תוספות הרא”ש על ברכות קנח

התורה לאותו שהוא מחוייב, ועוד דבכולי תלמודא קרי לקטן שהגיע לחינוך חיובא דרבנן, הילכך נראה דאע"ג דלא אכל אלא שיעור' דרבנן מה שהוא מוציא מי שאכל שיעור' דאורי' היינו טעמא דאפילו לא אכל כלל יכול להוציאם כדאמרינן בפ' ראוהו ב"ד [דף כט.] כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבין זה לזה מ"מ ברכת הלחם והיין שהם מטעם שרוצין ליהנות ואסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה הילכך אינו מוציא אלא א"כ צריך לה המברך אבל קידוש וברכת [מצה] שאינה אלא מצוה מוציא אע"פ שיצא וה"ה ברכת המזון, ואין צריך כזית דגן אלא שיכול לומר שאכלנו אבל להוציא אותן שאכלו מן התורה יכול להוציאם אפילו בלא אכילה, מיהו בירושלמי בפ' מי שמתו גרסי' תניא כל המצות שאדם פטור מהן מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם חייב [אפילו יצא] מוציא א"ר אילא שניי היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, ושמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא (אבל מן התורה יש לו לברך מי שאכל אם יודע לברך קודם שיברך לו מי שלא אכל), מסקנא דמילתא אפילו בעלה של ירק או בשתים מצטרף לזימון אבל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית ואז מוציא אף אותן שאכלו כדי שביעה ולא כדברי ה"ג שכתב דמי שאכל כזית אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעורא דרבנן דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שביעה ולכו"ע אם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאם, ומיהו נראה אם יודעים כולם לברך מצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה דומיא דינאי וחבריו שלא היו יודעים לברך ולכך הוציאם שמעון בן שטח

עד שיאכל כזית דגן. אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילה דבר שראוי לברך עליו ג' ברכות, או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת וטעמא שכיון שהיא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר

דמי

[ע"ב[ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. לא שלא ברכו אותה ברכה עד שבא דוד דהא לקמן דרשינן כולהו מקראי אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וקבעוה בברכת המזון שכלה הודאה, ואמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולכך סמכו אותה אצל בונה ירושלים

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. י"מ שפותח במקום רחם נחמנו ומסיים כי בעל הישועות ובעל הנחמות אתה, ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים, אבל רש"י לא פי' כן דרחום נמי היינו נחמה אלא ה"ק אין צריך להתחיל ולא לסיים של שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה היינו בתקון הברכה דבונה ירושלים קרי נחמה בין שהתחיל רחם בין שיתחיל נחמנו, וה"ר יוסף פי' דרחם הוא לשון תפלה ואין לומר בשבת לשון תפלה אבל נחם אינו לשון תפלה אלא כמו והנחם על הרעה לעמך, ולא נהירא דהכל לשון תפלה זה כמו זה, ואמרינן נמי בירושלמי דשבת פ' אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר' זירא שאל לר' חייא בר אבא מהו מימר רוענו זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכות כך הוא וכ"ש רחם שאינו כ"כ לשון תפלה יותר מנחם, ומה שכתב רב אלפס שחותם בשבת בא"י מנחם עמו בבנין ירושלים הקשה עליו רבינו אפרים מהא דאמרינן לקמן דאין אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דאין חותמין בשתים ומנחם עמו ובונה ירושלים הוו להו שתים, ויש מתרצים שאם היו אומרים מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים הוה ליה שתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שירחם עמו ע"י הבנין, וה"ר יונה אומר שגם זה נמי חשוב כשתים כמו שמצינו בהביננו [לעיל דף כ"ט ע"א] שתקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך וזהו מעין שתי ברכות ישמחו צדיקים [מעין על הצדיקים ובבנין עירך הוא מעין תשכון בתוך ירושלים הנה שאמרו בבנין עירך והוא דבר בפ"ע ה"נ אע"פ שאמר בבנין ירושלים ענין אחר בפ"ע הוי] אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי חותם בשתים דציון וירושלים חד הוא

ר' אליעזר אומר [רצה לאומרה] בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה. זו היא ראיה לפרש"י דברכת ירושלים קרי לה נחמה

וחכמים אומרים אינה אומרה אלא בנחמה בלבד וטעמא כמו שפי' בירושלמי בפ' תפלת השחר א"ר אחא בר יצחק בשם ר' חנינא דצפורי יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע רחם ה' על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו' ר' אבדימי דצפורי בעי קומי ר' מנא היכן אומרה א"ל עדיין אתה צריך לזו כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה למה שעבר וצועק על העתיד לבא, הילכך אומר רצה והחליצנו בברכת רחם שהוא להבא וכן יעלה ויבא, אבל על הנסים אומר בברכת נודה לך שהם לשעבר וכן בתפלה יעלה ויבא ברצה ונחם בבונה ירושלים ועננו בשומע תפלה ועל הנסים בהודאה

איכא בינייהו דיעבד. פרש"י דרבנן סברי דבדיעבד לא יצא, וטעמא דרש"י משום דאמרינן בכל