תוספתא כפשוטה על תרומות ז:ג

7. אחד האוכל וכו'. להלן כריתות פ"ב ה"ב, ובמשנתנו כאן פ"ו מ"א, והובאה בבבלי פסחים ל"א סע"ב וב"מ נ"ד ב'. 12 באהצו"י לירושלמי, סוף עמ' 46, מביא גירסת ס' יריאים (וכ"ה בהוצאת שיף) סי' קע"א במשנתנו: משלם קרן חומש ואשם, ומעיר: ליתא, כלומר שהמלה "ואשם" ליתא במשנתנו. ופשיטא שאין גירסא זו זקוקה לביטול, ואינה אלא אשגרה ממשנת ב"ק פ"ט מ"ז ומ"ח; שבועות פ"ח מ"ג ועוד בכ"מ. ברם ראיתי במאירי גיטין נ"ד רע"א (עמ' 222): זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם . וכאן אין ט"ס, שהרי הוא כותב ממש בלשון זו אף בברכות ל"ה סע"ב ד"ה זר ויבמות ל"ד א', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 149. ובהערות שם העיר על דברי רש"י כריתות ז' רע"א. ובשטמ"ק שם: בקצת ספרים כתיב כאן אשם, ורש"י ז"ל לא גריס ליה. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתלפיות ח"ד (ניו־יורק, תמוז תש"ט), עמ' 91 ואילך.

אכל וחזר ואכל וכו'. להלן פסחים פ"א הי"ב; יומא פ"ד (כי"ע פ"ה) ה"ג, כריתות פ"ב ה"ב. ועיין להלן מקוואות פ"ז ה"ה, בבלי כריתות י"ג א'.

8. אם יש מתחלת אכילה ראשונה וכו'. וכ"ה במקבילות הנ"ל, ופירושו שאף זמן האכילה נכלל בשעור הפרס, וכן מוכח מלשון המשנה בכריתות פ"ג מ"ג. 13 בבבלי פסחים קי"ד ב': ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס. ועיין במאירי שם ובשו"ע או"ח סי' תע"ה ס"ק ו' ובברכי יוסף שם. ובר"ן יומא פ"ח סי' תתקע"א: מצטרפין כל שלא שהה בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה יותר מאכילת פרס. ועיין גם בתוספ' כריתות י"ב ב' ד"ה מתחלה. וכבר העיר הגאון החסיד ר' שלמה זלמן מווילנא שאף הר"ן מכניס את האכילה לתוך השיעור, דוגמת לשון חז"ל (ירוש' בכורים פ"ב ה"א, ס"ד ע"ד; בבלי ד"ה י"ח א' ועוד בכ"מ): עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, שאף ר"ה ויוה"כ בכלל (תולדות אדם ח"ג רפ"ב). [וכן להלן עירובין פ״א ה״ט.]

כדי אכילת פרס. כלומר, חצי ככר, ונחלקו בו התנאים אם הוא כשלש ביצים או כארבע ביצים, עיין בבלי עירובין פ"ג א', ולהלן מקוואות פ"ז ה"ו ומש"ש בתס"ר ח"ד עמ' 46. 14 עיין מ"ש בזה בס' שיעורי תורה להר"ח נאה סי' ג' ס"ק ט"ז, עמ' ר"ג ואילך.

10. כדי שתיית רביעית. וכ"ה בד ובר"מ פ"י מה' תרומות ה"ג. אבל בכי"ע: כדי אכילת פרס. ובהשגות להר"מ הנ"ל: אמת הוא שכן מצא בתוספתא (וא"כ גם לפני הראב"ד היתה כאן הגירסא ככי"ו וד), אבל במסכת כריתות (י"ג א') וכו' נראה שאף לשתייה בעינן כדי אכילת פרס, וכן בתוספתא פסחים כך הוא בכדי אכילת פרס. אבל לפנינו בתוספתא פסחים (פ"א הי"ב) בד, בכי"ו, בכי"ע ובכ"י לונדון: כדי שתיית רביעית. וכן מעתיקים משם גם בר"ן יומא פ"ח סי' תתקע"א ובס' מנוח על הר"מ, ה' שביתת עשור פ"ב, ל"ד ע"ב. וכ"ה להלן יומא פ"ד (כי"ע פ"ה) ה"ג בכל הנוסחאות, וכן מעתיקים משם גם הקדמונים, עיין בתס"ר ח"א עמ' 193. וכ"ה להלן כריתות פ"ב ה"ב. אבל בתוספתא מקוואות פ"ז (בד פ"ח) ה"ז: כל המשקים 15 כ"ה בד ובר"ש מקוואות פ"י מ"ז. ובכי"ו בטעות: הביצים. מצטרפין לפסול את הגוף בשותה רביעית בתוך כדי אכילת פרס , שתה וחזר ושתה וכו' כדי שתיית רביעית וכו'. פתח באכילת פרס וסיים ברביעית! אבל בד ובר"ש: כדי אכילת פרס וכו'. וכ"ה בבבלי כריתות י"ג א' שהעיר עליו הראב"ד. וכן פסק הר"מ בעצמו בפ"ח מה' אבות הטומאה הי"א, ועיין במ"מ פ"ב מה' שביתת עשור ה"ד. ועיין מ"ש להלן.

11. אף שתייה בכזית. וכ"ה להלן פסחים (אלא שבכי"ו חסרה שם המקבילה מכאן ואילך), יומא וכריתות הנ"ל. וכן פוסק הר"מ בפ"י מה' תרומות סה"ב, וכ"ה בסמ"ג לאוין רנ"ח, ע"ו ע"ב. וכן בכפו"פ פי"ט סוף עמ' תמ"א: אכילה בכזית שתיה בכזית, ואין מצטרפין. ובח"ד (סד"ה אבא שאול) כתב שדין זה הוא דווקא בתרומה דלא כתיב ביה שתיה אלא אכילה וכו', לומר דאפילו שותה יין דתרומה שיעורו בכזית כשיעור אכילה. ברם כבר ראינו שהלכה זו נשנתה גם לעניין חמץ, יוה"כ וחלב. וברור שיש בבבות הללו כמה הלכות שנשנו אגב גררא ואינן שייכות אלא למקום אחד ונשנו באשגרה בכל המקומות. כן, לדוגמא, אין לשנות הלכה זו ביוה"כ, שהרי שיעור אכילת יוה"כ הוא ככותבת ולא כזית, וסמי בבא זו מיומא. ומעתה יש לשאול היכן הוא עיקר בבא זו. וכבר עמד על עיקר הדברים בס' שיח יצחק ליומא (פ"א א' ד"ה מה שתמצא בתוספתא). והגרא"ז מרגליות 16 בית אפרים או"ח סי' י"ד. הוכיח שמלשון הר"מ ברפ"א מה' חמץ ומצה משמע שאף בחמץ אמרינן כן, עיי"ש שהאריך בעניין זה. והנה יש מקום לומר שעיקר ההלכה היא בחמץ ובחלב, והיא הולכת על הרישא (בפסחים וכריתות שם): אחד האוכל ואחד הממחה ושותה וכו', "דכל דבר שעיקרו עומד לאכילה וכו', אעפ"י שנהנה דרך שתיה, מ"מ מתחייב על שיעור שהיה מתחייב עליו אם אוכלו, משא"כ כשעיקרו עומד לשתיה, כך נאמרה הלכה שלא יתחייב אלא ברביעית שזה שיעור שתייה". 17 בית אפרים הנ"ל. ועיין בתוספתא כריתות פ"ב הי"ט ובירושלמי יומא פ"ה ה"ג, מ"ה ע"א, שבועות פ"ג ה"ב, ל"ד ע"ב. ועיין חולין ק"כ א' וירוש' מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב. ולפ"ז אם שתה יין של תרומה חייב ברביעית, ולא נאמר שיעור כזית אלא לעניין אוכלין שהמחן ושתאן. אבל כבר ראינו שהר"מ הביא את ההלכה שלנו אף לעניין תרומה ולא חילק בין אוכלין שהמחן ובין משקין. 18 עיין בבית אפרים הנ"ל. ועיין מ"ש להלן. ומסתבר ששיעור השהייה "כדי שתיית רביעית" ששנינו לעיל אינו אלא במשקין שמתחייבין עליהם ברביעית, אבל באוכלין שהמחן שחייב עליהם בכזית אף שיעור השהייה הוא כזית בכדי אכילת פרס. וכאן אנו רואים מדברי הר"מ הנ"ל שפסק שבתרומה חיוב השתייה בכזית והשהייה היא בכדי שתיית רביעית, ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ ח"ב, סי' ק"צ.

12. אכילה ושתייה אין מצטרפין. וכ"ה במקבילות הנ"ל. 19 ועיין בכפו"פ שהעתקנו לעיל ריש שו' 11. והפירוש הוא שאכילה ושתיית משקין שדרכן לשתות כשהן נוזלין אין מצטרפין, מפני שאין שיעורן שוין, עיין מ"ש לעיל. ולהלן כריתות פ"ב הי"ט: הימחה את החלב וגמעו, היקפה את הדם ואכלו, אם יש בו כזית חייב וכו'. אכל כחצי זית ושתה כחצי זית ממין אחד הרי זה חייב. כלומר, אם אכל חצי זית חלב כממשו ושתה חצי זית חלב מחוי מצטרפין, שהרי שיעור שניהם שוה. 20 כן פירש לנכון הרי"ז האדמו"ר מסאקולוב בהסכמתו לס' גור אריה יהודה להר"מ יהודה ארי' ליב זעמבא. ועיין בס' שיח יצחק ליומא פ"א א' ד"ה מה שתמצא בתוספתא, שהזכרנו בפנים. ויש גם מקום לומר, שבמקום ששנו: כשם שאכילה בכזית וכו', לא שנו אכילה ושתייה אין מצטרפין, ובמקום ששנו: אכילה ושתייה אין מצטרפין, לא שנו: כשם שאכילה בכזית וכו'. וכבר אמרנו לעיל שביומא בוודאי לא שנו "כשם שאכילה בכזית וכו'" (שהרי ביוה"כ השיעור הוא ככותבת), ושם שנו אכילה ושתייה אין מצטרפין, מפני שאין שעורם שוים, ועיין במשנה שם פ"ח מ"ב. ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' שביתת עשור ה"א. ובר"מ הנ"ל פסק שבתרומה אף שתיית משקין ממש היא בכזית, ולפיכך השמיט הלכה זו, ומשמע שלשיטתו אכילה ושתיה מצטרפין בתרומה. וזו היא שיטת אבא מרי בירושלמי: 21 מע"ש פ"ב ה"א ובמקבילות שצוינו לעיל הע' 1. ושיטת אבא מרי היא בהתאם למשנתנו, עיין מש"ש בריש פרקין. ואין לית כאן סך, לית כאן שותה. דלכן דבר שהוא בא משני לוין מצטרף? כלומר אם אין אנו גורסים בברייתא שבתו"כ (אמור פ"ו ה"ח, צ"ח ע"א) סיכה, הרי אין לגרוס שם אף שתיה, שהרי אכילה ושתיה מצטרפין בתרומה, ומכאן ששתיהן בלאו אחד (שתיה בכלל אכילה). ולא נשנית שתייה בברייתא זו אלא אגב סיכה, לומר שסיכה כשתיה (כפירוש הבבלי בנדה ל"ב א'), ועובר בסיכה משום ולא יחללו. אבל בכפו"פ פי"ט הנ"ל הביא גם את הבבא שלנו (לעניין תרומה), אעפ"י שפסק ששיעורן אחד. ושמא טעמו משום שאין שעור שהייתן והפסקתן שוה, כפירוש בעל ח"ד, ועיין מ"ש להלן בסמוך.