תוספות הרא”ש על ברכות קלג

אבנים ואית להו דאסור מדרבנן ואפילו בלא פשוט ידים ורגלים ולכך מצלי אצלויי, והכי איתא בפ' שלישי דמגלה [דף כב] דרב לא נפיל על אפיה

רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמר חזינא לרב נחמן דכרע. מכאן משמע דלא גריס במתני' דלעיל בהודאה תחלה וסוף אלא ה"ג אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות ובהודאה דאלו גרסי' בהודאה תחלה וסוף מאי קמ"ל רבא מתני' היא, והראב"ד פי' דהאי פלוגתא לא בכריעת ש"ץ ויחיד המתפללין איירי דפשיטא דכרעי תחלה וסוף כברייתא דלעיל אלא בכריעת מודים דרבנן הוא, והכי איתא בירושלמי הכל שוחין עם הש"ץ בהודאה א"ר זירא ובלבד במודים ר' זעירא הוה סמיך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף, והכי פירושא ר' זירא הוה שוחה עם ש"ץ במודים אבל לא בסוף הודאה וזעירי היה מכוין ואומר מודים דרבנן בנחת ומאריך והי המכוין לסיים עם ש"ץ בכיוון הברכה והיה שוחה עמו בסוף הודאה

יכוין את לבו באחת מהן. והא דא"ר אלעזר בסוף תפלת השחר [דף ל':] לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל [ואם לאו אל יתפלל יש לפרש] אם יכול לכוין לבו באחת מהן והיינו באבות כדקאמר הכא

חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא"ת והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה [בראשית כ"ד], וי"ל דהיינו בהר המוריה כדאמרינן בפסחים פ' להאשה [דף פ"ח.] לא כיצחק שקראו שדה, א"נ בקתא היינו בקעה שרגילין שם בני אדם לעבור

כסוי חטאה. לפי שמתבייש ממנו אבל אם מפרש חטאיה נראה שאינו מתבייש מחטאיו, ואמרינן לעיל בפ"ק [י"ב:] כל העושה דבר ומתבייש מוחלין לו מיד: הדרן עלך פרק אין עומדין פרק ששי

כיצד מברכין, תימא תנא היכא קאי דקתני כיצד. וי"ל משום דסברא הוא לברך כדמסקינן בגמרא דאסור ליהנות בעולם הזה בלי ברכה וכיון דמסתבר שייך למיתני כיצד כאלו היה שנוי בהדיא מברכין, ועוד דקאי אמתני' דפ' מי שמתו [דף ך' ע"א] דקתני בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואין מברך לפניו והכי נמי יש לברך על כל דבר ודבר

והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא. ס"ד השתא דדרשה גמורה היא ולהכי פריך הא איצטריך לדרשה אחריתי ולפי המסקנא הוי קרא אסמכתא ש בעלמא

אחליה והדר אכליה. תימא למה לי האי קרא מקדש קדש ממעשר [שני] מצי למילף דהתם נמי נפקא לן בפ"ק דקדושין [דף נ"ד ע"ב] דתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד מקדש קדש ילפינן ליה דמעלין אותו לירושלים וא"כ חילול נמי נליף משם, וי"ל דאי לאו האי קרא הוה ילפינן קודש קודש משביעית שיהא נוהג בנטע רבעי כל דין שביעית אבל כיון דשמעינן מהאי קרא שמחללין אותו כמעשר מהשתא אית לן למילף נמי קודש קודש ממעשר שצריך להעלותו לירושלים, ותימא לב"ש דלא ילפי התם בקדושין קודש קודש ממעשר מנין שצריך להעלותו לירושלים אם לא יחללנו דהא תנן כרם רבעי היה עולה וכו' ולא אשכחן מאן דפליג, ויש לפרש שמא ב"ש ידעי לה מדרשה אחריתי או שמא נפקא להו מסברא כיון דידעינן מחלולים דבעי חלול כמעשר ילמד סתום מן המפורש גם לענין להעלות לירושלים, וה"ר חיים כהן תירץ דקרא דהלולים איצטריך לשנה שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג דאי לא האי קרא הוה אמרינן כיון דילפינן קודש קודש ממעשר לא יהא נוהג אלא בשעה שמעשר שני נוהג וכיוצא בזה ישנו בירושלמי דמעשר שני דקאמר התם כמה דב"ש אמרי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכותיה אין נטע רבעי בשביעית ודכותיה נמי שלישית וששת שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהם נטע רבעי א"ר יוסי שלישית וששית אע"פ שאין מעשר יש בהן מעשרות אבל לא לשביעית דאין בהם מעשר כל עיקר

מנין שאין אומרים שירה אלא על היין. מצינו שירות הרבה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים ובלילי הפסח ובמלחמה כדאשכחן ביהושפט ובעת החלו ברנה ותפלה אלא ה"ק אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקה ובניסוך המים, אלא על ניסוך היין

חד תני נטע רבעי (וכו'). וא"ת, הא בקרא כתיב מי האיש אשר נטע כרם אלמא אין טעון חילול אלא כרם, י"ל לאו דוקא כרם אלא אורחא דקרא שנוטעין