל תרהו (ישעיה מד):

כמו שאמר קצת החכמים כצ"ל. והוא בן סירא:

מי שלא חס על כבוד קונו שתוקע עצמו להבין בו יתברך מה שאין ביכלתו להבין:

לספר גבורתו להוסיף לו תארים ושבחים לפי שכלו האנושי הפחות והחלוש. או לשלול התארים בפני ההמון:

ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' כי הרסו להתקרב אל הארון ובקשו לראות ולדעת ענין קדושתו ומהותו:

להסתיר סורו הוא שלילות התארים והמקרים בפני ההמון. כי מפני חלישות שכלם והעדר למודם לא ישאר אצלם שום דבר שיוכלו להאמין בו:

והרעיון רעיון הוא גם כן ל' מחשבה כמו רעיון רוח (קהלת א):

והזמם הדמיון. והוא כח המצייר בנפש מוחשי הגשמיים אשר השיג אותו האדם בחושיו החמשה. אף אחר שנעלמו ממנו מצייר אותם המדמה על תכונתם וכמותם כפי אשר ראה ושמע אותם או השיג אותם בריח או בטעם או במישוש:

עד גבול ידוע כלומר לכל אחד למוחשי הגשמיים יש גבול ידוע עד כמה יהיה עדיין מורגש. והוא לפי ערך גודל וחוזק המוחש ולפי מרחקו מן החוש:

ואם הם נמצאים אע"פ שאפשר להשיגם בענין אחר והיינו בחוש השייך לו:

לא יושג בזולתו ד"מ הזכרון לא ישיג כח המחשבה והעיון וכן הדמיון לא ישיג העיון והזכרון:

מה שהוא קרוב אליו פי' שהוא אפשר להשיגו באחד מה' החושים הגופניים או מחושים הנפשיים כמו הזכרון והדמיון והמחשבה שהוא מושכל ראשון:

בדרך הראיות המורות עליו ר"ל שהשכל יבנה לו ראיה ע"פ חושים הנפשיים וילוי ממושכל למושכל עד גבול ידוע שאפשר שיספיקו לו החושים האלו והקדמות הלקוחות מטבע המציאות המושגים לחושים:

ורחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו לפי שאין לחושים הגשמיים אף הנפשיים שום מבוא ודרך בבנין הראיות עליו:

תהיה מציאותו נעדרת ממנו כלומר יחשוב ח"ו שאינו כלום:

כמו שספרנו מהעדר המוחש הגשמי וכו' כאן צירף שני הענינים ביחד. והוא שרוצה להשיג המוחש בבלתי החוש המוכן לו. וגם שמבקש להשיג המוחש אחר שכלה גבולו כי בהשגת עצם כבודו שני אלו הדרכים נאמרים בו שרוצה להשיגו אחר כלות גבול ותכלית שכל האדם. וגם שעיון שכל הנברא אינו מענין השגה זו כמו שירצה להשיג השמע בחוש הראות שיש מקום להשיגו בחושו ומכ"ש כאן אין שום דרך להשגה זו ויותר עמוק ויותר רחוק הרבה מהחפץ להשיג השמע בחוש הראות:

אנחנו צריכים שנעמוד שנפסוק מחשוב בעצם כבודו:

ולא נבקש במחשבותינו לדמותו לערוך לו ערך עם ברואיו:

ולא ברעיונינו לשום לו תבנית לשער בו אחד מגבולי הגשמיות כמו אורך ורוחב וגובה ועומק או לתאר אותו כתאר הגשמיות והגופים:

הוא ענין זולתו דבר אחר לא הוא יתברך. ונמצא שעובד לאל אחר:

דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו והוא כינוי ללמוד הנסתר שלא ילמוד ויעיין רק עד גבול שאפשר לו שאל"כ מקיא אף אשר למד כי לא ישאר שום אמונה אצלו:

ואחר יעמוד אחר שהגיע לגבולו יכלה ויפסוק כחו:

צליל רעש והשמעת קול באויר ודפיקתו בגוף האדם. מלשון צליל לחם שעורים (שופטים ז):

וזה הדבר נמנע שנוכל להשיג זה בשכל. וא"כ מה שאנו מדמים הוא שקר:

להשיג השמש מצד אורה לפתוח לו חלונות מאירים בביתו:

יעמוד על מציאותה יודע בודאי כי שמש בעולם:

מצד עגולה כלומר מצד תואר גופה:

ולא יהנה מן השמש אז אפילו מאורה אינו יכול ליהנות:

נפקד שכלנו נחסר כמו לא נפקד ממנו איש:

עין השמש מראה וזהר השמש כמו עין הארץ:

ענין הפשיטות להפשיט התואר הגשמי מן השמות אשר דברו הנביאים:

אלא כפי בינת מי שנתנו להם כלומר הלבישו כבודו ית' ושמותיו במאמרי הגשמה מפני קוצר דעת המקבלים התורה כסיל וחכם יחדו:

לא כפי מה שמליצין בו על המדבר אליהם כלומר לא שנתכוין הכתוב לדבר בערך כבודו יתעלה שהוא נעלה ונשגב עד מאד מאלו התארים אך לאי דברה התורה רק כלשון בני אדם בכדי שיוכלו הם להבין:

שמביאתה לשתות יותר וכו' מחמת גסות חומרה והעדר הבנת הלשון מבינה השריקה יותר מדבור הצח:

וחנותו מלשון וחנותי את אשר אחון:

אך מפסידות היחוד בסוף השער חזר לסיים בענינים המפסידים היחוד אשר צריך שנזהיר מהם:

מהם לשתף הבורא שנאמין בו תואר אשר ימצא לברואיו:

מהם בהנחת הרבוי בהאמנת אלהות יותר מאחד. או שלא יאמין באחד האמת וכמבואר בפ"ח:

בעבודת הצורות שעושין צורות גשמיות. וחושבים להוריד עליהם שפע הרוחניות:

והוא החונף בעניני הדת לבני אדם שמשתף שם שמים וכבוד בני אדם:

וקבולם מתחלק ברב ובמעט בחזק ובחלש המקבלים אותו הענין יש הפרש בין המקבל הרבה ממנו למקבל מעט ממנו. ובין שיש בו כח חזק לקבלו ובין החלש באותו כח. וכמו כן האומר שעמד על היחוד בלמוד דף אחד הוא מפני שהכרתו חלושה ואינו נהנה מן עניני היחוד הרמוזים בתורה רק כמו שיהנה הסומא מאור השמש וכמו שמפרש ואזיל:

והתבונות הזכות הבנה זכה:

השכל השלם הנמלט מכל פגע כבר אמרו החוקרים שמי שהשלים שכלו במושכלות כפי הצורך מובטח לו שלא יכשל עוד בשום טעות ונטיה מן האמת:

וילטוש שכלו מלשון צרוף והסרת הסיגים כמו לוטש כל חרש נחושת (בראשית ב):

תועלת גדולה וכוללת כולל כל עניני התורה והיראה:

שמקוים הארוכה הרפואה תתקיים:

והמשיל החכמה והמוסר בעץ החיים לתוספת באור כתב שלא בלבד שחכמה מועלת לרפאות עיני השכל אלא שהוא סם חיים לכלל הגוף והנפש. וה' אלהינו יאיר עינינו במצפוניו יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו:

נשלם השער האחד. בעזרת ה' אחד: