תוספות הרא”ש על ברכות קמו

לאחר הסעודה. פי' דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה בין הבאים שלא מחמת סעודה אם הביאן לאחר סעודה קודם ברכת המזון כי היו רגילין בימיהם לאחר גמר הסעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעין עצמן לאכול פירות ופרפראות ולשתות יין לאחר המזון והיינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו לאחר סילוק המזון וקודם ברכת המזון וכיון שמשכו ידיהם מן הפת כל מה שהביאו אז לפניו בין דברים הבאין מחמת הסעודה בין דברים הבאין שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל בתוך עיקר הסעודה. ומה שפי' רשב"ם בפרק ערבי פסחים (דף ק"ג ע"ב] דיין שבתוך המזון אין צריך ברכה לאחריו משום דברכת המזון פוטרו מק"ו השתא ברכה אחת מעין ג' פוטרתו כ"ש ג' ברכות האי ק"ו פריכא הוא דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו דטעונין ברכה לאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן אלא היינו טעמא דאין טעון ברכה לאחריו משום דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה ואף לפניו לא היה טעון ברכה אלא משום דקובע ברכה לעצמו. ועל היין של כוס ברכת המזון כתב בה"ג שאין צריך לברך עליו על הגפן ומילתא דתמי' היא, ושמא חושבו כבא מחמת סעודה אע"פ שהפסיק בברכת המזון ולא מסתבר כותיה וגם העם לא נהגו כן ודין שלישי דרב פפא אינו מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון. ואדם שאוכל בתחלת סעודתו פת ופירות יש להסתפק אם (אכל מהם בלא פת אם] יברך עליהם או לאו, וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת סעודה דעיקר סעודתו סומך עליהם ועלה לא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם הילכך כיון דעיקר סעודתו היא פת פוטרתו אפילו אוכלו לפעמים בלא פת. ובירושלמי אמרינן רב הונא אכל תמרי עם פיתא א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף א"ל אינון עיקר [נגיסתי] פי' הם עיקר סעודתו והיאך אניחם עד לבסוף, משמע דלאחר מזונך דקאמר היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון כמו פטר את היין דלאחר המזון דמתני' וסובר כפסקא דרב פפא דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם ואפילו אכלן בלא פת דאי בלא פת טעונין נמי ברכה לאחריהם כשאוכלן בתוך הסעודה למה ליה למימר שבקן בתר מזונך יאמר לו אכול אותם בלא פת ואפילו בתוך הסעודה יברך עליהם תחלה וסוף. ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע סעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם מדלא אמר להם שיאכלו בתוך הסעודה כי לברך עליהם גם בסוף אמר שבקן בתר מזונך

אי הכי יין נמי נפטרי' פת. פי' שהוא כדבר הבא מחמת סעודה בתוך הסעודה לפי שאי אפשר לאכילה בלא שתיה ומטעם זה נמי פוטר כל מיני משקין כדפי' לעיל, אבל בה"ג כתב שיש לברך על המים תוך הסעודה, ופי' ה"ר יום טוב הטעם דכי פריך הכא יין נמי נפטריה פת דוקא מיין שייך לאקשויי משום דזיין אבל מים דלא זייני כדאמרינן בנדרים דהאומר כל הזן עלי מותר במים ומלח אין הפת פוטרתן ולא נהירא שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע"ג דברכת בורא פרי הגפן לא שייכא מידי לשאר משקין לפי שיין הוא ראש לכל המשקין הוא עיקר לענין ברכה וכלן טפלה לו וכן נמי כיון דפת הוא עיקר סעודה והמשקין אינן באין אלא בשבילו הפת פוטרן אע"ג דלא זייני דמים נמי מיקרי באים מחמת הסעודה כדאמרינן [ב"ק דף צ"ב ע"ב ובהמקבל דף ק"ז ע"ב] וכלן פת של שחרית וקיתון של מים מבטלתן, וי"א שיש לברך על המים באמצע סעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי שאין אדם שותה מים אלא לצמאו ולא מסתבר לי כלל כי יודע הוא שאי אפשר לו לאכול בלא שתיה ואינו מסיח דעתו משתיה כל זמן שהוא אוכל והרוצה להסתלק מן הספק קודם נטילת ידים ישב במקום סעודתו ויברך על המים אדעתא לשתות כ"ז הסעודה

שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו פר"ח שהוא פוטר כל מיני משקין וזהו גורם ברכה לעצמו כשיש יין ושאר משקין לפניו חשיבותו גורם לו ברכה לפטור אחרים וכיון דחשיב כולי האי אינו נפטר בברכה אחת שלאחריו, ורשב"א פי' גורם ברכה לעצמו דמתחלה כשהיה בענבים ברכתו בורא פרי העץ [ועל היין מברך בורא פרי] הגפן כיון דחשיבא היא אין לבטלה משום ברכת הפת

[דף מ"ב ע"א] לחמניות פרש"י אובליא"ש. ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתה וסופה עיסה ומברכין עליו המוציא וברכת המזון, ונראה לפרש לחמניות היינו ניוו"לש שהם דקות מאד ואין מברך עליהם אלא במ"מ אבל אי קבע סעודתיה עלייהו מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואי אכלינהו שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם

לבתר דסליקו תכא מקמייהו. מכאן משמע שהיו רגילין להגביה השלחן קודם ברכת המזון, לאפוקי מהנהו שמקפידין להסיר הלחם מעל השלחן קודם ברהמ"ז ומיהו אין ראיה מכאן שהיה להם שלחנות קבועים